צפון יוון משופעת באתרי תיירות עם נופים מדהימים כמו בשווייץ, וזאת במרחק של כשעתיים טיסה מנתב"ג, ובעלויות טיסה ומלונות נמוכים יותר. יש שם טרקים יפים בכל מיני רמות קושי, ביערות לצד נחלים ומעיינות רבים. באזור העיירות והכפרים ממערב לסלוניקי יש גם עיירה שתיירים מהציבור הדתי יגלו בה ענין רב. שמה וֶרְיָה Veria או וריוס. היא נמצאת במרחק 30-40 דקות נסיעה מסלוניקי.
בעיירות הקרובות להר האולימפוס היו פעם קהילות של יהודים מעדת רוֹמַנְיוֹטֶס. הרומניוטים הראשונים הגיעו לאזור לפני כאלפיים שנה בתקופת חורבן הבית. הם היו יהודים בריאים וחסונים מארץ ישראל שנלקחו בשבי, והובלו באוניות לרומא לשמש עבדים. באותו תקופה שטו הספינות במקביל לקו החוף. כמה מהספינות עלו על שרטון או טבעו, וחלק מנוסעיהן היהודים קפצו למים והגיעו לחוף בשחיה. הגיעו לאזור גם עבדים יהודים שברחו מרומא, והיו בדרכם חזרה לארץ ישראל. הם התקבצו יחדיו התחברו עם גולים מארץ ישראל שנדדו לאזור הבלקן, והקימו קהילות יהודיות קטנות. יהודי סלוניקי אמרו שצאצאי הרומניוטס אינם יהודים, כי הגברים הרומניוטים המקוריים לקחו להם נשים גויות מבנות המקום, ולכן ילדיהן אינם יהודים לפי ההלכה. לעומתם, הרומניוטס אומרים שאבות אבותיהם גיירו את נשותיהם כהלכה, ולכן הם יהודים כשרים.
קהילת הרומניוטס הגדולה ביותר היתה בעיירה היפהפייה יאנינה, שם חיו כאלפיים יהודים. בוֶריה התגוררו 700 יהודים. אבל כל קהילות הרמניוטס שהיו בהרי יוון הושמדו בשואה, ולא נשאר זכר לבתי הכנסת של הקהילות. ליָאנִינָה חזרו מהשואה 80 יהודים, ורק משפחות בודדות נשארו לגור שם עד היום. כל השאר עלו לישראל. בירושלים בשכונת אוהל משה בנחלאות ישנו בית כנסת של רומניוטים יוצאי יאנינה בשם "בית אברהם ואהל שרה לקהילת יאנינה". לוריה חזרו כחמישים ניצולי שואה, אך כולם מיהרו לנטוש ועברו לישראל ולצרפת. כיום אין אף תושב יהודי בעיירה וריה.
וריה שוכנת במעלה הר מוקף יער וחורש. כשמתקרבים אל וריה היא נראית מרחוק כמו טבריה. לא בכדי דומים השמות שלהן. הרובע היהודי העתיק של וריה נקרא "בַּרְבּוּטָה", ויש יוונים שקוראים לו גם "חַבְרָה", אולי שימור של השם העברי. ברבוטה שוכנת על גדה של נחל שנקרא טְרִיפּוֹטָמוֹס, שפירושו "שלש הנהרות". נשות יהודי וריה נהגו לטבול בנחל. למענן נבנה על הגדה התלולה חדר הלבשה ומנוחה שבו יוכלו להחליף בגדים, להתחמם קצת, ולשתות תה חם או אוזו. קראו לו "המקווה", למרות שהטבילה עצמה היתה במי הנחל.
כעבור שנים בנו מעל "המקווה" קומה שניה ששימשה בית כנסת במשך דורות. בית הכנסת נהרס ברעידת אדמה, ונבנה מחדש בשנת 1850. כשהגיעו הנאצים הם הרסו גם את בית הכנסת הזה. לאחר השואה חזרו ניצולים בודדים לוריה, וגילו את בית הכנסת שלהם הרוס, מלבד קיר המזרח שנותר על תילו, וארון הקודש שנשאר בשלמותו.
