"מעשה ובא אצלי המיופה כוח השבדי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השבדית בפרס נובל" כך פתח הסופר ש"י עגנון, הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל, את נאומו ההיסטורי בטקס קבלת הפרס בשנת 1966. והמשיך: "בירכתי בשם ומלכות, כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. אמרו בגמרא: נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן, אומר לכם מי אני, שנכנסתם עמי בסעודה…". כל מי ששמע מלים אלה בשידור חי, רטט מהתרגשות. בהמשך, נכנס נאום זה לתוכניות הלימודים.

באותו נאום נשגב הציג עגנון את עם ישראל בפני מלך שבדיה והציבור השבדי. לעומתו, בכתבה צנועה זו אנסה להציג את שבדיה בפני הציבור הישראלי הדתי שאוהב לטייל בעולם.

לשטוקהולם יש המון מה להציע לתיירים בכלל, ולמטייליים דתיים בפרט. שבדיה היא המדינה השלישית בגודלה באירופה. הבירה שטוקהולם היא עיר קטנה ויפהפיה. לא בכדי זכתה העיר בתואר "המקום החביב ביותר על חובבי צילום". העיר בנויה על 14 איים. על אתרי התיירות החשובים נעמוד בהמשך כתבה זו, אך נתחיל באתרי מורשת יהודיים, שהם מפורסמים פחות.

המוזיאון היהודי

לפני כחודש נפתח מוזיאון יהודי בשטוקהולם שבשבדיה. עבורנו זו הזדמנות לבקר במוזיאון החדש, ואגב כך גם לטייל בעיר הישנה והמקסימה הזו.

המוזיאון ממוקם בתוך מבנה שבו היה בית הכנסת הראשון בשבדיה שנפתח בשנת 1870. הכתובת: Sjalagardsgatan 19. שנים רבות פעלה במבנה הזה תחנת משטרה שסירבה לפנותו, ולקהילה היהודית היה קשה לקבלו בחזרה. בקומה השניה של המוזיאון שיחזרו חלקים מבית הכנסת המקורי. מעקה העץ המקורי של עזרת הנשים ניצב על אחד הכתלים.

לצד הכניסה אנו רואים את המסגרת של ארון הקודש, ניצבת במרחק כמטר מהקיר. במקור, המסגרת היתה צמודה לקיר שבו היתה גומחה, שבתוכה הונחו ספרי התורה. אבל תחנת המשטרה שהתמקמה פה סתמה את הנישה בבטון. למסגרת ארון הקודש הוסיפו מאוחר יותר גם דוכן לרב ולחזן לצורך תפילה ודרשות.

מול ארון הקודש אנו רואים ארבעה עמודי בטון שביניהם עמד הדוכן לקריאה בתורה. העמודים מסתיימים בקשתות שמחוברות לתקרה. באחת הקשתות העליונות שבין שני עמודים השאירו קטע עם הצבעים והאיור המקורי שהיה פה פעם. גם בקירות נוספים אנחנו יכולים קטעים מהקיר המקורי, שלא כוסו בטיח ונצבעו כמו כל המוזיאון.

שאר השטח של בית הכנסת מוקדש לתצוגת ההיסטוריה של יהדות שטוקהולם. היהודי הראשון שהורשה להתיישב בשבדיה היה אהרון יצחק, סוחר עשיר שהיגר מגרמניה לשבדיה בשנת 1774, למרות שאז מגורי יהודים היו אסורים לפי החוק. הוא זכה להיתר אישי מיוחד מהמלך גוסטב השלישי. אח"כ קיבל היתר להביא גם רב ומורה לילדיו, חזן לניהול תפילות, ועוד יהודים שבאו בעקבותיו. כך החלה הקהילה היהודית בשבדיה. במוזיאון היהודי מוצג כתב יד של ספר זכרונותיו שבו הוא מתאר את המו"מ והמאבקים שלו כיהודי, תחילה לגור חוקית בשטוקהולם, ואח"כ לפתוח שם קהילה יהודית ובית קברות יהודי. עד שלבסוף הוא הצליח להקים את מה שהוא מכנה "Medinat Swedn"  מדינת שבדיה. הוא כתב את זכרונותיו בשנת 1802 כשהוא בן 70. היו לו 13 ילדים, שכולם נפטרו בצעירותם. היה לו חשוב שיישאר ממנו בעולם זיכרון.

