היארצייט של הרבי מצאנז התקיים ביום רביעי השבוע, כ"ה ניסן, ועבורנו זו סיבה להכיר ולטייל בצאנז בפולין.
צאנז זה השם היהודי של העיר נוֹבִי סוֹנְץ' (Nowy Sacz) במחוז קרקוב בפולניה. כנראה שלא היינו שומעים עליה לולי הגיע לשם לפני קצת פחות ממאתיים שנה רבי חיים הלברשטם, והקים בה את חסידות צאנז הגדולה. אלפי יהודים טסו השבוע ביום פטירתו להילולה רבתי ליד קברו.
כיום נותרו רק שרידים מעברה המפואר של הקהילה היהודית בצאנז. החשוב בהם הוא בית הכנסת הגדול ברחוב בֶּרְקָה יוֹסֶלֶבִיץ, ששימש במשך דורות כמרכז הרוחני והחברתי.
בימי חול נשמעו בו קולות לימוד התורה, ובשבתות ובחגים התמלא בריח הנרות הבוערים ובקולות המתפללים. בליל הבדולח היכתה בו היד האכזרית של ההרס הגרמני. הוא שופץ, וכיום משמש מוזיאון מקומי לא-יהודי. שעריו נעולים, ואנו יכולים רק לעמוד מבחוץ ולהתבונן בשתיקה במבנה הדומם, שכמו מספר לנו את סיפורם של אלו שכבר אינם.
נובי סונץ' נוסדה בשלהי המאה ה13 כמרכז מסחרי באזור הגבול של פולין והונגריה. חוק עזר מקומי מהמאה ה17 אסר על יהודים לגור בתוך העיר. לכן יהודים בנו בתיהם מחוץ לעיר למרגלות הטירה המלכותית, כפי שקרה גם במקומות אחרים בפולין. כך נוצר הרובע היהודי.
כיום, מהטירה ההרוסה נותר רק מגדל קוֹבָלְסְקָה ששוחזר בקפידה, והוא מתנשא בגאון מעל רחובות לגיונוב וטרנובסקה. מי שמרים את מבטו, יוכל לדמיין את השכונה היהודית כשהיתה שוקקת חיים. כשאנו מטיילים כיום ברחובות האלה, אפשר כמעט לשמוע את צלילי החיים שפעם היו כאן. את שירת הילדים, את קריאות הרוכלים, את ריח הבייגלע והחלות הטריות מהמאפיות היהודיות, ואת קולות התפילה והלימוד העולים מבתי הכנסת.
הגטו היהודי שנכפה על יהודי העיר בתקופת הנאצים, השתרע בין כיכר השוק לרחובות פְִיוֹטְרָה סְקָרְגִ'י ופִּיָארְסְקָה. האזור שהיה פעם מרכז חייהם של אלפי יהודים, הומה קולות ילדים ורוכלים, הפך למלכודת אכזרית של סבל ופחד.
אבל נובי סונץ' היא כבר לא אותה עיר. כיום, העירייה מציעה מסלול הליכה לתיירים בשם "In the Footsteps of the Jews of Nowy Sącz", המאפשר לנו לחזור בזמן, לנסות לדמיין את הרחובות מלאים באנשים, את בתי המלאכה ואת החנויות הקטנות עם שלטי היידיש, שנמחקו כליל.
בשנת 1706 הוקם בית עלמין יהודי סמוך למגדל קובלסקה, אך לא נותר ממנו זכר. לעומתו, עדיין נותרו שרידים מבית העלמין החדש שהוקם במחצית השניה של המאה ה-19, ליד גשר סִיבִּירִקוֹב.
"האוהל" של רבי חיים הלברשטם קצת מרוחק מהשער. בהילולה השבוע וגם בשאר ימות השנה מגיעים לכאן יהודים מכל העולם כדי להשתטח על קברו, לשאת תפילה חרישית, ולהניח פתקי בקשות (קוויטלעך).
קבר רבי חיים מצאנז הוא גם תחנה קבועה במסלול הטיולים המאורגנים בעקבות החסידות.
במרחק של כ150 מטר מהקבר התגלתה לאחרונה אחת הדירות שבהן התגורר הרבי. חסידיו רכשו את הבנין, והפכו אותו למלונית 'הכנסת אורחים' לבאים לפקוד את הקבר.
בית העלמין הזה טומן בחובו גם זיכרון כואב. במלחמת העולם הנאצים הובילו לכאן יהודים, ירו בהם למוות בין המצבות, והשאירו את גופותיהם. אבני המצבות, שהיו עדות אילמת לזוועות, נותרו ניצבות על מקומן. מאות מהן שרדו, ויש הטוענים שחלקן נאספו לכאן מעיירות אחרות אחרי המלחמה.
הכניסה לבית העלמין מרחוב רִבָּצְ'ָקה 3 Rybacka. ניתן לקבל מפתח מברברה מלצ'ק, המתגוררת מול שער הכניסה, בתיאום מראש בטלפון 48513949894.
