בספרו המציאות היהודית כהווייתה יוצא ד"ר יצחק מרקסמר למסע שנועד לשחוט פרות קדושות של היהדות, ולהוכיח כי האמונה היהודית אינה עומדת במבחן ההיגיון.
בעזרת ניתוח לוגי, בחינה של מושגי יסוד ושורה של שאלות פילוסופיות, הוא מבקש לערער על מעמדה של התורה שבכתב, של התורה שבעל פה, ושל כמה מן ההנחות המרכזיות שעליהן נשענת המסורת היהודית. הבעיה אינה בעצם הניסיון. המסורת היהודית מעולם לא פחדה משאלות. להפך. קשה לחשוב על תרבות שהשקיעה אנרגיה כה רבה בוויכוחים, קושיות, סתירות ודיונים אינסופיים. הבעיה מתחילה כאשר חוברת קטנה מציגה את עצמה כמי שהגיעה למסקנות שחמקו מדורות של פילוסופים, רבנים וחוקרים, אך עושה זאת מבלי לנהל איתם שיחה של ממש.
הבעיה הראשונה היא יומרת הספר. מרקסמר מבקש לדון בשאלות שהעסיקו דורות של פילוסופים, רבנים, הוגים וחוקרי דת: מהי אמונה, מהי אמת, מהו מקור התורה, מהו מונותאיזם, מה היחס בין ידיעה להתגלות. אלה שאלות שעליהן נשפכו אוקיינוסים של דיו, החל מ"מורה נבוכים" של הרמב"ם, "הכוזרי" של יהודה הלוי, ועד קאנט, קירקגור, ליבוביץ והרב סולובייצ'יק.
אלא שבמקום להתמודד עם העושר העצום הזה, הספר עוקף אותו לעיתים קרובות כאילו אינו קיים. הקורא מחפש עימות עם הרמב"ם ומוצא בעיקר עימות עם דחליל. הוא מצפה לדיאלוג עם מסורת אינטלקטואלית בת אלפי שנים ומקבל במקומה שרשרת של ניסויי מחשבה שמניחים מראש כי כל מורכבות היא סתירה וכל פרדוקס הוא הפרכה.
זו טעות נפוצה למדי בקרב פולמוסנים. נדמה להם שאם הצליחו להציג קושי, הם כבר הפריכו מערכת רעיונית שלמה.
המחבר, יצחק מרקסמר, מגיע מעולם ההנדסה והמדעים, והדבר ניכר כמעט בכל עמוד. הוא ניגש ליהדות כפי שמהנדס ניגש למערכת צנרת: אם יש סתירה, צריך לאתר אותה. אם יש חריגה, צריך לתקן אותה. אם משהו אינו מתיישב באופן מושלם, כנראה שהמערכת פגומה.
אלא שהיהדות איננה מפעל התפלת מים. היא גם אינה נוסחה בפיזיקה. היא מסורת אינטלקטואלית, משפטית, היסטורית ורוחנית שנבנתה במשך אלפי שנים, לעיתים מתוך הסכמה ולעיתים מתוך מחלוקת. מי שמצפה למצוא בה את הסדר האלגנטי של ספר הנדסה בטכניון, צפוי להתאכזב. באותה מידה אפשר להתלונן ששייקספיר אינו כתוב בפורמט של מדריך למשתמש.
אחת הטענות המרכזיות של המחבר היא שהוא בוחן את האמונה מתוך האקסיומות של עצמה. זה נשמע מבטיח. אלא שבפועל, פעמים רבות נדמה שהספר מתמודד לא עם היהדות כפי שהציגו אותה הרמב"ם, הרמב"ן, המהר"ל, רבי יהודה הלוי או הרב קוק, אלא עם גרסה פשטנית הרבה יותר, שקל יותר להפריך.
זו טכניקה מוכרת. בונים מודל מוקטן של היריב, מפילים אותו בניצחון, ומכריזים שהמבצר נכבש. לפי השם היומרני של הספר, הקורא מחכה למפגש חזיתי עם גדולי ההגות היהודית, אך מקבל ויכוח עם גרסה דמיונית שלהם.
עוד לפני שמגיעים למסקנות, קשה להתעלם מהפער בין היקף הנושאים לבין היקף הספר. שאלות כמו מקור התורה, מהות האמונה, התפתחות המונותאיזם והיחס בין ידיעה להתגלות הן סוגיות שהולידו ספריות שלמות. מרקסמר מבקש לטפל בכולן במסגרת חיבור שאפשר לקרוא בין נחיתה בנתב"ג לבין איסוף המזוודה.
יש בכך מידה מסוימת של אומץ. יש בכך גם מידה מסוימת של חוסר מודעות.
