חגיגת יום העצמאות של פיג'י, שנערכה לראשונה בישראל בקבלת פנים רשמית במלון וורט בירושלים, הייתה מפגש יוצא דופן בין טקס דיפלומטי, תרבות פולינזית ססגונית, וידידות בין שתי מדינות המרוחקות זו מזו אלפי קילומטרים. אך מעבר לתלבושות, לטקסים ולמראות התיאטרליים, היה לערב גם מסר ברור: פיג'י רוצה להתקרב לישראל, להעמיק את שיתוף הפעולה בין המדינות ולעודד ישראלים לגלות את האיים שלה.
פיג'י מגיעה לירושלים בלבוש חגיגי
כבר בכניסה למלון היה ברור שלא מדובר בעוד קבלת פנים דיפלומטית שגרתית, מהסוג שבו מחליפים לחיצות ידיים, נאומים מנומסים וכרטיסי ביקור. במורד המדרגות שהוביל לאולם ניצבו שני זקיפים מפיג'י, חשופי חזה ולבושים בחצאיות עשויות קש, כשבידיהם כלי נשק פולקלוריסטיים דמויי אלות גדולות. הם קיבלו את פני הבאים בהופעה שהזכירה כי לתרבות הפיג'יאנית יש גם עבר לוחמני, הרבה לפני שהפכה לאטרקציה מסקרנת באוקיינוס השקט.
בלובי המתינו אורחים נוספים, חלקם בלבוש שהצליח להפתיע אפילו את מי שכבר ראה לא מעט טקסים רשמיים. גברים לבושים בחליפות כהות ומחויטות, חולצות לבנות ועניבות אדומות, אך במקום מכנסיים לבשו את הבגד המסורתי הגברי, הסולו, מעין חצאית מעטפת. חלקם נעלו סנדלים ואחרים הלכו יחפים. בין הלובשים היה גם השגריר, ג'סוני ויטוסאגאבולו המכונה "ויטו", שהפך את הלבוש המסורתי לחלק טבעי מהופעתו הדיפלומטית.
המחזה היה משובב נפש דווקא מפני שלא ניסה להסתיר את ההבדלים התרבותיים. החליפות המערביות והלבוש המסורתי התקיימו זו לצד זו בלי להתנצל, והזכירו שדיפלומטיה אינה חייבת להיות אחידה או אפורה כדי להיות מכובדת.
באולם התקבצו עשרות אורחים ישראלים, חברי הסגל הדיפלומטי של שגרירויות זרות, נציגי ממשלת ישראל ומשרד החוץ ומשלחת מפיג'י. את ממשלת ישראל ייצג השר שלמה קרעי. המנחה ציין שאת ממשלת ישראל היה אמור לייצר שר החוץ, גדעון סער, אך הוא נאלץ להשתתף אותה שעה בטקס דיפלומטי אחר של פתיחת שגרירות קולומביה בירושלים.
לפני תחילת הנאומים נערך טקס מסורתי בשפה הפיג'יאנית. משתתפים בלבוש מסורתי ישבו על הרצפה לפני הבמה והאזינו לאחד מהם ששימש כמו "חזן" אצלנו, שקולו מילא את החלל. מפעם לפעם הצטרפו הנוכחים במחיאות כפיים קצובות, בתגובה לחלקים מדבריו. עבור רוב הקהל הישראלי נותרו המילים בלתי מובנות, אבל שפת הגוף, הקצב וההשתתפות המשותפת סיפקו הסבר משלהם.
אל מרכז המעגל הובאה קערת עץ גדולה ובה הוכן משקה מסורתי. אחד המשתתפים ערבב את המשקה בידיו, הוא נמזג לכוסות עשויות קוקוס והוגש למכובדים, ובהם השגריר ויטו, קונסול הכבוד בישראל רפי דיין, והשר קרעי. הטקס העניק לאירוע ממד שונה מזה המוכר בקבלות פנים דיפלומטיות בישראל: לא רק נאומים על תרבות, אלא תרבות הנכנסת אל האולם ומקבלת מקום של כבוד.
רגע סמלי נוסף נרשם כאשר צעירה מפיג'י ניגשה אל השר קרעי וענדה סביב צווארו ועל כתפיו ענק טקסי מסורתי מפיג'י (salusalu). הענק הרחב והרב-שכבתי, ששילב שכבות בהירות ואלמנטים חומים, בלט על רקע חליפתו הכהה. המחווה הייתה גם קישוט חגיגי וגם דרך מסורתית לקבל את פניו של אורח מכובד.
השגריר מבקש לקרב את פיג'י לישראל
גולת הכותרת של החלק הרשמי הייתה נאומו של השגריר ויטוסאגאבולו. עבורו, זו הייתה חגיגה בעלת משמעות מיוחדת: הפעם הראשונה שבה שגרירות פיג'י בישראל מציינת את יום העצמאות של המדינה בקבלת פנים רשמית.
