צעירה חרדית מפולניה, ששמה פריידל בת רבי שמואל, התאהבה בקצין צעיר בצבא הפולני. הרומן לא מצא חן בעיני הוריה החרדים. כדי להפריד בין שני הנאהבים, שידכו אותה בכפיה לאברך מקהילתם. בערב האירוסין, לאחר שהאורחים עזבו ובני המשפחה עלו על יצועם, התאבדה פריידל. היא שתתה מעט רעל ציאניד שסיפק לה אהובה הקצין הפולני. למחרת נודע הדבר בעיירת מגוריהם, סופוט. כאשר שמע הקצין על מות אהובתו, שתה גם הוא מהרעל שסיפק לה, ומת במקום.

זה מקרה אמיתי שהתרחש במציאות בעיירה סופוט בפולניה, לפני קצת פחות ממאה שנים. זה לא סיפור דימיוני בסגנון רומיאו ויוליה, שהתרחש רק בדימיונו של הסופר ויליאם שייקספיר. אל המשך סיפורם של פריידל והקצין הפולני נחזור לפני סוף כתבה זו.

סופוט שוכנת קרוב מאוד לעיר גדנסק. הגעתי לגדנסק לא בעקבות מוות טרגי, אלא בגלל חיים. לא סתם "חיים", אלא בגלל "חיי אדם". הספר!

כל בחורי הישיבות וכל תלמידי התיכון המלכתי דתי והישיבות התיכוניות בישראל למדו ולומדים הלכה גם מסדרת הספרים "חיי אדם", שחיבר הרב אברהם דנציג. שם משפחתו כשם עיר מגוריו דנציג. רציתי לראות את המקומות שבהם הסתובב ולמד הרב דאנציג, וגם לראות את אתרי התיירות שלה.

דָנְצִיג הוא השם הגרמני של העיר שנקראת בפולנית גְדָנְסְק. לאורך ההיסטוריה היו ויכוחים ומאבקים בין הפולנים לגרמנים על השליטה בעיר הנמל החשובה הזו. כאשר שלטו בה הגרמנים קראו לה דנציג, ובימי השלטון הפולני קוראים לה גדנסק. כאשר פולין זכתה בעצמאות לאחר מלחמת העולם הראשונה, היתה בעיה לייצא סחורות, כי לא היה לפולין נמל. לכן החליטו לבנות נמל בכפר קטן ליד גדנסק שנקרא גְדֶנְיָה. הכפר הקטן הלך וצמח, והתחבר עם העיר הסמוכה גדנסק ועם העיר סוּפּוֹט. יחד הם נקראים Tricity.

מלחמת העולם השניה החלה פה בגדנסק. בראשון בספטמבר 1939 הפציצה אונית מלחמה גרמנית את נמל גדנסק ברציף וסטרפאלטה, וכבשה את העיר. דרך הנמל הזה גם אני הגעתי לגדנסק במסגרת קרוז של חברת 'כושריקה', על האוניה Costa Pacifica.

גדנסק היא אחת הערים היפות ביותר בפולין, אם לא באירופה כולה. בתיה שוחזרו בסגנון העתיק של המאה ה17, לאחר שהעיר נהרסה כמעט כליל בהפצצות של הרוסים במלחמת העולם השניה. לבתים בגדנסק יש יופי ואופי מיוחדים. במיוחד לבתים שבעיר העתיקה. נעים מאוד לשוטט ברחובותיה וסמטאותיה, ולהתרשם מחזיתות של הבתים הצבעוניים. כל כך יפה שכמעט נתפס לי הצוואר. אם אנו חשים בצפיפות במדרחוב המלא בתיירים, כדאי לצאת ממנו אל הרחובות הצדדיים והסמטאות היוצאות ממנו.