לצד ספר הזכרונות של אהרון יצחק מוצג "ספר הבריתות". בתחילתו סדר תפילות ברית המילה עם איורים יפים ברוח התקופה, ואחריהם שמות כל התינוקות שנימולו בקהילה. רשימת הנימולים מתחילה בשנת 1780, ומסתיימת בשנת 1838. זה לא שהפסיקו אז למול, אלא שכל הדפים בספר הברית התמלאו.

על חלק מתקרת המוזיאון רואים מיצג של עשרות קולבי בגדים, שעליהם שמות שונים. ליהודים הראשונים בשבדיה הותר לעסוק רק ב"שמאטע ביזנעס", במכירת בגדי יד שניה. אסור היה להם לעסוק בשום מקצוע, למעט רופאים בודדים. בתחילה היהודים עסקו ברוכלות, ובהמשך פתחו חנויות ובתי מלאכה לחייטות. על כל קולב שתלוי בתצוגה זו, כתוב שם של חנות בגדים שהיתה בבעלות יהודי.

במוזיאון היהודי יש קיר אחד שכותרתו "לא!". עליו מוצגים מכתבים של יהודים מגרמניה שבקשו אישור ערב השואה לבוא לשבדיה, ועל כולם מופיעה חותמת עם המילה "לא". מרגש ומרגיז.

מדובר במוזיאון קטן במידותיו לעומת מוזיאונים יהודים רגילים ברחבי העולם. אבל בכל פינה במוזיאון יש תצוגה ומידע שלידם נוכל לעמוד בענין במשך דקות ארוכות. במוזיאון אנחנו יכולים גם ללמוד לראשונה את תולדות יהדות שבדיה. 3 עליות של יהודים היו לשבדיה. העליה הראשונה החלה בשנת 1780 ובה הגיעו יהודים מגרמניה ואוסטריה, בעקבות אהרון יצחק. כעבור כמאה שנה הגיעה העליה השניה בשנים 1880-1890 של יהודים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה. העליה השלישית היא של ניצולי שואה שהחלו להגיע בשנת 1944 ואילך, והם וצאצאיהם מהווים כיום את עיקר הקהילה היהודית של שבדיה. הדור של ניצולי השואה והדור השני של ילדיהם שמרו על יהדותם. אבל הדור השני והשלישי לשואה כבר מחשיבים פחות את היהדות, ואנו רואים אצלם התבוללות בשיעורים גדולים.

אחד היהודים החשובים בהיסטוריה היהודית היה יוסף לֶיָה הלוי, שהגיע בשנת 1840, וגם הוא עסק בשמאטע ביזנעס. נכדו פתח בשנת 1915 את הכלבו הראשון בשבדיה, Nordiska Kompaniet. זה היה בית כלבו יוקרתי וחשוב, שפתח עוד סניפים ברחבי שבדיה. היום אנחנו יכולים לראות הרבה סניפים של הכלבו עם הסמל NK מוקף בעיגול.

תקופת השואה

במלחמת העולם השניה נמנעה גרמניה מלכבוש את שבדיה, בגלל שבתי המלוכה של שבדיה וגרמניה היו בקשרי נישואין, והגרמנים העריצו את השבדים. לפני פרוץ המלחמה קלטה שבדיה 3,000 ילדים יהודים פליטים מאירופה, במבצע שנקרא "טרנספורט הילדים"  "קינדר טרנספורט". אבל עם פרוץ המלחמה סגרה שבדיה את שעריה בפני פליטים יהודים.

בשנת 1943 החלו הנאצים לשלוח להשמדה גם את יהודי נורבגיה השכנה. כ500 יהודים נורבגים נשלחו לאושוויץ, ונודע שכולם נרצחו ביום הגעתם. קמה מחאה ציבורית בשבדיה, ובעקבותיה החליטה הממשלה לפתוח מעט את השערים בפני יהודים. בתקופת חגי תשרי של שנת 1943 התקיים מבצע הירואי שבו עשרות דייגים נורבגים ובעלי יכטות העבירו בסירותיהם יהודים מנורבגיה ודנמרק אל חופי שבדיה. כ8,000 יהודים ניצלו במסגרת המבצע הזה.