האדמו"ר מצאנז
בשנת 1828 הוזמן רבי חיים הלברשטם להיות הרב של החסידים בצאנז. בעיר היו אז חצרות חסידים אחדות, כמו סאטמר, שיינובה, וגיריבוב, שחסידיהן התקבצו אליו. "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ עֵצָאנְז וּגְבוּרָה", ובכוח הכריזמה שלו הוא הפך את צאנז למרכז הרוחני של כל גליציה ומזרח אירופה.
מכתבי השו"ת שלו וחידושים על הגמרא כונסו לתוך סדרת ספרים בשם "דברי חיים". אני זוכר את הרבנים בישיבה שלי מצטטים חידושים שלו על סוגיות שלמדנו במסכת בבא מציעא.
אני, אישית, לא הצלחתי להתחבר אליו, בגלל שלדעתי היה רבי חיים הלברשטם מחמיר בהלכה יותר מידי. למשל, אפרופו פסח: רבי חיים התנגד לשימוש במצות מכונה, ופסק שהן "חמץ גמור". הוא פסק שבחורים לא-נשואים חייבים להניח תפילין גם בחול המועד. על נשים הוא אסר ליטול לולב אף בלא ברכה, ועוד כיו"ב.
במשך ארבעים שנה הנהיג רבי חיים את חסידות צאנז ביד רמה, והפך אותה לאימפריה רוחנית שהתפרשה על עשרות קהילות במחוז קרקוב. הוא היה לא רק מנהיג קהילה. הוא היה אב רוחני, מורה דרך, ושומר חומות. הוא נודע כבעל צדקה, וסיפרו שלא הלך לישון אם נותר בביתו כסף שראוי לחלק לעניים. חסידיו העריצו את עוצמת אמונתו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.
אך לצד האחריות הציבורית, הוא היה גם אדם פרטי שחווה לא מעט כאב וטרגדיות. הוא התאלמן שלוש פעמים. היו לו 15 ילדים מארבעת נשותיו.
לאחר פטירתו הוכתר כאדמו"ר בנו הבכור, ר' אהרן, אך רבים מהחסידים העדיפו את חצר אחיו, ר' יחזקאל שרגא. שישה מבניו של ר' חיים הקימו חצרות חסידיות משלהם. כך קמו לחסידות צאנז שלוחות שהיו מעין "חסידות-בת": ויז'ניץ, באבוב, קלויזנבורג, צ'רנוביל, גריבוב, וסטראפקוב ועוד.
לצאנז יש דימוי חרדי-חסידי, אבל זה לא מדויק. פרק פחות מפורסם בהיסטוריה של צאנז הוא שבעיר פעלו גם זרמים אחרים לצד החסידות. בתחילת המאה הקודמת נפתחו שם ארגונים ציוניים כמו המזרחי והשומר הדתי, שפתחו בתי ספר עבריים 'יבנה' ו'שפה ברורה', וגימנסיות עבריות נפרדות לבנים ולבנות. בצאנז פעל גם סניף של 'בני עקיבא'. בעיר פעלו גם תנועות הרביזיוניסטים (הליכוד של ימינו), פועלי ציון (מפא"י), ויצ"ו, ומפלגות נוספות שהשתלבו במועצת העיר ואף שלחו נציגים להסתדרות הציונית העולמית. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1933 גרפו הציונים 30% מהקולות. לא הצלחתי לאתר את בנייני מוסדות הציבור הציוניים בצאנז.
כשאנו משוטטים להנאתנו בחוצות העיר, עלינו לזכור שצאנז הייתה עיר של ניגודים בין קנאות חסידית לבין חלומות ציוניים, בין מסורת נוקשה לבין רוח של התחדשות. ברחובותיה התנהלו מאבקים אידיאולוגים עזים, אך גם נרקמו סיפורים של אמונה ותקווה.
מלחמת העולם
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בצאנז כ10,000 יהודים. רבני צאנז הורו לחסידיהם להתגייס למלחמת מצווה, ולא להשתמט מהשירות הצבאי. גם חניכי בני עקיבא חפרו תעלות וחיזקו את הביצורים. המבוגרים שבהם התגייסו לצבא הפולני, והשתתפו בקרבות נגד הפולשים הגרמנים. אבל בקיץ 1939 הובס הצבא הפולני.