ברחוב שיוצא  מהמדרחוב הראשי בעיר העתיקה, אנחנו יכולים לראות גם בית שעליו כתובות בגרפיטי ביידיש, באותיות עבריות ולועזיות:

בבית זה פעל התיאטרון היהודי משנת 1900 עד 1938. הכתובת: Sleroka 82. בתוך הבנין עצמו יש גם שלט זכרון להלל צווייג, שהיה מהשחקנים היהודים הבכירים בתיאטרון היהודי כאן.

הרחוב הציורי ביותר בעיר הוא רחוב מָרִיָאצְקָה. זהו מדרחוב מקסים שבפאתיו הרבה דוכנים למכירת כל מיני תכשיטים עשויים ענבר, שהוא סמל נוסף של העיר. כדאי לשים לב למרזבים המיוחדים ברחוב הזה. רובם מסתיימים בפסלון אבן של ראש דרקון, שמפיו נשפכים מי הגשמים. פסלי הדרקונים האלה נקראים פה "גרגויילים".

את העיר חוצה נהר מוטוואבה, שמשני צידיו טיילת יפה. על גדות הנהר הרבה בתי קפה ומסעדות, ובתים ציוריים. שתי ספינות שמעוצבות כאוניות עתיקות לוקחות את התיירים להפלגה בת שעתיים, עם שתיה וכיבוד, ועם הסברים על מקומות שבדרך.

הנקודות היהודיות

ההיסטוריה היהודית של דנציג/גדנסק החלה כבר במאה ה15. באזור גדנסק היו מגבלות ואיסורים על מגורי יהודים. המגבלות הוסרו בשנת 1814, ועקב כך נהרו לעיר יהודים רבים לקבוע בה את חייהם. ביניהם היו גם כמה מגדולי ישראל. רב העיר במחצית המאה ה18 היה רבי אברהם הכהן, בעל ה"אורי וישעי". לאחר פטירתו מונה לרבנות העיר רבי מאיר פוזנר, בעל ה"בית מאיר". ב1837 עלה על כיסא הרבנות בדנציג ר' ישראל ליפשיץ, מחבר פירוש "תפארת ישראל" על המשניות. אני לומד משנה יומית, ובשיעורים הרב מצטט לעתים גם את ה"תפארת ישראל". רק כשהגעתי לגדנסק, נודע לי שכאן נכתב הפירוש שאני לומד מזה שנים.

   

בתקופת הפוגרומים ברוסיה שימשה דנציג תחנת מעבר לאלפי יהודים שעזבו את רוסיה בדרכם לאמריקה. מקצתם נשארו לגור בדנציג. בין שתי מלחמות העולם חיו בגדנסק כעשרת אלפים יהודים. בשנת 1930 הקימו בגדנסק מעוז של תנועת בית"ר. לקראת הקונגרס הציוני ה18 ביקרו בדנציג זאב ז'בוטינסקי יחד עם דוד בן גוריון. בעקבות השתלטות הנאצים על דנציג רוב היהודים עזבו, ובמפקד בשנת 1939 נותרו בעיר רק 1,600 יהודים. במרץ 1941 גורשו כולם.

בקיצור, דנציג היתה פעם "עיר ואם בישראל", אבל כיום נותר לנו רק מעט משפע היידישקייט שהיה פה. לפני השואה פעלו בגדנסק בתי כנסת אחדים, וכיום רק בית כנסת אחד פעיל. לפני השואה היו בעיר וסביבותיה 3 בתי עלמין יהודיים, שמהם שרדו רק שניים שאינם בשימוש עוד. מידי שנה מתקיים בגדנסק בחודש ספטמבר פסטיבל תרבות יהודית.

בתי הכנסת

בגדנסק היה בית כנסת גדול ומרשים, שעמד בשטח שכיום בנוי עליו חלק התיאטרון השייקספירי, ומגרש החניה שלו. לפני חודשים אחדים הציבו אנדרטה במקום שבו היה פתח הכניסה לבית הכנסת. (הכתובת: Boguslawskiego 1). באנדרטה יש דגם מדויק של בית הכנסת עשוי ברונזה, לפי תוכניות בניה וצילומים שנותרו מימים יפים יותר.