לפני כעשרים שנה קיבלה ממשלת יוון ממוסדות האיחוד האירופי תקציב לשיפוץ אתרים היסטוריים. במסגרת זו שוחזר גם בית הכנסת של וריה, ונצבע מחדש בדיוק בגוונים המקוריים. הקירות הפנימיים צבועים בצבע כחול עז. על התקרה מעל הבימה כתובים שמות ארבעת ערי הקודש בארץ ישראל- ירושלים, טבריה, חברון, וצפת. עדות לקשר החזק שהיה בין יהודי וריה ליהודי ארץ ישראל במאות הקודמות. מעניין שעל הצד המזרחי בתקרה, בכיוון ארון הקודש, לא כתוב "ירושלים" אלא "טבריה". כנראה גם רבני וריה שמו לב בזמנם לצליל הדומה של שמות הערים. אל בית הכנסת מגיעים דרך רחוב Evreon Kartyron, שפירושו "הקדושים היהודים"..
ארון הקודש צבוע בצבעים עזים בגוונים של צהוב וכתום בוהק עם פסים ירוקים וכחולים. אניני הטעם יאמרו שזה קצת קיטשי. לבקשתי, הגבאי עזרא באקולה פותח את ארון הקודש בידיים רועדות מהתרגשות. הארון ריק ואין בו ספרי תורה. עזרא באקולה מספר שבארון הקודש היו לפני השואה ספרי תורה אחדים, ובספריית בית הכנסת היו ספרי קודש רבים, חלקם נדירים ויקרי המציאות. יומיים לפני שהגיעו הגרמנים לעיירה, הוציאו הגבאים את ספרי הקודש והחביאו אותם במקום מסתור בעיר. אבל הגבאים לא חזרו מאושוויץ, ועד היום אין איש יודע היכן טמונים הספרים.
לבית הכנסת רצפת עץ עתיקה, שמורה עם ציפוי וקס. מחלון בית הכנסת אפשר לשמוע את שכשוך המים הזורמים בנחל במרחק כעשרים מטר מקיר ביהכנ"ס. אבל לא רואים את המים המפכים למטה במורד, כי העצים העבותים מסתירים אותו. אפשר לנשום עמוק לריאות אויר הרים צלול כ…אוּזוֹ, וריח עצי פַּלַנָטוֹס. בגדת הנחל התלולה שממול אפשר לראות מעל צמרות העצים קומות עליונות של בתים צבעוניים נוספים בשכונה היהודית. אני עומד שם ונזכר בפסוקים מתוך "ברכי נפשי"- ”הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ. הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".
בפינת בית הכנסת נמצאים שני ספסלים ושולחנות קטנים, שהיו פעם בבית הספר היהודי בברבוטה. מאחוריהם תלויים על הקיר מכתבים ביוונית בכתב ילדותי. על אחד מהם מצוירים גם צלבים, לבבות וילדים. שאלתי את עזרא מה זה?
הוא מספר שבשנת 2013 ארגנו ראשי "יד ושם" מבצע עולמי של "לכל איש יש שֵם", שבמסגרתו קראו את שמות הנספים בכל מקום בעולם. גם לעיריית וריה נשלחה מירושלים רשימה של שמות הנספים המקומיים, וראש העיר העביר אותה לידי עזרא היהודי שומר בית הכנסת. מספר עזרא: "חשבתי מי יגיד בקול את שמות 700 יהודי וריה שנרצחו בשואה?
"ראיתי ברשימה גם שמות של 65 ילדים בגילאי בית ספר יסודי. הלכתי לבית הספר המקומי ואמרתי למורים שהשואה היא חלק מההיסטוריה של העיר, ולא רק של היהודים. אמרתי להם שבעוד יומיים תהיה אזכרה בבית הכנסת, וביקשתי שיביאו לבית הכנסת 65 מתלמידיהם. פה אני אתן לכל תלמיד פתק עם שם של ילד שנרצח בשואה, כדי שיקריא את שמו בקול. וכך היה.
"ראיתי שהתלמידים התרגשו מהמעמד. כאשר הם החזירו לי את הפתקים בסוף הטקס עלה בליבי רעיון: אמרתי לתלמידים לקחת הביתה את הפתקים עם שמות הילדים, וביקשתי מכל תלמיד 'לאמץ' את הילד שאת שמו הקריא בתור 'חבר עט', ולכתוב לו מכתב אישי. חלק מהתלמידים עשו זאת. כעבור שבועיים באה לכאן אחת המורות והביאה לי את המכתבים האלה. תליתי אותם על הקיר".