פיג'י, מדינת איים באוקיינוס השקט, מורכבת מ-333 איים ואוכלוסייתה מונה פחות ממיליון תושבים. השנה נערכו חגיגות העצמאות תחת הכותרת "פיג'י מכילה את כולם למען עתיד טוב יותר". השגריר הדגיש כי הרב-תרבותיות והרב-דתיות הן חלק מרכזי בזהותה של ארצו, וכי הגיוון האנושי הוא מקור כוח ולא מכשול.
אבל המסר שלו היה גם מדיני. פיג'י פתחה את שגרירותה בירושלים בספטמבר 2025, במהלך שהשגריר הציג כביטוי לידידות ארוכת שנים בין המדינות.
"רבים שאלו מדוע בחרה פיג'י להקים את שגרירותה דווקא בירושלים" אמר השגריר ויטו. "התשובה פשוטה: רצינו לעמוד לצד ישראל בתקופה שבה היא חווה בידוד בינלאומי גובר. אנחנו יודעים כיצד מרגישים כאשר מדינה מוצאת את עצמה מבודדת.
"בשנת 1987, בעקבות טלטלה פוליטית בפיג'י, מצאה עצמה ארצנו מבודדת מצד חלקים נרחבים של הקהילה הבינלאומית. בשעה שאחרים בחרו להתרחק, ישראל בחרה בידידות. בשעה שאחרים בחרו בבידוד, ישראל בחרה במעורבות ובקשר. ישראל ביקשה להבין במקום לגנות. תושבי פיג'י מעולם לא שכחו זאת.
"כיום אנו מבקשים להושיט את אותה יד ידידותית. אנו מאמינים שדיאלוג משיג יותר מפילוג, שמעורבות מניבה יותר מבידוד, ושניסיון להבין מועיל יותר מגינוי.
"מדיניות החוץ שלנו מונחית על ידי עיקרון פשוט: ידידים של כולם ואויבים של אף אחד. עיקרון זה מאפשר לנו לעמוד איתן לצד ידידינו, ובה בעת להצטער עם כל מי שסובלים מעימותים וממלחמות. הוא גם מעורר בנו את הרצון לתרום להשגת שלום בר-קיימא".
השגריר שילב בנאומו ביטויים בפיג'יאנית, והקהל זכה גם לרגע קליל כאשר תרגם אחד מהם לסלנג העברי "סבבה". החיוך שעבר באולם שבר את הרשמיות והזכיר שגם בין שתי שפות שונות מאוד אפשר למצוא מילים שמחברות בין אנשים.
ויטו התייחס גם לעבר הלוחמני של פיג'י, שאליו נחשפו האורחים כבר בכניסה, ולריקודי המלחמה המסורתיים שעמדו להתקיים בהמשך הערב.
הוא הסביר שפיג'י התרחקה מאז מעברה זה, וכי במשך קרוב לחמישים שנה היא תורמת למאמצי שמירת השלום. חיילים פיג'יאנים משרתים בכוחות האו"ם, בין השאר ברמת הגולן, בלבנון, ובסיני.
תיירות לפיג'י מקבלת מקום מרכזי
החלק המעניין במיוחד היה דברי השגריר על מסחר ועל פיתוח התיירות. "אנו פועלים גם לעידוד השקעות ישראליות וליצירת שותפויות בתחום הטכנולוגיה החקלאית. אנו פועלים גם לפתיחת הזדמנויות לייצוא.
"במקביל, אנו פועלים להגדלת מספר התיירים הישראלים המבקרים בפיג'י. אין דרך טובה יותר להכיר את פיג'י ולהעריך את יופייה מאשר להגיע אליה ולחוות אותה בעצמכם. לאחרונה אירחנו בהצלחה סמינר מקוון בשם "גלו את פיג'י", בהשתתפות סוכני נסיעות ומפעילי תיירות ישראלים".
לצד התיירות הוזכרו בנאום גם שיתופי פעולה בחקלאות, בטכנולוגיה חקלאית, בהשקעות ובהכשרת כוח אדם. השגריר דיבר על הרחבת השתתפותם של צעירים מפיג'י בתוכניות הכשרה חקלאיות בישראל ועל קידום הסדרים שיאפשרו למטפלים ומטפלות מפיג'י להגיע לעבודה בתחום הסיעוד בישראל. הוא אף בישר כי מי השתייה FIJI Water צפויים להיכנס בקרוב לשוק הישראלי, באמצעות מפיץ מקומי.
בסיום נאומו הכריז: "כשגריר התושב הראשון של פיג'י בישראל, אני אופטימי מאוד באשר לעתיד היחסים בין שתי המדינות. הקמת השגרירויות שלנו מסמנת את תחילתו של פרק חדש, המבוסס על ידידות, אמון וכבוד הדדי. המרחק בין פיג'י לישראל עשוי להגיע ל-16 אלף קילומטרים. אך הערב אנו חוגגים אמת פשוטה: ידידות אמיתית אינה יודעת מרחק. מי ייתן והאל ימשיך לברך את הידידות רבת השנים בין שתי מדינותינו".