 על בימת האבן שעליה ניצב מודל בית הכנסת חרוטים הסברים ופסוקים בשפות שונות, וגם בעברית חרוט:

"כאן עמד בית הכנסת הגדול, שנפתח ב15/9/1887 ביוזמתם של ראשי קהילת בית הכנסת בגדנסק, גוסטב דוידסון והרב קוסמן ורנר. בית תפילתם של יהודי גדנסק, סמל אחדותם ונוכחותם רבת השנים בגדנסק, נהרס במאי וביוני 1939, בידי גרמנים נאצים".

   

בימי השואה הרסו הנאצים את בית הכנסת הנטוש. לאחר המלחמה שקלו בעיריה לבנותו מחדש. אבל כבר לא היתה קהילה יהודית, ולא היה בשביל מי לבנות מחדש. המגרש נשאר ריק שנים רבות, ולבסוף בנו על המגרש את הבנין השחור (והמכוער) של תיאטרון שייקספיר.

זכר נוסף לבית הכנסת עשו על המדרכה ובכביש שנסללו במגרש שהיה בית הכנסת. בין אבני המדרכה הלבנות הטביעו אבנים שחורות בדיוק במקומות שעליהן עמדו פעם קירות בית הכנסת (חוץ מהקירות שעמדו בשטח שהיום נמצא בו התיאטרון). נעים לפסוע בתוך המסגרת הזו, לעצום עיניים, ולדמיין את הקירות שהיו ניצבים כאן בימי תפארתו של בית הכנסת.

בשנת 1938 החליטה הקהילה היהודית למכור את בנין בית הכנסת, כדי לממן את ה"קינדער טרנספורט", משלוח הילדים למקומות בטוחים יותר. לפני תחילת השואה, כעשרת אלפים ילדים יהודים נשלחו מגדנסק ומערים אחרות באירופה, לאנגליה ולמקומות בטוחים אחרים.

אחד מהילדים שניצלו כך היה האומן הישראלי הידוע פרנק מייזלר, שנולד בגדנסק. לפני שנים אחדות הוא הציב אנדרטה ברחבה שלפני תחנת הרכבת גְלוֹבְנִי, בדיוק בנקודה שבה נפרד לנצח מהוריו שנרצחו בשואה. בפסל רואים 5 ילדים עם מזוודות בידיהם, עומדים על רציף שמתחתיו חצי מסילת רכבת. על הרציף יש שלטים קטנים ובהם שמות ערים נוספות שמהן הוציאו והצילו ילדים במבצע הקינדער טרנספורט. על בסיס הפסל יש הסברים גם בעברית.

צילום: כרמית וייס, אתר הטיולים GOTRAVEL מתוך כתבה על הערים גדנסק וסופוט

אחד מאתרי החובה בגדנסק הוא "בית הכנסת החדש". הוא נבנה בשנת 1927 על מגרש שבו עמד מאה שנה לפני כן בית כנסת שבו התפלל רבי אברהם דאנציג. למעשה, זה בית כנסת ישן, מהיחידים באירופה שנשארו לאחר מלחמת העולם השניה. הוא ניצל מהריסה בזכות שהגרמנים השתמשו בו כמחסן. אחרי המלחמה הפכו אותו לבית ספר למוזיקה, ורק בשנות ה90 הוא הוחזר לידי הקהילה היהודית. כיום נמצאים בו משרדי הקהילה, וכמובן בית כנסת עצמו.

חלק מחשיבותו נובעת מהעובדה שכאן התפלל רבי אברהם דנציג בצעירותו, ובחלק מהתקופה שבה כתב את ספרי ההלכה "חיי אדם". ספרים שמהם כולנו למדנו בישיבות. לאחר שעבר מדנציג לוילנה, הוא כתב עוד ספרים כמו "חוכמת אדם". "בינת אדם", "תולדות אדם" ועוד. אחד מכתביו החשובים ביותר הוא הספר "שערי צדק" שעוסק במצוות התלויות בארץ.

