בעכו העתיקה יושק שביל אומנות וגלריות

בעכו העתיקה מתוכנן "שביל אומנות" שלאורכו גלריות וחנויות אומנות ומזכרות. התוכנית נחשפה בסיור עיתונאים בהדרכת רוני מיארה, מנהל מחלקת התיירות בעיריית עכו. "עכו עברה מהפיכה בתיירות, וכיום כמעט כל בית בעיר העתיקה עובר הסבה לתיירות". אמר רוני מיארה.

בסיור בשוק עכו ובעיר העתיקה ראינו שרוב החנויות סגורות ונעולות בגלל שיהודים בעלי כבוד לאומי נמנעים מלבקר בעיר לאחר מאורעות תשפ"א. נראה שלסוחרים אין הצדקה כלכלית לפתוח אותן. למרות זאת, רוני מיארה טוען שתיירות הפנים חוזרת. בתקופת "בין הזמנים" של החופשות בישיבות היו משפחות חרדיות הראשונות לחזור לטייל בעיר. גם אנו ראינו מעט משפחות מהציבור הדתי לאומי.

מנהל התיירות חושף תוכנית להגדיל את המארינה פי 4. הדיונים כעת הם על סגנון הבניה שנדרש להיות אותנטי, אך טרם הוגדר סופית בתוכניות ובמכרזים.

עכו ידועה במסעדות דגים משובחות, אבל כמעט כל המסעדות בקרבת הנמל אינן כשרות. המסעדה הקרובה ביותר להיות "סטייל כשר" היא 'מסעדת הספינה'. המסעדה נמצאת על סיפון ספינה משובתת שעוגנת בנמל.

בעל המסעדה הוא מייקל, בן למשפחת דייגים מדורי דורות. הוא מגיש לאורחיו דגים כשרים בלבד. הוא אומר כי הוא חייב לפתוח את המסעדה גם בשבתות, כי ימי שישי ושבת זה עיקר הפרנסה. בימים אחרים המסעדה פתוחה, אך מייקל מעדיף לצאת לפנות בוקר לדוג בים.

מייקל הוא ערבי, והוא מספר שבימי מאורעות תשפ"א הוא נאבק פיזית בצעירים ערבים שניסו לפרוץ למסעדה סמוכה בבעלות יהודית. לדבריו, הוא בקשר טוב עם הרב מוצפי מירושלים שמדריך אותו בעינייני כשרות. לפני תשעה באב הוא אף הכשיר את המטבח עבור כל הסועדים, לא רק שומרי הכשרות. פעמים רבות באים למסעדה שלו משפחות וקבוצות של דתיים וחרדים, והוא מאפשר להם לבשל לעצמם במטבח המסעדה עם כלים שהביאו איתם, ואוכלים על הסיפון העליון. אם חסר להם סכו"ם וצלחות, מייקל ועובדיו יודעים להציע להם רק כלי אוכל חדשים מהאריזה.

לפי דרישת הרב מוצפי הוא סילק את פירות הים, אך נאלץ להחזירם לתפריט בגלל ביקוש מהסועדים. כדי לצמצם פגיעה בכשרות, הוא קנה כלי בישול וטיגון מיוחדים רק לפינה של פירות הים, כדי שלא ישתמשו בכלי הבישול של הדגים הכשרים גם להכנת פירות הים הטרפים.

ארוחה דשנה במסעדת הספינה עולה רק 100 שקלים לסועד, וזה כולל גם שייט באחת הספינות של מייקל שעוגנות בצמוד למסעדה.

לצד הקולינריה במסעדות בקרבת הנמל, בשנים האחרונות הגיעו לעכו גם אומנים שפתחו גלריות וסטודיו. עכו העתיקה מתחילה להראות כמו יפו העתיקה. העיריה מעודדת את החידוש התיירותי הזה, ופתחה במסע מיתוג האומנות בעיר. "שביל האומנות" הוא מסלול שמתחיל מול הפסל הגדול של סוס-הים ברציף הנמל, וממשיך ברחוב יוליוס קיסר ובסימטאות הסמוכות. בקרוב ידפיסו מפות מיוחדות של 'שביל האומנות' עם סימון כל הגלריות והתחנות לאורכו. בנוסף, יוצבו גם שלטים לאורך המסלול.

בסיור ראינו גלריות אחדות פתוחות כבר, ועוד שלטים על גלריות אחרות סגורות או בשלבי שיפוץ.