המסר היה ברור: המרחק הגאוגרפי אינו צריך להיות מכשול. פיג'י אולי נמצאת בקצהו האחר של מסלול טיסה ארוך של 40 שעות, אבל היא מבקשת להפוך את עצמה ליעד מוכר יותר לישראלים, ולא רק לשם אקזוטי שמופיע בחלומות על חופשה רחוקה.
השר קרעי השיב בדברי ברכה שבהם פנה לקהל בפיג'יאנית במילים "בולה וינאקה", ברכת שלום מסורתית. הוא הדגיש כי ישראל מעריכה את עמידתה של פיג'י לצדה בתקופה מאתגרת, והזכיר את שיתוף הפעולה החקלאי בין המדינות. גם הוא התייחס לתיירות, ואמר כי ישראל מזמינה את תושבי פיג'י לבקר בה, ובמקביל מעודדת ישראלים לצאת ולגלות את נופי פיג'י.
"ישראל ופיג'י רחוקות זו מזו על המפה, אבל קרובות זו לזו בקשרים וביחסים", אמר השר ברוח דבריו. לאחר הנאומים הוזמנו המכובדים לטקס פריסת עוגת יום העצמאות, והאורחים הרימו כוסית לחגיגות העצמאות וליחסים בין המדינות.
ריקודי מלחמה שהרעידו את האולם
אלא שהמראות שנותרו בזיכרון לא היו רק העוגה, הנאומים או לחיצות הידיים. גולת הכותרת החזותית של הערב הגיעה לאחר הטקס הרשמי, כאשר הרקדנים הפיג'יאנים עלו להציג את ריקודי המלחמה המסורתיים.
הם הופיעו בלבוש שנראה עשוי מחצלות קש ובידיהם כידונים וחרבות, לא הסתפקו בצעדי ריקוד נאים או בתנועות מתואמות . זה נראה ההיפך מריקוד בלט ענוג. גופם נדרך, הרגליים ננעצו בקרקע בעוצמה שהרעידה את האויר באולם. הזרועות נשלחו קדימה בתנופות חדות, והנשק הונף באוויר בתנועות שנראו כאילו נועדו להדוף יריב בלתי נראה.
לפתע פרצו מפיהם צעקות רמות, הברות קצובות שלא היו מוכרות לרוב הצופים. הקולות מילאו את החלל, והתנועות הפכו למהירות וחדות יותר. הרקדנים התקדמו ונסוגו, התכופפו והזדקפו, הטיחו את רגליהם ברצפה והניפו את כלי הנשק בתיאום שהפך את הקבוצה לגוף אחד. בתוך כמה רגעים נעלם הגבול שבין הופעה לבין שחזור טקסי של תרבות לוחמים.
היה זה מחזה תיאטרלי מאוד, אבל לא במובן של תפאורה מלאכותית. התנועות, הצעקות והלבוש ביטאו מסורת שבה הגוף הוא כלי לסיפור, והקול הוא חלק בלתי נפרד מן המסר. לקהל הישראלי, שרובו לא הכיר מקרוב את התרבות הפיג'יאנית, זו הייתה הזדמנות לראות משהו שאי אפשר להעביר במצגת תיירותית או בסרטון קצר.
דווקא הניגוד בין שני חלקי הערב היה מרשים כל כך. דקות קודם לכן עסקו הנואמים בדיאלוג, בשיתוף פעולה ובשלום. כעת הוצגה לעיני האורחים מסורת לוחמת, עוצמתית ונטולת רכות. שני הצדדים האלה אינם סותרים בהכרח זה את זה: הם מספרים את סיפורה של מדינה המבקשת לכבד את עברה ובה בעת לבנות לעצמה עתיד של קשרים, שותפות ושלום.
לקראת סיום הערב ירדו השגריר ויטוסאגאבולו והשר קרעי מהבמה כשהם מלווים ב"משמר כבוד" של זוג לוחמים פיג'יאנים שאחזו בחרבות והלכו לפניהם עד הדלת . גם התמונה הזאת, של שני נציגים רשמיים לצידם של לוחמים בלבוש מסורתי, סיפקה סיום הולם לערב שלא ביקש להידמות לאף קבלת פנים אחרת.
פיג'י רחוקה מישראל אלפי קילומטרים, והדרך אליה ארוכה. אבל ערב אחד בירושלים הצליח להקטין מעט את המרחק: באמצעות לבוש מסורתי, טקסים, צעקות לוחמים ומילים שנאמרו בשפה שרוב האורחים לא הבינו, אך גם באמצעות מסר מדיני ותיירותי פשוט. פיג'י רוצה שיכירו אותה, שיבקרו בה ושיבנו עמה קשרים. כפי שסיכם השגריר ברוח דבריו, ידידות אמיתית אינה יודעת מרחק.