בקומת הכניסה יש מעין תערוכה שבה מוצגים דברי יודאייקה שנמצאו בגדנסק. כמו כן יש בה סידורי תפילה וספרים שהודפסו בבית הדפוס העברי שפעל בגדנסק, וגם ספרי הלכה ופירושים שחיברו רבני דנציג לדורותיהם.

בבית הכנסת יש תפילות במנין מידי שבת, ובימות השבוע כנסים והרצאות בעניני יהדות. הכתובת: Partyzantów 7.

באמצע תפילת נעילה ביום כיפור האחרון נופץ חלון של בית הכנסת. אלמוני השליך אבן גדולה לחלון בית הכנסת, ופגע בעזרת נשים. בנס לא היו נפגעים. ראש העיר גינה את המעשה והתנצל בפני הקהילה היהודית.

העיר העתיקה

כדי להגיע לעיר העתיקה, עלינו לחפש את הבנין הגבוה בקו הרקיע של גדנסק. מול שער העיר העתיקה ניצב מבנה גבוה מלבנים אדומות, ששימש בימי נפוליאון הכלא הראשון באירופה. קירותיו היו חלק מחומת העיר. כיום נמצא בתוכו מוזיאון הענבר.

מול מגדל הכלא נמצא שער העיר היפהפה. לפני כחצי שנה נרצח ראש עיריית גדנסק ברחבה שבין המגדל ובין השער. בתוך כתלי השער תלויים צילומים וציורים שמראים את מראה העיר העתיקה ההרוסה בעקבות הפצצות הרוסים. מהשער יוצא מדרחוב דְלוּגָה, שפירושו "הרחוב הארוך". זה המקום שבו כדאי להתחיל את טיולנו בגדנסק.

האתר החשוב בעיר העתיקה הוא בית העיריה לשעבר, שכיום משמש מוזיאון להיסטוריה. מעל שער הכניסה תלוי לוח אבן עם סמל העיר: שני צלבים ומעליהם כתר מלכות. שני אריות מחזיקים את הסמל, ושניהם מביטים שמאלה לכיוון שער העיר. אינם מביטים זה אל זה, כמקובל בסמלים כאלה, ועל פרוכות של ארונות קודש שלנו. ליצני העיר אומרים שהאריות מביטים לשער העיר בציפיה שיבוא איזה נסיך שיצליח לאחד את הפולנים והגרמנים בעיר, ואז האריות יפנו מבטם לצד השני.

על בנין העיריה יש מגדל תצפית להשקיף על העיר. אין מעלית, והעדפתי לא לטפס במדרגות 10 קומות. אבל זה מומלץ לצעירים ממני. מול בית העיריה ולצידו יש כיכר גדולה, ובצידה מזרקה עם פסל נפטון, הסמל של גדנסק.

בשולי הכיכר אנו רואים ארון זכוכית ובתוכו מכשיר מדידה מגושם. זה היה אחד מכלי העבודה ששימשו את דניאל פרנהייט, הפיזיקאי שהמציא שיטה למדידת טמפרטורות, שנקראת על שמו. דניאל פרנהייט נולד בגדנסק, וממנה עבר לגרמניה. הוא נחשב גאוות העיר, והבית שבו גדל בילדותו מהווה כיום אתר תיירות.

מחנה שטוטהוף

במרחק כשעה נסיעה מגדנסק נמצא מחנה הריכוז שְטוּטְהוֹף Stutthof. המחנה הזה היה בית כלא פולני לפושעים פליליים ופוליטיים. ביום השני למלחמת העולם, ב2 לדצמבר 1939, הנאצים הפכו אותו למחנה ריכוז. חלק מהמבנים והצריפים נשמרו עד היום, ומגדל השמירה והשער שוחזרו.

