הייתי קרוב מאוד ללוויתן אמיתי, עד כי יכולתי להושיט יד ולגעת בו. לא האמנתי שאהיה מסוגל לכתוב ולהגיד את המשפט הזה, כי אני אדם שנרתע מחיות גדולות, יותר מאשר אשתי פוחדת מג'וקים. בילדותי קראתי את יצירת המופת 'מובי דיק', והתיאורים הציוריים של הסופר הרמן מלוויל נטעו בלבי פחד מלוויתנים. הכי קרוב שמגיע אדם כמוני ללוויתנים, זה כאשר אנחנו מוסיפים לברכת המזון בחג הסוכות את הפסוק "הַרַחַמָן הוּא יְזָכֵּנוּ לֵישֶב בְּסוּכַּת עוֹרוֹ שֶל לִוְויַתָן".

לפני שנים לקחתי את ילדיי הקטנים לטייל בSea world באורלנדו, שם ראינו גם הופעה של לוויתן שָאמוּ מאולף. הוא היה כלוא בבריכת ענק עם דפנות שקופים. כאשר הזמינו אותי לאחרונה לשחות ולצלול יחד עם לוויתנים בפיליפינים, הרגשתי כמו ילד הרגיל לראות אריות בכלובים בגן החיות, שמוזמן לסאפארי פתוח לטייל ברגליו בין אריות ונמרים חופשיים בשטח.

בדיעבד השחיה עם הלוויתנים היתה חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת. הגענו למפרץ דונסול Donsol שבפיליפינים בשעת לילה, וקבלנו חדרים ללינה בריזורט Vittom Beach.

השכמתי בבוקר, יצאתי מחדרי, ומצאתי עצמי ממש על חוף האוקיאנוס. המים שקטים וחלקים בלי אף גל. רק כמה סירות קטנות עוגנות במים, וקשורות לעוגנים שתקועים בחול שבחוף. דממה ציורית מסביבי. ממרחק נשמעים ציוצי ציפורים וצווחות עמומות של קופים הרחק במעבה הג'ונגל שמקיף את הריזורט. שם זכיתי להתפלל שחרית ביחידות, וללמוד דף יומי. מאוחר יותר התעוררו גם חבריי למשלחת, והלכנו למזח ההפלגה הצמוד למבנה הסמוך.

תחילה אנחנו נדרשים לצפות בסרטון הדרכה ובטיחות, שמזכיר קצת את תידרוך הדיילות לפני המראה. אח״כ מקבלים סנפירים, משקפת צלילה ושנורקל, וקדימה! עולים על סירות ויוצאים לים הפתוח.

הסירה הצרה והארוכה נקראת "בַּנְקָה" Banca. מכל צד שלה נמתחות זרועות במבוק שמחזיקות גלילי במבוק כמייצבים של הסירה. על כל סירה קטנה כזו עולים רק ארבעה נוסעים, מלבד 3 אנשי צוות. על התורן עולה צופה Spotter שמסתכל לים הפתוח ומחפש לוויתנים. כעבור זמן קצר הוא מסמן למדריך (BIO) שאיתר לוויתן, והמדריך מורה לנו לקפוץ למים בעקבותיו.

אנחנו שוחים אחריו, מכניסים למים את הראש, מביטים מבעד למשקפת הצלילה, ולא רואים כלום. המים צלולים מאוד. בעומק שני המטרים העליונים הם שקופים לחלוטין, אך ככל שמעמיקים הם הופכים להיות בצבע כחול כהה יותר ויותר. מתחתינו הכל שחור, ולא רואים את הקרקעית בכלל. כעבור דקות אחדות המדריך מסמן בהתרגשות לכיוון ימין למטה, וצועק לנו ״לצלול!״.

אני צולל לעומק של פחות ממטר, ולפתע מבחין שמצד ימין מתקרב לעברנו דג ענק בגודל של אוטובוס. פיו פעור לרווחה, והוא שט לעברנו לאט מאוד ובשקט. עורו שחור עם נמשים בהירים בצבע לבן, בגודל של צלחת בינונית.

המראה העצום הזה מפחיד ומשתק ברגע הראשון. אני תקוע קפוא במקומי, והלוויתן שט ממש מתחתיי במרחק של כמטר. החיה הענקית והמגושמת הזו מתקדמת לאיטה בעדינות מדהימה ולא מתאימה לגודלה. המראה הזה מזכיר לי עמידה על גשר בתחנת הרכבת ״השלום״ כאשר רכבת חולפת לאט תחת הגשר. רק שבמים זה קורה בדממה, ואיך לנו משהו יציב תחת רגלינו שיחצוץ בינינו לבין הדג הענק. הדג ממשיך לדרכו ונעלם, והמדריך מאותת לנו לחזור לסירה.

אני שוחה בחזרה לסירה, עולה עליה, מוריד את הסנפירים ומתישב במקומי. רק אז אני מבחין שהלב שלי פועם בפראות כאילו רצתי קילומטר שלם בספרינט.

אני מנסה לעכל את החוויה העוצמתית שעברתי. אני נזכר ביונה הנביא מהתנ"ך, וקולט שהנה זכיתי עכשיו לראות במו עיניי את מה שהוא ראה לפני שהלווייתן בלע אותו. בתוך הפה הפעור של הלוויתן "שלנו" יכולים היו להיכנס שלשה אנשים בלי להצטופף. לראשונה בחיי יכולתי להזדהות עם יונה הנביא, מלבד שני הבדלים: האחד- הלוויתן לא בלע אותי. השני- מי הים התיכון באזור יפו אינם צלולים כמו מי מפרץ דונסול. אנחנו יכולים לראות למרחק כעשרים מטר בתוך המים.

