פתגם ידוע קובע "כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות". אבל המשורר ואיש העסקים אמנון ריבק קורא תיגר על האמירה הזו, וממשיך לחבר שירים אפילו במצב מלחמה. הנה שיר חדש מפרי עטו, שכל ישראלי יכול להזדהות איתו:

קר בנשמה הלב קפוא
אפילו הכלניות בדרום אדום
שינו את צבעם לכחול ולבן..
אין להם צבע וחיים ..
הם כמו עלי כותרת תלושים ..
גבעול שחור זקוף ואיתן,
כתורן על מפרשית בים מסוכן ..

בקצה התורן הדגל משקיף,
עלי כותרת עם פסים אדומים
כעלי הכותרת שספוגים בדם …

קר בעזה קור מדברי,
צמרמורות בגופך מדינה שלי..
פגע בך שפל ונאלח
ואת נשמתך רצח .

הגשם שיורד מוסיף עצבות,
השמיים הקודרים בצבע שחור….
נותנים קישוט לך הגבעול,
אתה והשמיים ממש תמונה,
שחור על שחור כצבע התקופה..
שבתולדות ישראל לא הייתה שכמותה..!

קר בנשמה חורף ארור..
אפילו הרקפות הרכינו ראש,
הסגול כהה הפך ללבן..
הם חיוורות מתחת לכל סלע קטן ..

והחול הזהוב הוא אדמת לס דביקה..
אין אוויר לפקעות של צמיחה ..

פתאום משום מקום באופק ורוד…
אני מדמיין נרקיס זהוב,
מלך הביצה מפזר ריחו,
כמעט מעזה עד יריחו ..

כי עזה היא ביצה טובענית..
קרקור הקרפדות בתוך השלולית
היא שירת הברבור של האויב במנהרות,
מה נעמה לאוזני המנגינה..
של צר ואויב שטובע בביצה ..

לפתע פתאום ממש בדמיון..
מופיעים שדות של סביונים..
הצבע הצהוב בוהק ומסנוור,
ומסמל את האביב הקרב ובא..

ואני בדמיוני כבר אחרי המלחמה ..
רואה שדות מורקים בסביונים צהובים..
שמכסים את פרחי דם המכבים..
שגדלו וינקו את דם הגיבורים
שדמם נספג בין הרגבים ..

הזמן יחלוף והאביב יפציע,
הפרחים יפרחו ויכסו את הקברים..
שאתם .. אתם .. הגיבורים בם טמונים..

סוף שירי בחורף קר,
והאמת הוא סוף אכזר ..
הפרחים שלי בשדה בדרום,
מכסים כל רגב אדום
ואל תטעי ישראל יקרה..
עוד לא הגענו .. אנחנו בהתחלה ..

רק באם תשאו תפילה
ותבטיחו איחוד בין קבוצה לקבוצה..
בין אח לאח ימין ושמאל
אביון ועשיר נטוש ועטוף..
כהה ובהיר וגם כלנית וסביון ..

יתמזגו כוחות מפי עליון..
ויהפוך שחור צבעו ונמר חברבורותיו..
ויתהפך הטוב על הרע
ונגיע לימי בשורה במהרה..

ונהפוך לגינה צבעונית ופורחת ..

כי הגיע הזמן ..
שישראל תרווה קצת נחת ..

ותהפוך את עוטף ישראל ..

למנצחת !