לפני השער אנו רואים בנין לבנים אדומות. כאן התגוררו הקצינים הנאצים, וכאן היתה המפקדה. האסירים צעדו ברגל מתחנת הרכבת לחזית הבנין הזה, שם החליפו את בגדיהם במדי אסירים, נעליהם נלקחו מהם. בצריף הראשון משמאל אנחנו רואים ערימה גדולה של נעליים, באורך כ30 מטר ובגובה מטר וחצי. מאחוריה תמונה גדולה של "גבעת הנעליים" שהיתה במחנה, בגובה של בית.

שער הכניסה הסמוך היה נקרא "שער המוות". לאסירים נאמר שדרך השער יש רק כניסה למחנה, ואילו היציאה היא דרך הארובות של התנורים. בבנין המפקדה התגלה ארכיון מסודר של הגרמנים, ובו שמות ופרטים והעבודות שבהן הועסקו האסירים. בשורה התחתונה: 110,000 אסירים נכלאו במחנה, ו65,000 מהם לא יצאו ממנו.

באחד הצריפים אפשר לראות את תנאי המגורים והצפיפות של האסירים. בחדר של כ8 על 4 מטר יש 18 מיטות תלת קומתיות. בנוסף עליהן היו אסירים שישנו על הרצפה בין המיטות. זוועה!

בתוך המחנה היה גם "בית חולים". הטיפול הרפואי היה שאם חולה אינו משתפר ומבריא בתוך יומיים, היו הורגים אותו בזריקת מוות.

המדריך שליווה אותנו מטעם משרד התיירות של פולין התעקש להדגיש שבשנה הראשונה להפעלת מחנה שטוטהוף רוב האסירים היו לא יהודים, אלא פעילים פוליטיים נגד גרמניה. "גם סבא שלי היה עצור כאן באשמה פוליטית ושוחרר" אומר זיגמונט, המדריך הלא-יהודי, "אבל אחיו שנעצר איתו, הועבר מכאן לאושוויץ ונרצח שם". לדבריו, רק בתחילת שנת 1942 החלו למלא את המחנה גם ביהודים, שנהיו אז הרוב המוחלט של האסירים. המדריך מדגיש גם ש"כאן לא קעקעו את מספר האסיר על הזרוע, כמו שעשו בבירקנאו". יש משהו מוזר ומביך בניסיונות של הפולנים להקטין את מימדי השואה ביהודים, ולהציג גם את עצמם כ"קורבנות".

בשלבים מאוחרים של השואה בנו הנאצים בקצה המחנה גם חדר גזים, שבו רצחו את בני עמנו. לצידו בנו בנין ובו בנו תנורים לשריפת גופות הקדושים שנרצחו ונחנקו בחדר הגזים הסמוך. כאשר התקרבנו לאזור תאי הגזים, שמענו ממרחק חזן שר תפילת "אל מלא רחמים". חשתי צמרמורת לשמוע זאת במקום הארור הזה. התברר שהיתה זו קבוצת מטיילים אורתודוקסים מארה"ב שהגיעה לכאן זמן קצר לפנינו.

אנו מתקרבים אל אזור ההריגה. בצד שמאל מבנה קטן בגודל כ10 על 4 מטר. בלי חלונות. רק דלת, ולצידה מתקן שנראה כמו תנור שהעשן מהאש שלו מוזרם לתוך החדר של תא הגזים. בכל "סיבוב" נדרשו 80 יהודים לפשוט בגדיהם, להיכנס לתוך החדרון הזה, ולעמוד בו דחוסים. אחרי כרבע שעה כולם היו מוטלים מתים על הרצפה. כך הומתו אבותינו בתא הארור הזה. "מי באש, ומי במים. מי בחרב ומי ב…חניקה".

במרחק כעשרה צעדים מדלת תא הגזים נמצא הפתח של אולם התנורים. לשם היו מעבירים את גופות היהודים שהומתו קודם בתא הגזים, ומכניסים אותן לתנורים. תריסר תנורים כאלה היו במבנה הזה, ולקראת סוף המלחמה הנאצים ניתצו אותם להסתיר פשעיהם. שלשה מהתנורים שוחזרו בעזרת עדויות של ניצולים יהודים שהיו שם בתקופת השואה. כיום יש בשאר שטח המבנה אנדרטאות לקהילות שונות, ומצגת של תמונות מהשואה.