המחשבות התנכיות שלי נקטעות כאשר המדריך צועק להתכונן לצלילה נוספת. עוד לוויתן זוהה בסמוך לנו. אנחנו ממהרים לנעול סנפירים, להדק משקפות לפנים, וקופצים למים. מהר מאוד מתגלה במים עוד לוויתן, ואנחנו שוחים במהירות לעבר ציר התנועה שלו. שוב חוזר המראה המהמם של הדג הענק שנע לידינו ומתחתינו.

בעוד אני נפעם מהמחזה של ראש הלוויתן שחולף ממש תחתי, אני מבחין שהסנפיר העליון שלו מתקרב אלי מצד ימין, ועלול ״לדרוס״ אותי. אני שוחה קדימה במהירות, והסנפיר חולף מאחורי הרגליים שלי, באותו העומק. משקפת הצלילה שלי מתמלאת במי ים בגלל תנועה לא זהירה שלי. נכנסים לי מים לאף, ואני ממהר לעלות אל מעל פני הים. אח"כ מתברר שאחד הצלמים בקבוצה שלנו, בסטיאן הנסן, לא הבחין בסנפיר הגב הגדול מתקרב אליו. הסנפיר של הדג התחכך בבטנו של הצלם. אילו היה בסטיאן בעומק חצי מטר נמוך יותר, הוא היה עלול להיחבט ולהיגרר על ידי הסנפיר הגדול. מפחיד!

כאשר אנו עולים אחר כך לסירה, באסטי מספר לנו שהמגע של הסנפיר על בטנו היה מחוספס מאוד וחזק מאוד. ״כמו מגרדת פומפיה במטבח עם שיניים גדולות, שמשפשפת את העור״ הוא מתאר.

חבריי ואני צוללים מעל אחד הלוויתנים (צילם אורי מגנוס דותן)

השחיה עם הלוויתנים נקראת פה "Butanding". למעשה זה לא לוויתן אלא כריש ענק. זה הדג הגדול בתבל. לוויתני הכריש האלה מגיעים למפרץ דונסול בחודשים מרץ עד יוני מידי שנה, ומכאן ממשיכים לנדוד לחופי אוסטרליה וגלפגוס, וחוזרים חלילה.

וכך הסירה ממשיכה להפליג, והצופה עומד על התורן ומחפש לוויתנים נוספים. כעבור כמחצית השעה הוא מזהה במרחק עוד אחד. אנחנו שטים מהר לעברו, ושוב קופצים מהסירה וצוללים. בעומק של כ2-3 מטר מתחתינו נח לו דג ענק בגודל של משאית. לא זז. כנראה התנועות שלנו במים הטרידו את מנוחתו, והוא מתחיל להתרחק. הפעם כבר צברתי בטחון עצמי, ואינני פוחד כמו בפעמים הראשונות. אבל ההתרגשות נשארת כמו קודם. אני מתחיל לחתור בצלילה מעל הדג הענק. נמצא ממש מעליו במשך כדקה. אבל לא מושיט יד לגעת בו, כי המדריך הזהיר אותנו ״לשמור נגיעה״ (כאילו הוא משגיח בישיבה).

הלוויתן מהיר ממני. תוך כדי שאני שוחה מעליו, אני רואה את גופו חולף לאט מתחתיי, עד שאני רואה רק את זנבו מתרחק לפניי. הרגשתי די נוח בחברתו. פתאום הלוויתן מתחיל להאט, כאילו משחק איתי ונותן לי לצמצם את הפער בינינו. אני ממשיך לשחות עד ששוב מגיע מעליו, ושנינו מתקדמים במקביל בקצב החתירה שלי. נוצרת אצלי תחושה שגם הוא מרגיש נוח במחיצתי. כך אני צולל מעליו ולידו למרחק של כמאה מטר. אין מלים שיכולות לתאר את התחושה המדהימה.

אח״כ עולים שוב לסירה להמשך ההפלגה. השייט נמשך כשלוש שעות, שמהלכו ראינו חמישה לוויתנים. חברים שצללו גם מתחת ללוויתן, מספרים שהגחון שלו בהיר לגמרי, בגוון שמנת או לבן. זכינו שעל הסירה הפליג איתנו גם ״כריש״ אנושי- שגריר פיליפינים בישראל, מר נתניאל אימפריאל. יש בעולם וגם בפיליפינים הרבה סוגים של אטרקציות תיירותיות. אבל החוויה האדירה של צלילה עם לוויתנים זמינה רק במפרץ דונסול. רק בשביל זה כדאי לטוס לפיליפינים, מלבד כל היתרונות התיירותיים האחרים של איי בִּיקוֹל Bicol.

זה היה מרגש מאוד ובלתי נשכח. זכיתי לקיים בגופי את הפסוק ״לִוְויַתָן זֶה יַצַרְתָּ לְשָֹחֶק בּוֹ״ ממזמור "בָּרְכִי נַפְשִי" (תהילים ק״ד/26). אני משוכנע שמעתה, בכל ראש חודש ובכל חג, כאשר אומר בתפילה את מזמור ״ברכי נפשי״, תהיה לי כוונה שונה מבעבר. זה לעולם כבר לא יהיה עוד אותו דבר.

 צילומים: אורי מגנוס דותן, גיא פריבס, וגולן יוסיפון