אבל במקביל להצלה, השבדים העמידו עצמם לרשות מכונת המלחמה הגרמנית. רכבות עם חיילים גרמניים וציוד חצו את שבדיה בדרכן לנורבגיה. שבדיה מכרה לגרמניה ברזל ונפט לצורך המלחמה, וקיבלה בתמורה זהב שנשדד מיהודים.

אחת המשפחות השבדיות העשירות שסחרה עם גרמניה הנאצית היתה משפחת ולנברג. אחד מבני המשפחה, ששמו ראול, התגורר בחיפה בשנת 1936, ועבד ב"בנק הולנד" בעסקי משפחתו. ליד בית מגוריו ברחוב ארלוזורוב 17 בשכונת הדר בחיפה, הוצב שלט לזכרו.

כאשר נודע בשבדיה שהנאצים מתחילים להעביר גם את יהודי הונגריה להשמדה, חיפשו ראשי הקהילה היהודית בשבדיה דרכים להצלתם. השיטה שנבחרה היתה לממן נציגים בשגרירות שבדיה בבודפשט שיעניקו דרכונים שבדים ליהודים. קלמן לאוואר, איש עסקים הונגרי שחי בשטוקהולם, הציע להטיל את המשימה על אדם שהיה איתו בקשרי מסחר, ראול ולנברג.

ולנברג הגיע להונגריה כדיפלומט ב9 ליולי 1944. יחד עם עוזריו הוא הפיץ דרכונים שבדיים, ומסמכים אחרים שסיפקו הגנה ליהודים שהחזיקו בהם. כאמור, הגרמנים כיבדו מאוד את השבדים. לפי דרישת ממשלת שבדיה, הקהילה היהודית בשטוקהולם סיפקה שמות של יהודים הונגרים עם קשרים משפחתיים בשבדיה. בעזרת המסמכים הרשמיים של שבדיה הצליח ולנברג להציל אלפי יהודים עד שהסובייטים כבשו את בודפשט. הרוסים כלאו את ראול ולנברג, וככל הנראה הוא נפטר בכלא הרוסי.

ולנברג זכה בתואר חסיד אומות העולם. הוא מונצח בשמות רחובות בערים רבות בישראל, ובאנדרטאות וכיכרות בישראל ובעולם.

בנוסף, לקראת תום המלחמה ארגן ראש הצלב האדום בשבדיה, פולקה ברנדוט, מבצע לחילוץ 20,000 אסירים ממחנות ריכוז. רק מקצתם היו יהודים. הוא גם הביא לשחרורם של 400 יהודים מדנמרק שהיו כלואים במחנה טרזנשטאט, ושחרור כאלף נשים ממחנות ריכוז ברגן בלזן וראוונסבריק, והבאתן לשבדיה. המבצע הזה זכה לכינוי "האוטובוסים הלבנים", בגלל האוטובוסים ששכר לצורך המבצע. אחד מהם מוצג עד היום במוזיאון יד ושם בירושלים.

אבל אל לנו להתלהב מה"צדיק" הזה. ב1948 מונה ע"י האו"ם לתווך בין מדינת ישראל לאויביה הערבים. הוא היה מתווך פרו-ערבי מאוד לא הוגן, וניצל סמכותו להתנכל לישראל ולצה"ל.

בשלושה מקומות בעיר שטוקהולם מוטבעים במדרכה אבני זכרון לזכר קורבנות שואה שהתגוררו בבית זה, וממנו נלקחו על ידי הגרמנים לאושוויץ.

כיכר ולנברג

בשנת 1988 נערך מחקר בקרב תלמידי שבדיה שחשף בורות גדולה בנושא השואה. ראש הממשלה וראש העיר שטוקהולם הזדעזעו מהתוצאות, והחליטו על תוכנית לימודים חובה בבתי הספר. הכיכר מול בית הכנסת הראשי נקראה על שם ראול ולנברג. הוצבה בה אנדרטה של פסלים לזכר חללי השואה, שבה נראים מעין ארונות מתים שמהם יוצאים רוחות או דמויות של אנשים.