    

כשנהיה בשטח המחנה כדאי לעצור לרגע, לעמוד בשקט, ולחוות חוויה מדהימה של… דממת מוות. המחנה מוקף עצים שבענפיהם מקננות ציפורים. ציפורים נוהגות לצייץ בכל מקום, ובמיוחד בשעות בין הערביים לקראת חזרתם לקן לשינה. אבל בשטח מחנה הריכוז וההשמדה הציפורים אינן מצייצות. כאילו גם הן מכבדות בדומיה את קדושת המקום המזוויע הזה. "רק בני אדם עושים פה רעש" אומר לנו המדריך ארקדיוס. בשולי המחנה יש יער, ובצד אחר שכונת מגורים, שבשניהם שומעים ציוצי ציפורים במרחק של כמאתיים מטר מהמחנה, אבל לא בתוך המחנה עצמו. מדהים! בתקופה זו מתנהל מחקר מדעי להבין את התופעה, אך לפי שעה לא פורסמו מסקנות.

בית הקברות היהודי

שלשה בתי עלמין יהודיים היו במחוז גדנסק. אחד מהם בעיירת הנופש סוּפּוֹט הסמוכה לגדנסק, שם היתה קהילה יהודית עשירה. כל יהודיה הושמדו בשואה. בסופוט נפתח בשנת 1913 בית קברות יהודי, שפעל עד השואה. כיום קשה לדעת מי קבור תחת המצבות. על המצבות היו לוחות ברזל או שיש שעליהן היו כתובים פרטי הנפטרים. אבל השלטים נגנבו במשך השנים ע"י צוענים, והמצבות נותרו ערומות. פה ושם יש מצבה מטופחת שניכר בה ששופצה בשנים האחרונות, והוסיפו עליה כיתובים. לפי הפונט נראה שהשילוט הוכן בישראל, והובא לסופוט על ידי צאצאי הנפטרים שבאו לטיול שורשים.

במעלה בית הקברות יש קבר אחד שונה מכולם. הוא מוקף גדר נמוכה, ולידו אנו רואים זרי פרחים וכני נרות. נראה שהודלקו רק לאחרונה ממש. מישהו ניכש את העשבים רק ברחבת הקבר הזה.

מפתיע! הרי כיום אין יהודים בסופוט. אז מי מגיע לטפח את המצבה הזו?

מתברר שזו המצבה של "פריידל בת רבי שמואל", שסיפורה האישי מופיע בפתיחת כתבה זו. כאמור, פריידל זו גדלה בבית חרדי, והתאהבה בקצין פולני גוי. כדי להפריד ביניהם, שידכו אותה הוריה ליהודי ירא שמיים מהקהילה. היא סרבה לשידוך, אך הוריה כפו עליה אירוסין. בליל האירוסין ושבירת הצלחת התאבדה פריידל במיטתה בעזרת רעל ציאניד, שסיפק לה אהובה הקצין הפולני. למחרת זה נודע לבחיר ליבה, וגם הוא התאבד בו ביום בעזרת אותו רעל.

לפי ההלכה היהודית, קברו את המתאבדת פריידל "מחוץ לגדר". ואכן זה הקבר האחרון בבית העלמין. אביה, רבי שמואל, התמלא צער, והתחרט על התערבותו בחיי האהבה של בתו. על קברה הוא בנה מצבה מפוארת יחסית, ותיחם אותה בגדר.

חלקת הקבר הזו של פריידל נהייתה מוקד עליה לרגל של צעירים מאוהבים מגדנסק וסופוט. זוגות רומנטיים לא-יהודים מגיעים לפעמים בשעות הערב לבקר את הקבר, ולפעמים גם מדליקים נרות או מניחים זר פרחים. לדעתי, זה אתר חובה גם לכל תייר רומנטיקן ישראלי. הכתובת: Malczewskiego 20.