גלריה לאומנות עכו בניהולו של משה אפוטה נמצאת בתחילת המסלול. הגלריה מייצגת 35 אמנים מקומיים, רובם יוצרים צעירים ועולים חדשים שמשה מטפח. האומן הבולט הוא יצחק רביני, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שהאומנות היא ריפוי עבורו. בגלריה ניתן למצוא מגוון יצירות מיוחדות של אמנים כמו יוסלה ברגנר, נחמן גודמן, מנשה קדישמן, טניה שוורץ, ואוסף מיוחד של ליאוניד אפרמוב.

הגלריה לאומנות עכו נפתחה מחדש לפני כשבועיים לאחר שנבזזה ונהרסה במאורעות תשפ"א. משה מספר שהפורעים הערבים שברו את החלון ליד הכניסה ודרכו נכנסו פנימה. הם ניתצו את כל פסלוני הקרמיקה, קרעו והשמידו את הציורים, ושברו את הארונות, ולקינוח העלו באש את המקום. משה התעשת במהרה, ניקה את סימני הפוגרום, ציפה את קירות האבן בלוחות עץ, ותלה עליהם ציורים חדשים שאסף מהאומנים. את הנזקים הוא מעריך בכמיליון שקלים.

גלריית  Art 192 הינה גלריה שיתופית של 10 נשים גליליות המעצבות תכשיטים ומוצרים שימושיים ודקורטיבים מחומרים ממוחזרים. כל אחת מתגוררת ויוצרת באחד מהישובים הקטנים בגליל שאינם על מפת התיירות, לכן לא מגיעים אליהן קונים. הן התאחדו ופתחו יחדיו את הגלריה הזו, שבה לכל אחת מהיוצרות יש עמדת תצוגה אישית. רוב העבודות הן יצירות קרמיקה וזכוכית בסגנונות שונים ואישיים.

תצוגת היצירות משתנה לעתים קרובות, כך שכל ביקור בגלריה אינו זהה לקודמו. בעלות הגלריה עושות ביניהן תורנות באופן שבכל יום מישהי אחרת תפתח את הגלריה לקהל לתצוגה ולמכירה. עברונו זו הזדמנות מעניינת לפגוש את אחת היוצרות, ולנהל שיח אישי אודות תהליך העבודה.

גלריית 'משמעוֹת' בבעלות מירן שביט וניסים בן אדיבה. מירן שביט יוצר ממטבעות ישנים תכשיטים, סביבונים ומוצרי יודאיקה, וניסים בן אדיבה יוצר תכשיטים מעוצבים מכסף 925. המפגש בין שני האומנים הוליד ידידות ושיתופי פעולה. הם שיפצו מבנה בעכו העתיקה, שם פתחו חנות ובית מלאכה ליצירות שלהם. המבקרים בגלריה יפגשו את האמנים היוצרים במקום, ויוכלו להזמין תכשיטים בעיצוב אישי, ממטבעות עתיקות, כסף איכותי, טבעות נישואין ועוד.

Duck You Akko חנות ברווזי הגומי הראשונה בישראל נמצאת בשביל האומנות. הבעלים, רועי סמוגורה, הביא את הקונספט מחנויות דומות באמסטרדם ובברצלונה. חשבתי לתומי שברווזי גומי זה רק צעצועי אמבטיה לילדים קטנים. אבל מתברר שבאירופה יש טרנד של ברווזי גומי, שמבוגרים מביאים זה לזה כמתנה משעשעת לאירועים וסתם ביקורי חברים. הטרנד הזה הפך גם לסוג של תחביב אספנות, ובדירות רבות באירופה רואים את ברווזי הגומי על מדפי הספרים בסלון, במקום בחדר האמבטיה.

חנות הברווזים בעכו הינה חנות מסחרית שגם היא מעוצבת כגלריה המציגה אמנות פופ ארט ברוח שביל האומנות. ראינו בחנות ברווזים מעוצבים לפי נושאים ומקצועות כמו רב, חזן, אחות, רופא, כבאי, כדורסלן, מלח, שוטר, וגם סבא וסבתא. בנוסף, יש עיצובי ברווזים בדמויות של סלבס כמו טראמפ, מדונה, אלטון ג'ון ועוד. יש בחנות גם "ברווז קורונה" חובש מסכת פנים ואוחז בידו בקבוקון ג'ל.

"המטרה שלי היא לעשות שמח לאנשים" אומר רועי, "כל מי שנכנס לכאן מתחיל לחייך, ואני מצטרף לחיוכים אפילו אם הוא לא קונה דבר".

בחנות יש אפילו שני עיצובי ברווזים ייחודיים לעכו. האחד- של ברווז עוטה כתר כמו שחבשו האבירים, אוחז חרב ביד אחת, ומגן אבירים ביד השניה. והחידוש- ברווז מפויח בצבע שחור עולה בלהבות, זכר לפוגרום האחרון.