בצידה הוצבה אנדרטה לזכר ראול ולנברג. רואים בה כדור אבן גדול שבמרכזו כתוב ראול ולנברג, ובחלקה העליון חרוטים פסוקים בשפות שונות, אך לא בעברית. בשנת 2011 חוללה האנדרטה הזו ע"י אלמונים ששפכו עליה דם חזיר.

מכדור האבן יוצא שביל לכיוון בית הכנסת, שהוא חלק מהאנדרטה. השביל הזה הוא פסי רכבת שתוחמים שביל אבנים. פסי הרכבת נועדו להזכיר את המסילות שבהן הובילו יהודים לאושוויץ.

שביל האבן נמשך לאורך כמאה מטרים, ומסתיים ליד קיר זיכרון על גדר בית הכנסת. על הקיר הזה מוצבים 54 עמודים, שעליהם חקוקים שמות של חברי הקהילה היהודית. מעל כל שם חקוקים שמות של קרובי משפחתו שנרצחו בשואה, עם תאריכי לידתם ומותם, ומחנה ההשמדה שבו נרצחו. עמידה מול הקיר מרגשת מאוד ומעציבה. הייתי שם עם קבוצת מטיילים אמריקאים של 'כושריקה', ולפני שעזבנו אמרתי "קדיש" לזכר כל ההרוגים ששמותיהם על הקיר מולנו.

בית הכנסת המרכזי

בית הכנסת המרכזי הוא יפה ומרשים. רוב המטיילים מגיעים אליו מכיכר ולנברג הסמוכה. דקה הליכה. הקיר הדרומי הפונה לכיכר ולנברג הוא הצד האחורי של בית הכנסת. העיצוב נעשה בסגנון שמזכיר לנו את בית המקדש, עם מבנה גבוה ועם שני עמודים שנועדו לסמל את יכין ובועז שהיו בבית המקדש. בחצר הוצב פסל של יהודי אוחז ספר תורה.

אנו עוקפים את הבנין מסביב ומגיעים אל שער הכניסה. מקום יפה ומעוצב, אבל היה נעול כשבקרתי שם.

המקום סגור פיזית, ושמעתי שבית הכנסת הזה עדיין לא סגור על עצמו האם הוא קונסרבטיבי או אורתודוקסי. בתחילה היתה הפרדה בין גברים לנשים שישבו למעלה בעזרת הנשים. לפני שנים אחדות עשו מחיצה גם למטה בעזרת הגברים, שמצידה האחד התפללו רק גברים, ומצידה השני ישבו משפחות מעורבות של גברים ונשים. היו שנים שבהן הוסרה אף המחיצה הזו, ובכל בית הכנסת ישבו גברים ונשים יחדיו. אח"כ היו שנים שהחזירו את המחיצה לעזרת הגברים. כיום המחיצה בוטלה, אבל היא עדיין שמורה למקרה ששוב ירצו לשנות את המנהג.

בבנין הצמוד לבית הכנסת נמצאים משרדי הקהילה היהודית. הכתובת: רחוב Wahtendorffsgatan 1-3 . כ20,000 יהודים חיים בשבדיה, כמחציתם בשטוקהולם לבדה. לא כולם רשומים בקהילה היהודית בגלל דמי החבר הלא נמוכים. הקהילה פעילה מאוד ותוססת. היא מפעילה גן ילדים ובית ספר יסודי, מועדון נוער, סניף של בני עקיבא, בתי אבות, והרבה הרצאות ושיעורי תורה.

בשטוקהולם יש אזור שבו היה "הגטו היהודי", שם התרכזו היהודים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה. בגטו נמצאים כיום בית הכנסת האורתודוקסי ובית חב"ד. לא הספקתי להגיע לשם כדי לדווח גם עליהם. (אולי בנסיעה הבאה).

שטוקהולם

באי יורגורדן Djurgården בשטוקהולם יש רחוב לכבוד מדינת ישראל, שנקרא: ISRAEL AF STROHS VAG. וזה מוביל אותנו לאטרקציות תיירותיות בעיר, שמושכות גם מטיילים לא יהודים.