מכל העולם באים תיירים לוורונה באיטליה לראות את "המרפסת של רומיאו ויוליה". אבל אתר התיירות ההוא זה פיקציה, כי הסיפור של רומיאו ויוליה לא התרחש במציאות בוורונה, אלא רק במוחו הקודח של שייקספיר. לצעירי פולין יש אתר עם סיפור אמיתי שהתרחש במציאות, והעדות היא… בבית הקברות היהודי בסופוט.

סופוט היא עיירת נופש שראויה לטיול נפרד. יש בה מלנות פאר, ומזח יפה וארוך מאוד אל תוך הים הבלטי. רחובותיה יפים ומטופחים, וברבים מהם יש בתי מלון.

מספנות גדנסק

הביקור בגדנסק לא יכול להיות שלם בלי לבקר גם במספנות שלה. גדנסק זכתה לתשומת לב עולמית בשנות ה80 בזכות לֶך וַלֶנְסָה, ותנועת 'סולידריות' שהקים. לך ולנסה פוטר מעבודתו כחשמלאי במספנות. הוא ארגן הפגנה לא-אלימה נגד הפיטורין שלו ושל חבריו. הם השביתו את העבודה במספנות, והסתגרו בתוך בתי המלאכה. זאת בגלל שבהפגנה אחרת שהתקיימה כעשר שנים לפני כן, המשטרה הרוסית ירתה במפגינים שיצאו מהמספנות לבתיהם. ההפגנה של ולנסה וחבריו זכתה לסיקור עולמי, ובתוך שבוע כמחצית מהמפעלים בפולין הושבתו, והעובדים התבצרו גם בתוכם. הממשלה הסובייטית נכנעה, והסכימה לכל דרישות העובדים. היסטוריונים אומרים שעלילות המספנות בגדנסק בתחילת שנות ה80 היו קטליזטור להתמוטטות הגוש הקומוניסטי לאחר עשור שנים.

מחוץ שערי הכניסה למספנות יש היום כיכר ובמרכזה אנדרטה גדולה לזכר הרוגי ההפגנות ולזכר הצלחת תנועת סולידריות.

(אני ממליץ בלב שלם על מדריך התיירים שהראה לי את האתרים האלה בגדנסק, ועוד רבים אחרים, שקצרה היריעה מלפרטם כאן. שמו ארקדיוש זיגמונט Arkadiusz ZYGMUNT. הטלפון: 514-667-819  והמייל: zygmunttours@gmail.com. אם משרד התיירות הפולני בחר דוקא בו להדריך עיתונאי תיירות, הוא חייב להיות מהטובים ביותר).

סופר מפורסם מגדנסק, פאבל הילה, כתב שני ספרים מרתקים על החיים בגדנסק בין שתי מלחמות העולם. הספר החשוב ביותר נקרא 'קטסרופ', ע"ש גיבור הסיפור. הספר השני "לאן נעלם דויד וייזר" מתאר חיים של נער יהודי אחרי המלחמה. סופר אחר מגדנסק, גינתר גראס, כתב את הספר "תוף הפח" ובו מתאר את החיים בעיר. שלשת הספרים תורגמו לעברית, ואני ממליץ לקרוא אותם לפני הנסיעה לגדנסק, וגם במהלך הביקור בעיר. הם יכולים להוסיף מימד רוחני לחווית הטיול שלנו בעיר.

לאחר הטיול בגדנסק, אני מזדהה עם ציטוט אחד מתוך הספר 'קסטרופ': "העיר שעוד לא התעוררה, אבל כבר טבלה באור השמש, הציעה לו אופקים חדשים, פתחה בפניו שערים לא מוכרים ומעברים סודיים". כך הרגשתי גם אני כשנפרדתי מגדנסק.