יש רגע אחד בשבוע שבו בני ברק משנה קצב בימי חמישי בערב. לא דרמה, לא רעידת אדמה. רק סיר. מול חזית 'המסעדה היהודית' ברחוב מצדה 12, מתקיימת הצ’ולנטיאדה. זהו יריד שהוא גם סעודה, גם פולקלור, וגם שיעור חי באמונה יהודית עם הרבה שומן טוב. זה הדבר הכי חם בבני ברק, חוץ מהמחלוקת.

ברמקולים מתנגנת מוזיקה חסידית קצבית, כזו שלא מבקשת רשות מהחורף ומהקור. הרגליים מתחילות לזוז מעצמן, ומי שהגיע רק “לטעום משהו קטן” מוצא את עצמו אחרי עשר דקות מהנהן בקצב, מחזיק קערת חמין, ומחייך בלי לדעת בדיוק למה. החמין מחמם את הבטן, והאווירה עושה את השאר לנשמה.

'המסעדה היהודית' אינה טרנד. היא מוסד. כבר כשלושים שנה שהיא פועלת, ונדמה שהיא חיה על אותו עיקרון כמו החמין עצמו: לא למהר, לא להתנצל, ולתת לזמן לעבוד.

המסעדה מחולקת לשלושה אגפים: א- “יריד האוכל”. קייטרינג גדול עם יותר מ־250 סוגי מזון. מהחלה והסלטים ועד מגוון ענק של בשרים, וכלה בקינוחים. ב- “מסעדת בֶּשֶרִיָה”- מסעדה בשרית יהודית במובן העמוק של המילה: אוכל של בית, אבל עם ביטחון של מי שמבשל כבר עשרות שנים. ג- רחבת הישיבה בחזית. הלב הפועם של הצ’ולנטיאדה. נפתחת ב־19:30 ונמשכת עד חצות. כאן אוכלים, מדברים, שרים, ובעיקר מתמסרים.

הצ’ולנט, או בשמו העברי "חמין", איננו סתם תבשיל. הוא רעיון. חמין הוא לא מאכל. חמין הוא מצב תודעה. הוא מתחיל הרבה לפני שהכף נוגעת בצלחת. הוא מתחיל ביום חמישי בערב, כשמניחים סיר כבד על האש, והכל יודעים שמשהו עומד לקרות. הזמן מאט. הריחות מתעבים. והעולם המודרני. עם המיילים, הפוסטים, והפושים, מקבל רמז ברור שהוא לא מוזמן לשבת הזו.

ברוחניות היהודית, חמין הוא שיעור באמונה: עשית את שלך, עכשיו תן לשבת לעשות את שלה. לא מערבבים, לא טועמים, לא מתקנים. יש כאן מדרש מבושל על הפסוק “ששת ימים תעשה מלאכתך”, וביום השביעי, גם הסיר נח, בדרכו שלו.

שבעה סירים, שבע נשמות

בצ’ולנטיאדה לא מסתפקים בגרסה אחת. להפך. מציעים לנו לא פחות משבעה סוגי חמין, שכל אחד מהם מספר סיפור אחר של עדה, של זיכרון, של טעם.

החמין הירושלמי (הצ’ולנט האשכנזי)- הבסיס. האמת. הקלאסיקה. בשר בקר, תפוחי אדמה, שעועית, ביצים. בלי פירוטכניקה, בלי התחכמויות. זה החמין שמביט לך בעיניים ואומר: “ככה זה צריך להיות”.

החמין המעושן– כאן כבר נכנס משחק של ארומות. במקום בשר רגיל מכנסים נתחי אסאדו מעושנים. התבלינים מדויקים, הריח עמוק, והטעם? כזה שעוצר שיחה באמצע משפט. מומלץ מאוד!

סוג אחר של חמין נקרא O.C.D– זה ראשי תיבות של Orderly Cholent Discipline. פיתוח של השף קובי אדרי, והוא אולי החמין הפילוסופי ביותר. יש סדר בסיר. היררכיה. כבוד. הבשר כאן, הקישקע שם, והביצה מתבשלת בנפרד. לא מערבבים עד ההגשה. זה חמין למי שמאמין שגם בכאוס בסיר צריך גבולות.

החמין הטריפוליטאי– פיתוח של השף ציון עשור. חמין פיקנטי עם אופי. עם עמוד שדרה. צלעות אסאדו, “קוקלות” (קציצות בסגנון קישקע), שעועית, דגנים, תפוחי אדמה, חיטה, גריסים מיוחדים, וביצים. מתובל ביד רחבה, חריף יותר מהאחרים חמין שלא מתנצל.

הטבית העיראקי- בלי בשר בקר. עם עוף ואורז, רסק עגבניות, בהרט, הל וקינמון. זה חמין שמריח כמו שישי בצהריים בבית של סבתא, גם אם לא גדלת בעיראק.

חמין “כל העולמות”– צ’ולנט ביתי של השפית רחל קרוט, שמובא במיוחד מהמטבח שלה אל הצ’ולנטיאדה. מתכון שמחבר עדות: ביצים חומות, ג’חנון, אורז, ועוד הפתעות שלא מגלים מראש. כי גם לחמין מותר שיהיו סודות.

בצ'ולנטיאדה אפשר לבחור שני סוגי מנות: א- שָאבֶּעס- זו מנת צ'ולנט גדולה בקופסה, עם סלטים ולחמנית ויז'ניץ טריה (59 שקלים). ב- טוֹעֲמֶיהָ- קופסה עם 3 סוגי צ'ולנט לפי בחירתנו, גם עם סלטים ולחמניה (89 שקלים).

ומה בצד?

לצד המנה העיקרית של צ'ולנט שבחרתם, מוצעים גם תוספות שונות: כבד קצוץ (33 ש'). יַאפְּצֶ'ק- קוגל תפוחי אדמה עם בשר מפואר (65 ש'). אוֹבֶרְנָיְיט- קוגל תפוחי אדמה שנאפה על האש במשך כל הלילה (30 ש'). קיגל איטריות ירושלמי (25 ש'), ורגל קרושה מתובלת (29 ש'). וכמובן גם שתיה קלה כמו בכל המסעדות.

הצ’ולנטיאדה פועלת בימי חמישי עד י’ באדר (27 בפברואר) מהצהריים ועד חצות. אזור הישיבה נפתח ב7 וחצי בערב. בימי שישי משעה 8 בבוקר עד 2 בצהריים, אבל רק "לקחת" בלי ישיבה.

הצ’ולנטיאדה היא לא רק אוכל. היא תזכורת שדברים טובים לא נמדדים במהירות. שקהילה נבנית מסירים פתוחים. ושלפעמים, כל מה שצריך כדי להאמין זה חמין טוב, ערב חורפי, וקצת מוזיקה חסידית ברקע. בצ'ולנטיאדה ובמסעדה היהודית מציעים לנו שפע של בשרים טובים. יהי רצון שנזכה גם לבשורות טובות.

כתובת: מצדה 12, בני ברק

כשרות מהודרת: הרב לנדא והרב רוזנבלט שליט”א