לדבריו, הוא רוצה למסגר כל מכתב, ולתלות אותם בצורה מסודרת כמו בגלריה, אבל עדיין לא מצא את התקציב לכך. (מי מקוראינו מוכן להרים את הכפפה?..)
כאמור, עזרא באקולה מתחזק את בית הכנסת בהתנדבות. את חשבונות החשמל ואת חומרי הניקיון הוא מממן מכיסו הפרטי ומטיפים שמשאירים תיירים המבקרים במקום. השארתי שם טיפ נאה, ואני ממליץ גם לכל תייר לנהוג כך.
ומה יהיה בעתיד?
"אף יהודי לא רוצה לבוא להחליף אותי באחזקת המקום ובהדרכת התיירים. אני כבר בן 70 ולא יודע כמה אוכל להמשיך. מה יהיה?" הוא שואל אותי וקולו נחנק מדמעות.
משרד התיירות היווני ועיריית וריה הפכו גם את שכונת היהודים ברבוטה לאתר תיירות, ואף הדפיסו חוברת הדרכה צבעונית על בית הכנסת והשכונה. בית הכנסת נמצא בסמטת Olganou. כדי להגיע למגרש החניה הקרוב עלינו להקיש בווייז: 10 Merarhias street.
לאחר הביקור בבית הכנסת כדאי לצאת לשוטט בסביבתו. השכונה היהודית ברבוטה היא צבעונית וציורית מאוד, וסמטאותיה הצרות ורחובותיה מזכירים את סמטאות צפת העתיקה. בשנים האחרונות נמשכת מלאכת שיחזור בתי השכונה. היה בברבוטה מנהג לצייר כרזה או פסוק על הקיר החיצוני של הבית, מתחת למרזב של הגג. למשל על קיר של בית הרב לשעבר ראיתי ציור שבו כתוב "זכר לחורבן 1882, 5642" (כנראה תרמ"ג).
על קיר של בית אחר בברבוטה ראיתי כרזה "אם אשכחך ירושלים". על בתים אחרים יש כרזות גם בערבית. עזרא אומר שהמשפצים לא ידעו מה הם משחזרים. הם התייחסו לטקסט העברי כמו אל ציור, והעתיקו אותו בשלמותו.
מעבר לנהר, במרחק כעשר דקות הליכה מביהכ"ס, היה בית קברות יהודי מפואר באזור שהיה פעם מחוץ לעיר. העיירה התרחבה, והיום זה סמוך למרכז העיר. על שטח הקברים הקימו מגרשי כדורסל וכדורגל, ואת המצבות הזיזו והניחו בכבוד על הטורבינות שמסביב למגרשים. הביקור בין המצבות מרגש. שוטטתי ביניהן ואמרתי בקול שם כל נפטר שניתן היה לקרוא את המצבה שלו. אחר כך עמדתי ואמרתי קדיש בקול רם, לעילוי נשמות היהודים שאיש אינו בא עוד לפקוד את קברותיהם. המלווים שלי מטעם העירייה ומשרד התיירות היווני (לא יהודים) ענו אחריי "אמן" במקומות המתאימים.
לא שמתי לב שבינתיים הגיעו למקום כמה ילדים ששיחקו בכדור. כשהם ראו אותי אומר קדיש בקול, הם הפסיקו משחקם, ופתאום החלו לענות "אמן!" אחרי כל פסוק מהקדיש. כשסיימתי ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם יהודים, והם השיבו בשלילה. הם הבינו שאני מתפלל בשפה זרה להם, וקלטו רק את המילה "אמן", אותה צעקו אחריי.
בעיירה וריה יש גם שני מוזיאונים, אחד לארכיאולוגיה ואחד לתקופה הביזנטית.
מחלקת התיירות של וריה גאה בקתדרלות ובכנסיות העתיקות הרבות בעיירה. נציג העירייה לקח אותי לבקר באחדות מהן. אתר התיירות החשוב ביותר בעיירה הוא "מדרגות אסטרופול" שעליהן עמד שליח של ישו, שהגיע למקום בשנת 50 לספירה, ומעליהן נשא דרשותיו בפני תושבי העיירה והטיף להצטרף לנצרות. באותם ימים הנצרות עדיין נחשבה זרם של היהדות. סביב מדרגות אסטרופול נבנה קיר מהודר עם פסיפס מוזהב. האתר שוכן בלב פארק קטן ויפה. נוצרים רבים מגיעים מכל העולם לבקר במקום זה.