במזרח העיר נמצא הים הבלטי המלוח, ובמערב אגם מֵלָרֶן שמימיו מתוקים. כ2 מיליון תושבים חיים בשטוקהולם, מתוך האוכלוסיה הכללית של 10 מיליון בכל שבדיה. העיר שוכנת על החופים. הרבה בתי מגורים ממש על שפת המים. יש גם הרבה סירות שעוגנות צמוד לחוף דרך קבע, ומשמשות למגורים ואפילו למשרדים. יש גם חופי רחצה. שטוקהולם היא מעין מוזיאון פתוח של ארכיטקטורה מרתקת.

מידי שנה מוענקים בשטוקהולם פרסי נובל היוקרתיים, ולפיכך חלק מאתרי התיירות קשורים באלפרד נובל. הוא היה ממציא הדינמיט, והתעשר ממכירות חומרי נפץ לצורך כריית מנהרות לרכבות ולפיצוץ סלעים לסלילת דרכים וכבישים. אבל הצבאות גילו את היכולות הקטלניות של הדינמיט, והחלו להשתמש בו לצרכי לחימה והרג המוני.

בשנת 1864 היתה לאלפרד נובל תאונת עבודה קטלנית בביתו. מטען דינמיט קטן התפוצץ וארבעה אנשים נהרגו, ביניהם אחיו הצעיר. בעיתון המקומי פרסמו בטעות הספד על אלפרד נובל, במקום על אֶמִיל, אחיו המנוח. בעיתון תיארו את עושרו וגם את תרומתו למוות ולמלחמות בעולם. אלפרד קרא את ההספד על עצמו, והזדעזע מהמורשת השלילית שתשאר אחריו בעולם הזה. ביאושו החליט "לטהר" קצת את שמו, והוסיף לצוואתו פסקה: "כל הרכוש שנותר ברשותי יחולק באופן הבא: ההון יושקע על ידי המוציאים לפועל של צוואתי, ויניב קרן שבכל שנה תעניק חמישה פרסים למי שבמהלך אותה השנה הגיעו להישגים הגדולים ביותר לטובת האנושות". כך נולד פרס נובל המפורסם.

מידי שנה מכריזים את שמות הזוכים בנובל בטקס מיוחד בבנין העיריה היפה והגדול הזה.

הבנין נבנה בשנים 1911 עד 1923. את רצפת המוזאיקה והפסיפסים באולם שבו מכריזים מידי שנה על הזוכים תרם יוסף זקס, יהודי שהקים את רשת הכלבו NK. גם יהודים אחרים תרמו לבנית בית העיריה, ביניהם אוסקר הירש שתרם את האורגן, ויונה וולפזון שתרם את הפסלים שבחזית הבנין. מבפנים ובחצר הפנימית הקסומה הוא מרשים אף יותר מאשר מבחוץ.

הטקס המלכותי של פרסי נובל מתקיים מידי שנה ב10 לדצמבר באולם הקונצרטים הכחול (Konserthust) שברחוב Kungsgatan במרכז העיר.

כדאי לבקר גם במוזיאון אלפרד נובל, שבו אפשר ללמוד עוד על האיש ומורשתו האמיתית, השלילית וגם החיובית. במוזיאון תלויות תמונות של כ800 זוכי פרס נובל לאורך השנים, ופרטים על הישגיהם ומורשתם. הכתובת: Stortorget 2

העיר העתיקה

אנו יוצאים לטיול רגלי בעיר העתיקה שנקראת "גמלא סטאן". האי הראשון שבו התישבו בשטוקהולם. כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון היהודי פונים שמאלה בסמטה, ומגיעים אל הכנסיה הגרמנית עם הצריח הגבוה ביותר בשטוקהולם.

במזרח העיר העתיקה אנו רואים את בנין האופרה שמוקדש למלך גוסטב השלישי, ובחזיתו אנו רואים פסל שלו. הוא היה הראשון שאיפשר ליהודים להתיישב בשטוקהולם, בגלל שהעריך את חשיבות ההשכלה. היהודים נחשבו משכילים בתקופתו במאה ה17. המלך גוסטב השלישי הוא שנתן לאהרון יצחק רשות להתיישב בשטוקהולם.