האירוניה הגדולה היא שהספר מבקר את האמונה על כך שהיא נשענת על הנחות שלא ניתן להוכיחן, בעוד שהוא עצמו נשען על הנחה שאינה מוכחת כלל: שהשכל האנושי הוא הכלי העליון והבלעדי לבחינת כל אמת אפשרית.
זו עמדה פילוסופית לגיטימית לחלוטין. היא פשוט איננה תוצאה של הניתוח. היא נקודת המוצא שלו. וכך, במקום לראות ניצחון של הרציונליות על האמונה, אנחנו מקבלים עימות בין שתי מערכות אמונה שונות. האחת עתיקה מאוד. השנייה חדשה יותר, אך משוכנעת לא פחות בצדקתה.
מדי פעם מופיע ספר חדש המבטיח לעשות ליהדות את מה שאיש לא הצליח לעשות במשך אלפיים שנה. הפעם מדובר בחוברת של 66 עמודים בלבד, שרק 50 מהם עוסקים בנושא עצמו. 11 עמודיו הראשונים מוקדשים לכריכה, לשער הספר, לתוכן העניינים, להקדמה, להקדשה להורי המחבר, ועוד 4 עמודים בסופו מוקדשים לביבליוגרפיה ועמודים ריקים וכריכה. כלומר, 23% מדפי הספר מוקדשים לעניינים טפלים לנושא הראשי. לקרוא בשם "ספר" ל50 עמודים של תיזה, זהו יחס מרשים של עמודים ליומרה. מה עוד שהמחיר המומלץ הוא 89 שקלים, כאילו היה ספר רציני ומכובד בן מאות עמודים.
לזכותו של "הספר" ייאמר שהוא כתוב מתוך רצינות. המחבר אינו מתלהם ואינו מבקש ללעוג לציבור הדתי. הוא מנסה לנהל דיון ענייני, ולעיתים אף מעלה שאלות ראויות למחשבה. אלא ששאלות טובות אינן בהכרח תשובות טובות.
בסיום הקריאה קשה להשתחרר מן התחושה שהספר אינו מערער את יסודות היהדות, כפי שהוא מדגים עד כמה קשה לערער אותם. מה שנראה למחבר כסתירה מוחצת כבר נדון פעמים רבות לאורך הדורות. מה שמוצג כמהפכה אינטלקטואלית, מתגלה לעיתים כהד רחוק של ויכוחים עתיקים בהרבה.
הספר מבקש להציג את "המציאות היהודית כהווייתה". למעשה, הוא מציג בעיקר את המציאות של מחבר המשוכנע כי סוף סוף נמצאה הנוסחה שתכריע ויכוח בן אלפי שנים. החדשות הרעות עבורו הן שהוויכוח הזה עדיין רחוק מסיום. החדשות הרעות עוד יותר הן שכאשר הקורא סוגר את הספר, התורה נותרת במקומה, אדישה לחלוטין לניסיון האחרון להוציא לה תעודת פטירה.
לזכותו של מרקסמר ייאמר שהוא כותב בכנות. הוא אינו מתלהם, אינו צורח ואינו עוסק בפרובוקציה זולה. הוא באמת ובתמים משוכנע שהצליח לחשוף סדקים יסודיים במבנה האמונה היהודית.
אלא שכאן מתעוררת השאלה העתיקה: האם העובדה שמצאת קושיה פירושה שמצאת הפרכה?
המסורת היהודית, למרבה הצער עבור ציידי הפרות הקדושות, בנויה כמעט כולה על קושיות. התלמוד עצמו הוא אנדרטה מפוארת לשאלות שנותרו פתוחות, למחלוקות שלא הוכרעו ולמתחים שלא נפתרו באופן מושלם. יהדות מעולם לא טענה להיות ספר הוראות להרכבת שולחן מאיקאה. היא הרבה יותר מסובכת מזה.
בסיום הקריאה, התחושה איננה של מהפכה אינטלקטואלית. גם לא של קריסה תיאולוגית. התחושה היא של אדם שהגיע נחוש לשחוט פרה קדושה, גילה שהיא גדולה בהרבה משחשב, והסתפק בשריטה קלה על אחת הקרניים.
המציאות היהודית כהווייתה הוא ספר שמעורר מחשבה, ולעיתים גם חיוך. אך הוא מצליח הרבה יותר להמחיש את מורכבותה של המסורת היהודית מאשר להפריך אותה. מה שנועד להיות כתב אישום נגד תורת משה הופך, שלא במתכוון, לתזכורת נוספת לאורך חייה המדהים. דור אחר דור קמים מבקרים, מפריכים, מערערים ומכריזים על סוף הדרך.
והתורה, באדישות כמעט מקוממת, ממשיכה הלאה.
המציאות היהודית כהווייתה/ ד"ר יצחק מרקסמר
הוצאת ספרי צמרת
מחיר מומלץ: 89 שקלים