פעם חשבתי שהשטיבלים הומצאו בפולין ובשכונת בורו-פארק בניו יורק, אבל גיליתי שתושבי וריה הנוצרים הקדימו אותנו. לפני כ600 שנה כבשו העותומנים המוסלמים את יוון, והרסו את כל הכנסיות או הפכו אותן למסגדים. כששמעו אנשי וריה שהעותומנים מתקרבים גם אליהם, בנו בתים צמודים זה לזה בצורה של מעגל סגור. בחצר האחורית המשותפת בנו כנסיות קטנות לשימוש המשפחות שגרו שם, בתקוה שהעותומנים לא יבחינו בכנסיות-מיני אלה. אחדות מהכנסיות הקטנות ("השטיבלים") האלה קיימות עד היום ומשמשות עדיין לתפילה.
כשיוצאים מהעיירה וריה כדאי להמשיך לנסוע מערבה כעשר דקות לכיוון הר אולימפוס, עד לעיירה ורגינה Vergina. מכאן יצא מלך יוון, אלכסנדר מוקדון, למסעות הכיבושים שלו בעולם, שבמהלכם כבש גם את ארץ ישראל בשנת 332 לפני הספירה. אלכסנדר הגדול וחייליו עברו בארץ ישראל בדרכם לכיבוש מצרים, וחזרו דרך מישור החוף אל צור, שם הקים את מפקדתו.
במסכת יומא (דף ס"ט) מתואר מפגש דרמטי של אלכסנדר מוקדון עם רבי שמעון נשיא היהודים:
"בעשרים וחמישה בטבת 'יום הר גריזים' דלא למספד. יום שביקשו כותים את בית אלוהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עימו, ואבוקות של אוּר בידיהן, וכל הלילה הללו (היהודים) הולכים מצד זה, והללו (היוונים) הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר אמר (אלכסנדר) להם (לשומרונים): מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיוון שהגיע לאנטיפטרוס (ליד ראש העין) זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיוון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם (אלכסנדר): למה באתם? אמר (רבי שמעון): אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יטעוך עובדי כוכבים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם! מיד נקבום בעקביהם, ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו גוררים אותם על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיוון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שביקשו לעשות לבית אלוהינו. ואותו יום עשאוהו יום טוב".
גם ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את המפגש הזה בספרו "קדמוניות היהודים". יש גם ציור מפורסם של הצייר סבסטיאנו קונצ'ה שמתאר את אלכסנדר הגדול בירושלים.
בעיירת הולדתו של אלכסנדר הגדול, ורגינה, התגלו קברי הוריו. מקום קבורתו של אלכסנדר מוקדון לא ידוע. באותה תקופה נהגו לקבור המתים עם "צידה לדרך" לעולם הבא, שכללה כלי אוכל וביגוד ותכשיטים. משפחות עשירות קברו את יקיריהן עם כלים ותכשיטים יקרים מזהב. גנבים היו חופרים בקברים לחפש כלי זהב ודברי ערך. כאשר מלך היה נפטר, היו קוברים לידו גם את אשתו ואת סוסיו.
משפחתו של אלכסנדר מוקדון הקימה מעל קברי המשפחה גבעה גבוהה וגדולה כדי להסתיר את הקברים ולהקשות על שודדים הקברים. הגבעה המכסה את הקברים מזכירה קצת את ההרודיון. בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו שם באמצע המאה הקודמת התגלו הקברים שזוהו כקברי אביו ואימו של אלכסנדר. כיום יש במעבה הגבעה מוזיאון תת-קרקעי מרשים, שבו מוצגים הקברים וגם חלק מאוצרות הזהב שנמצאו שם. המקום הוכרז על ידי אונסקו כאתר לשימור.
משם אפשר להמשיך לאולימפוס או לחזור לכיוון סלוניקי.
תודה להאריס קאלפידיס Charilaos Kalpidis מנהל לשכת התיירות של יוון בישראל GNTO על העזרה הרבה בהשגת המידע לכתבה זו.
