יש ספרים שאינם רק מספרים סיפור. הם מתפקדים כעדות, כחרך הצצה לדור ולמקום, וכמעין ויכוח פנימי שממשיך להדהד זמן רב אחרי שהעמוד האחרון נסגר. הספר "זרוק אותו לוואדי" מאת אמנון לורד הוא בדיוק מן הזן הזה. רומן אישי-אידיאולוגי שבו הכאב, הזיכרון, והפוליטיקה הישראלית מתערבבים זה בזה כמו אבק דרכים ושמש לוהטת על שביל הררי.
לורד, מהקולות הבולטים בשיח הציבורי בעשורים האחרונים, חוזר כאן אל ילדותו בהתיישבות העובדת, בקיבוץ עין דור של 'השומר הצעיר' בשנות החמישים והשישים. אל העולם שניסה לייצר "אדם חדש“, ולעיתים הפך את אנשיו לשבויים בתוך מערכת חברתית קשוחה. הכותרת, טעונה ובלתי מתפשרת, היא לא רק ביטוי מתוך הווי הנערות של אז, אלא גם מטאפורה לסוג היחסים שנוצרו בין היחיד לבין הקולקטיב. מי שחרג מן השורה, מי שלא התיישר, הועמד מול מדרון, והחברה הייתה זו שהחליטה אם לזרוק או להחזיק.
הספר נע בין זיכרונות ילדות, היסטוריה אישית, והרהורים על ישראל הצעירה. לורד כותב בגילוי לב ולעיתים בבוטות מכוונת, והדפים מלאים באותם רגעים קשים, חדים, שבהם ילד פוגש עולם שנבנה על אידיאלים גדולים, אך מתעלם מן הסדקים שמתחתיהם. יש ברומן נקודות עדינות של תיאורי נוף, מפגש עם דמויות שחלפו מן העולם, מחשבות על ההורים, ועל חברה שהציבה את עצמה מעל היחיד. אלו מעניקות לספר תחושת עומק החורגת הרבה מעבר לרשומון אישי.
אחת החוזקות הבולטות של לורד היא היכולת לשלב תצפית חברתית עם סיפור אינטימי. מבלי להטיף, הוא משקף בספר זה את העולם הקיבוצי כמרחב של חמימות ומסירות, אך גם של עיוורון וקנאות. התוצאה היא יצירה שעוסקת לא רק ביצירתו של דור, אלא גם במחיר שגבתה ממנו האמונה שליוותה אותו. (גילוי נאות: אמנון הוא ידיד אישי שלי).
לצד הנוסטלגיה, מרחפת בספר תחושת פיכחון. לורד אינו נבהל מלבחון את העולם שבו גדל ובמידת הצורך גם מה להפוך בו אבנים. הוא משלים עם היופי שבו, אבל גם עם השברים. זהו שילוב שמעניק לספרו איכות מחוספסת, כמעט גולמית, שמזמינה את הקורא להתמודד עם שאלות שאינן רק היסטוריות, אלא גם אישיות מאוד: עד כמה אנחנו יצירי המקום שבו גדלנו? כמה כוח מעניקה קהילה? וכמה היא יכולה לשבור?
אמנון לורד הוא עיתונאי, מבקר קולנוע, עורך, סופר ופובליציסט. בתחילת הקריירה העיתונאית שלו כתב בעיתוני השמאל 'חדשות' והמקומון 'תל אביב' ברשת 'ידיעות תקשורת'. כמו רבים מהעיתונאים שם, גם אמנון לורד היה פעיל בתנועת השמאל 'שלום עכשיו'. הסכמי אוסלו שינו בשנות ה90 את השקפת עולמו וגרמו לו "לחזור בתשובה" פוליטית. הוא עבר לכתיבה ועריכה בעיתוני הימין 'מקור ראשון' ואח"כ עיתון 'ישראל היום', שם נהיה הפרשן הבכיר ואחד העורכים.
אמנון הינו אחד מקבוצה של חבריי החכמים שהתפכחו והפכו לאנשי ימין. אחרים בקבוצה זו הם השר לשעבר, ד"ר יובל שטייניץ, ופרופסור מעוז עזריהו, ואחרים שחברו לקבוצה שלנו. אני זוכר שבאחת מפגישותינו לפני כ30 שנה אמנון הכריז שהשמאל הישראלי מהווה "סכנה קיומית למדינת ישראל". לא האמנתי אז למשמע אוזניי. חשבתי שהוא מגזים, והתווכחתי איתו בזמנו. אבל התנהגות השמאל הקיצוני והסהרורי בשנים האחרונות, וקריאותיו למרד בצה"ל, מוכיחה שאמנון היטיב לראות ולהבין טוב יותר מכולנו. לפחות, טוב ממני.
"זרוק אותו לוואדי "הוא ספרו השביעי של אמנון לורד (לפחות אלה שקראתי). זה ספר עלילתי, לעומת רוב ספריו הקודמים שהיו ספרי עיון ומסות פוליטיות: איבדנו כל אשר יקר היה (ניתוח מרתק של שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי), מלחמה בבית, רצח בין ידידים– אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי. הדור האבוד– על מלחמת יום הכיפורים. והרומן ההיסטורי-ספרותי 'פרשת לוקאצ'ב'.
ספרו האחרון, זרוק אותו לוואדי, אינו רומן פוליטי במובן הצר שלו. הוא רומן של ישראליות מזוקקת. של מאבקים, של אמונות גדולות, של חלומות שהתרסקו ושל חלומות אחרים שקמו תחתיהם. לורד מזמין את הקורא למסע אחורה בזמן, אל ישראל שלא תחזור עוד, אך עדיין מהדהדת בכל ויכוח ציבורי, בכל זיכרון משפחתי, בכל זהות ישראלית שנבנית גם היום.
הספר יצא לאור בהוצאת ביתן. המחיר לצרכן 79 שקלים. מי שמחפש ספר שמאתגר, שכתוב מתוך אמת פנימית ואומץ רגשי, ימצא כאן יצירה מרתקת, כואבת, ומעוררת מחשבה. ספר שנשאר בראש, ובעיקר בלב, עוד זמן רב לאחר הקריאה.