    

משם אנו עולים על אי הארמון  Helgeandsholmen. כשמתקדמים ועולים על גשר רִיקְסְדוֹג הסמוך, אנו רואים מימין את בנין הפרלמנט השבדי.

מולנו בקצה הגשר אנחנו רואים את אחד הכתלים של ארמון המלוכה. פה עמד פעם ארמון 3 הכתרים, שנשרף בשנת 1697. הארמון המקורי היה עשוי עץ, ובמקומו נבנה ארמון אבן זה. הארמון החדש נחנך בשנת 1750, ויש בו 608 חדרים. הוא מנסה להיות חיקוי של ארמון ורסאי בצרפת.

כדאי לחפש על גג הארמון את דגל שבדיה. כאשר נראה את הדגל מתנוסס על הארמון, אות הוא שהמלך או המלכה נמצאים שם עכשיו. כאשר הם יוצאים מהארמון מורידים מהתורן את הדגלים הללו. כדאי גם לדעת שהמלך והמלכה לא אוהבים ללון בארמון זה, לכן רכשו ארמון נוסף מחוץ לעיר בבְּרוֹטְנִינְגְהוֹלם, שם הם מעדיפים לגור בטבע. הארמון בשטוקהולם משמש אותם רק לעבודה.

הם מובילים מדיניות חברתית של רשת בטחון סוציאלי לחלשים, והכלכלה השבדית נחשבת מהחזקות בעולם. בכל העולם ובישראל נוסעים כלי רכב איכותיים מתוצרת וולבו וסאאב השבדיות. אך לא הצלחתי להבין למה השבדים הבהירים קוראים לרשת הרהיטים הבינלאומית שלהם בשם… "היא כהה" (IKEA).

הכניסה לארמון המלוכה היא מהצד השני. עלינו לרדת לכיוון הנהר והים, לפנות ימינה, ושוב ימינה לעלות ל"גבעת הארמון". מצד ימין נראה את הכניסה. מולה פסל מרשים של המלך בְֶּרְנַדוֹט. מלך שבדיה הנוכחי, קרל ה16,  הוא צאצא דור שביעי למלך ברנדוט. בתוך הארמון נוכל לראות את החדרים המפוארים, מוזיאון גוסטב השלישי לעתיקות, "חדר האוצר" שבו שמורים כתרי המלכים, ומוזיאון "טרה קרונור" לתולדות הארמון. מבחוץ נראה את מוזיאון הנשקייה המלכותית שבו מוצגים כלי נשק, כרכרות מפוארות, שריונים, ומלבושים שנלבשו באירועים היסטוריים.

בקצה גבעת הארמון אנו רואים כנסיה ישנה. היא נבנתה בימי הביניים. רק טקסי נישואין של המלכים והמלכות מתקיימות בה. בחזית הכנסיה יש פסל של אוליאוס פטרי, שתרגם את התנ"ך מלטינית לשבדית. אולי על זה אמרו האמוראים "אונס רחמנא פטרי".

נמשיך לטייל רגלית לכיוון העיר העתיקה. רחובות העיר העתיקה צרים ומרוצפים באבנים גדולות, וביניהן רווחים גדולים. תענוג לשוטט שם, אבל רצוי בלי נעלי עקב, שעלולים להיתקע בחריצים הגדולים. השיטוט בעיר העתיקה מזכיר טיול בעיר העתיקה בירושלים או בעכו. בתים עתיקים בסגנון הבארוק והרנסנס, חלקם בני כ800 שנה. הבתים צבעוניים יותר וגבוהים יותר מבתי ירושלים העתיקה. הצבעוניות שלהם כמו קערת סוכריות. רוב הסמטאות מגיעות עד הים. ריח מלוח מהים מתערבב עם ריח מתקתק של גלידה, ועם ניחוחות קפה שטוחנים פה בכל מסעדה או בר.