גם חנות הברווזים נבזזה על ידי הפורעים הערבים. רועי סמוגורה מספר שנודע לו שחנותו נבזזה כאשר ראה בחדשות בטלויזיה ערבים יורים על מסוק משטרתי, כשהם לבושים בחולצות מחנותו. מיד הוא נסע לחנות לבדוק את הנזקים, אך במשך יומיים המשטרה אסרה על יהודים להיכנס לעיר העתיקה. כשהותר לו להיכנס לחנותו גילה שפרצו אותה, גנבו את כל תכולתה, שברו את מדפי התצוגה מזכוכית, ושרפו את החנות.

בסיור הראו לנו מקומות שונים בעכו. אבל מעל ומעבר למקומות ראינו רוח של אופטימיות בלתי נלאית, למרות שבמאורעות תשפ"א ניסו ערבים תושבי עכו לרצוח יהודים, ובזזו ושרפו רכוש של יהודים. רוב העסקים בעיר העתיקה סגורים, אבל קברניטי העיר נראים ממשיכים לפעול באוירת "עסקים כרגיל" כאילו לא היו דברים מעולם.

ראש העיר, שמעון לנקרי, מציג בחיוך גאה את היכל התרבות החדש, אבל עיניו כבויות ומשדרות צער ויאוש. עשרים שנה הוא מטפח בעיר דו קיום עם הערבים. סגנו בראשות העיר הוא ערבי, וגם רבים מעובדי העיריה. העיריה משקיעה אותם משאבים לערבים וליהודים, ומטפחת פרוייקטים משותפים ומגורים של יהודים וערבים באותו בנין בדירות זו לצד זו. עד לאחרונה נחשבה עכו כמודל לחיים משותפים של יהודים וערבים. וכעת כל זה ירד לטימיון בפרעות. המתח ניכר באויר של עכו.

שמעון לנקרי אומר שהפרעות נבעו משילוב לא-קדוש של "לאומני-דתי-עברייני". לדבריו, העבריינים ניצלו את המצב הנפיץ בגלל מבצע 'שומר החומות' בעזה כדי לבצע 'הורס החומות' בעכו. ולראיה הוא מציג את העובדה שהפורעים העלו באש רק חנויות של יהודים שסירבו לשלם פרוטקשן לכנופיות הפשע, אך העבריינים לא נגעו בשתי חנויות של יהודים ששילמו להם דמי חסות.

שאלתי אותו "אז מה עושים מעכשיו?", והוא השיב "השב"כ מטפל בזה". אוי לנו אם ראש עיר בישראל סומך על אנשי השב"כ שפישלו בגדול, ובמחדלם לא צפו את הפרעות בעירו ולא עשו מאומה למנוע אותם. אבל לזכותו יש לומר שמשטרת ישראל אינה טובה יותר בתחום הזה.

תושב מקומי ששמע איתנו את דברי ראש העיר, אמר לאחר לכתו מהיכל התרבות: "לנקרי חי בסרט. לא במציאות". לדבריו, ביומיים של הפרעות לא הופיעו סטודנטים ערבים ללימודים במכללה, וגם תלמידי התיכון לא באו ללימודים. התלמידים "הנורמטיביים" הללו היו עסוקים בפרעות ובביזה, ובניסיונות לרצח ולפגיעה פיזית ביהודים. בשבוע שלאחר מכן נתלו בעיר העתיקה ובשכונות הערביות כרזות עם צילומים ושלטים ושמפארים את "הגיבורים" המקומיים שהובילו את המהומות הרצחניות. "לנקרי טועה ומטעה כשהוא אומר שרק עבריינים עשו את הפשעים האלה" אומרים תושבי העיר.

יהודי אחר מעכו מסביר שראש העיריה מדבר רק עם מנהיגים ערבים בגילו, ואיתם הצליח להגיע להישגים ושיתופי פעולה. אבל הוא אינו מכיר את הדור הערבי הצעיר בעכו, שעשו את הפרעות ביהודים. הם שונים מהדור של הוריהם וסבותיהם. לצעירים יש מוטו וסיסמה "ליש אנא עראב תמני ארבעין" (אנחנו לא ערביי 48). הצעירים מקבלים את החופש והמודרנה הישראלית כמצב מובן מאיליו, ומזדהים עם הפלסטינים ורוצים להביא את פלסטין גם לעכו. הגישה הזו יכולה להסביר איך פרצו המאורעות כתוצאה מהלחץ החברתי והפוליטי הזה.