הגרמנים הקימו בצאנז שני גטאות ליהודים. אחד לכשירים לעבודה, ואחד לחולים וזקנים ונשים. כדי להטיל מורא, נהגו הגרמנים הנאצים להוביל יהודים לבית העלמין היהודי ולרצוח אותם. באחת הפעמים, שנקראה "האקציה של הרבנים", תפסו הגרמנים עשרה לובשי קפוטות ורצחו אותם בבית העלמין. בין הרבנים היו שני בניו של האדמו"ר אריה לייבוש הלברשטם, ר' אפרים ור' צבי הירש. הנאצים ועוזריהם שלחו בהדרגה את כל יהודי הגטו למחנות השמדה או מחנות עבודה. עד שביולי 1943 לא נשאר אף יהודי בצאנז, והיא הוכרזה "יוּדֶנְרַיין". אחרי השואה חזרו לעיר רק 30 ניצולים יהודים, ואף הם העדיפו להגר משם. בשנים האחרונות מקיימת עיריית נובי סונץ' מידי שנה אירוע לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
רוב אדמו"רי צאנז וחסידיהם נרצחו בשואה. אחד הניצולים היה רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, נינו של רבי חיים. לפני השואה הוא כיהן כ"האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג". אחרי השואה הוא התיישב בנתניה, והקים את קריית צאנז המשמשת כמרכז חסידות צאנז בעולם. חיות בה יותר מ2,500 משפחות ברוכות ילדים. הקריה בנתניה נחשבת ה"אמא" של קריות צאנז בעולם, כמו הקריות בירושלים, בטבריה, באלעד, ובמוֹנְסִי בארצות הברית. כיום נושא בנו, רבי צבי אלימלך, בתואר "האדמו"ר מצאנז", ואחיו באמריקה, רבי שמואל דוד, הוא "האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג".
אתרי תיירות כלליים
אם אנו מגיעים כבר לאתרים היהודיים בצאנז, למה לא להמשיך ולספוג עוד קצת מהאווירה המקומית?
העיר מציעה עוד אטרקציות:
חורבות הטירה המלכותית- מאחורי בית הכנסת הגדול, בין עצים ירוקים ופרחים, נמצאות חורבות הטירה מהמאה ה-14. פעם עמד כאן מבצר מפואר שהשקיף על מפגש הנהרות דונאייץ וקמייניצה, אך ההיסטוריה לא ריחמה עליו. גלי חורבן הרסו את המקום, מהמבול השוודי, דרך שריפות במרד קונפדרציית בר, ועד שטפונות ב-1813. אך הקשה מכולם היה בשלהי מלחמת העולם. יום לפני שחרור העיר מהנאצים, התפוצץ כאן מחסן תחמושת גרמני, מותיר אחריו רק שברי אבנים חרוכות. נותר ממנה רק חלק ממגדל קובלסקה.
כיכר השוק היא מהשווקים היפים ביותר בפולין, עם ריצוף עתיק, בניינים מלאי אופי, ובמרכזם בניין העירייה האלגנטי שנבנה במאה ה-19. הכיכר שוקקת חיים, קפה מהביל מבתי קפה קטנים, ומופעי רחוב שמוסיפים פסטורליות.
העיר הגליציאנית– כאן נוכל להרגיש כאילו חזרנו למאה ה-19. רחובות צרים מרוצפים חלוקי נחל, פנסי רחוב עתיקים שמאירים באור זהוב בשעת ערב, ושחזור של בתי בורגנים, אחוזת אצולה, תחנת כיבוי אש, ובאר עירונית. כאילו נכנסנו לתוך גלויה ישנה שהשתמרה בשלמותה.
הפארק האתנוגרפי– מוזיאון פתוח עם 90 מבנים מסורתיים. מבני חווה עם ריח קש טרי, סדנאות מלאכה בהן עדיין אפשר לשמוע את הדי הפטישים, ואפילו בתי מגורים של עשירים. מעת לעת מתקיימות כאן תערוכות מיוחדות, גם על חיי היהודים באזור.
פארק פְּלָנְטִי– ריאה ירוקה בלב העיר. בין השבילים פזורים פסלים של זוגות רוקדים, ושל דמויות היסטוריות מהאזור. המזרקה המרכזית מפכפכת בקצב מרגיע, והעצים מצלים על ספסלים שבהם אפשר לנוח, לעצום עיניים ולתת לרוח הקרירה לשאת איתה את סיפוריה של צאנז.
צאנז היא פסיפס של תקופות, רגשות, וריחות. שילוב של אבק היסטוריה, ניחוחות לחם טרי, גלידות, ודפי סיפור ישנים שמתעוררים לחיים.
איך מגיעים?
צאנז רחוקה מאוד. Too far. יום שלם בדרכים. כארבע שעות טיסה מישראל לוורשה, ועוד כחמש שעות נסיעה של 395 ק"מ. יש ישראלים שטסים דרך קרקוב (70 ק"מ) או מאושוויץ (175 ק"מ). אפשר להגיע ברכב שכור או בתחבורה ציבורית. הנסיעה ברכבת אורכת יותר זמן מהאוטובוס, והתחנה מרוחקת מכיכר השוק לעומת תחנת האוטובוסים. אבל הנופים המרהיבים בדרך מחפים על החסרונות הללו.
התמונות באדיבות Małopolska Tourist Organisation