במקום הגבוה ביותר באי נמצאת כיכר סטור, ובה כנסיית סטור (Storkyrkan) בה נוהגים להכתיר את מלכי שבדיה. מהעבר השני של הנהר נראה את כנסיית רִידָר הוֹלְמָן Riddarholmen שהוקמה בימי הביניים. ברצפת הכנסייה קבורים בני משפחת המלוכה משנת 1200 ועד שנת 1950. היא כבר לא משמשת עוד כבית תפילה, ולכן מותר לנו להיכנס ולהתרשם ממנה.

באחת מסמטאות העיר העתיקה שוכן מוזיאון להיסטוריה מעודכנת, שמחליף תצוגות מידי כחודשיים. כשבקרתי בשטוקהולם הוצגה בו תערוכה לזכר השואה. רוב התצוגה היא של ציורים מענינים של ניצולי שואה שצוירו בתוך המחנות.

מוזיאון וָאסָה  Vasamuseet

אחת האטרקציות התיירותיות של שטוקהולם הוא מוזיאון ואסה. המוזיאון הימי נבנה סביב אונית מלחמה עם מפרשים. אוניה שנבנתה בפאר רב, עם הרבה פסלים וקישוטים שונים. לנו זה נראה מוזר בגלל שספינות חיל הים הישראלי משתדלות לא לבלוט, אבל בעולם העתיק האוניות נועדו לשדר גודל ועושר שיפחידו את האויבים. אוניה זו בנה המלך השבדי ואסה, והיא מהמפוארות בתקופתה. האוניה יצאה להפלגת בכורה ב1628, וכעבור 20 דקות טבעה ושקעה במצולות. הפלגה קצרה יותר מזו של הטיטניק. במשך יותר מ300 שנה חיפשו את שרידיה, הרבה יותר מהחיפושים שלנו אחרי הצוללת "דקר", עד שהתגלתה בשנת 1956. היא הועלתה בזהירות על מבדוק והובאה לחוף. התברר שהיא נשמרה במצב טוב, כי נחה בקרקעית באזור מפגש של מים מלוחים עם מים מתוקים, ושם לא יכולים לחיות חיידקים שמכרסמים עץ. מסביב לאוניה בנו מבנה מרשים של מוזיאון לכבודה. התאורה בפנים עמומה כדי לשמור על שרידות האוניה.

אפילו באוניה הזו נוכל למצוא היבטים יהודיים. בירכתיים שלה יש דמויות שמסמלות את החיילים של גדעון מהתנ"ך. מעט מתחת להם ישנו פסל של דוד המלך מנגן בנבל.

הכתובת: Galärvarvsvägen 14

מהצד השני של מגרש החניה נמצא המוזיאון הנורדי, שמציג את חיי השבדים מהמאה ה16. בקרבת מקום נמצא גם "מוזיאון אבבא" לכבוד להקת הפזמונים שהיתה הפופולרית ביותר בעולם בשנות השבעים. במוזיאון מוצגים התלבושות המקוריות של הלהקה בהופעותיהם באירוויזיונים, תקליטי זהב שלהם, ועוד פריטים ופרסים שזכו בהם. ברקע מתנגנים כל הזמן הלהיטים שלהם. הכתובת: .Djurgårdsvägen 68

ואם אחרי כל זה עדיין נותר לנו זמן פנוי, אני ממליץ לצאת לשייט בארכיפלג האיים של שטוקהולם. בארכיפלג כאלף איים קטנים ומקסימים, רובם מיוערים, ומקצתם סתם סלע שבולט מעל פני המים. רוב המעבורות יוצאות לשייט ממורד גבעת הארמון ומגשר הפרלמנט.

טיפ: כדאי לקנות כרטיס סטוקהולם (Stockholm Card)  שמאפשר לנו לנסוע באופן חופשי בתחבורה הציבורית של סטוקהולם, שיייט, וכניסה חופשית ל-75 מוזיאונים ואטרקציות תיירותיות.

שי עגנון סיים את נאומו בטקס קבלת פרס נובל במשפט: "אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן". על ברכה זו שנאמרה בשבדיה אין לנו לומר אלא… "אמן!".

תודות לשגרירות שבדיה בישראל וללשכת התיירות של שטוקהולם שסייעו בהשגת הידע להכנת כתבה זו.