בצפון אזרבייג׳ן, מול נופים עוצרי נשימה ושקט עתיק, מתעוררת ההתרגשות מהאפשרות לדרוך בשטח שבו התקיימה ממלכת כוזר, ממלכה יהודית שנשכחה מן המפה אך לא מן הזיכרון.

ידוע לכל שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. אבל פחות ידוע שבמהלך ההיסטוריה היתה מדינה יהודית גדולה יותר. לא סתם עוד מדינה, אלא אימפריה. בין רכסי הקווקז ונהרות הצפון, התקיימה במשך כארבע מאות שנה ממלכה יהודית ריבונית, חזקה ומשגשגת. גדולה בהרבה ממדינת ישראל של ימינו. היא התפרסה על שטח גדול פי כמה משטח ישראל כיום. שכנה בשטחים שכיום קיימות בהם המדינות אזרבייג'ן, גיאורגיה, דגיסטן, ואוקראינה. שמה היה 'ממלכת הכוזרים'.

הרעיון הזה ליווה אותי שנים כאגדה אינטלקטואלית. משהו מספרי מחשבת ישראל, מהישיבה ומהאוניברסיטה, לא משהו שאפשר לגעת בו או להריח אותו. אבל בצפון אזרבייג׳ן, מול ההרים, האגדה מתעקשת להפוך למרחב מוחשי. כאן, בין כבישים מתפתלים, יערות ונהרות, אתה מבין שזו לא רק היסטוריה. זו גאוגרפיה של זיכרון.

לשכת התיירות של אזרבייג׳ן בישראל מקדמת בצדק את הרי הקווקז, את 'הכפר האדום' היהודי, את הר שאחדג, את הכפר לאזה ואת העיירה כוזר. הם פונים לישראלים חובבי טבע וסקי. אבל עבור תייר יהודי יש כאן סיפור עמוק בהרבה. לדעתי, הם יכולים להביא לאזור הזה הרבה יותר תיירים ישראלים, אם יקראו לאזור בשמו העתיק והמהדהד "ממלכת הכוזרים". כך יגיעו גם לאנשים שמחפשים שורש, הד, צמרמורת. נראה לי שאינם מבינים את הקשר הרגשי האישי שלנו למחוזות האלה בארצם.

השם “כוזרי” אינו זר לנו. הוא נטוע עמוק בזיכרון הלימודי: כל תלמידי החינוך הממלכתי דתי והסטודנטים ליהדות באוניברסיטאות לומדים את "ספר הכוזרי" שחיבר רבי יהודה הלוי לפני כ900 שנה. זה ספר פילוסופיה יהודית בסיסי, ועליו נסמך מקצוע לימוד של "מחשבת ישראל". גם שנים אחרי שסגרנו את הספר, השם הזה עדיין מהדהד. אולי משום שהוא מחבר בין ספק לאמונה, בין מחשבה לשייכות. וכאן, למרגלות הקווקז, הוא חדל להיות רעיון מופשט, והופך לנוף.

כבר במאה העשירית שמע על הממלכה הזו רבי חסדאי אבן שפרוט, שר האוצר של קורדובה. “אמרו לי כי יש ממלכה ליהודים, ולא האמנתי”, הוא כותב בכנות כמעט מודרנית. רק כאשר הגיעו שליחים מקונסטנטינופול עם מכתב ממלך כוזר, הבין שהשמועה אמיתית. התדהמה שלו חוצה את הדורות: הידיעה שיש מקום בעולם שבו יהודים אינם אורחים אלא בעלי הבית. רבי חסדאי נדהם ורוצה "לִדְרשׁ וְלָדַעַת הָאֱמֶת, אִם יֵשׁ מָקוֹם, שֶׁיֵּשׁ נִיר וּמַמְלֶכֶת לְגוֹלַת יִשְׁרָאֵל, וְאֵין רוֹדִים בָּהֶם וְלֹא מוֹשְׁלִים עֲלֵיהֶם. וְאִלּוּ יָדַעְתִּי כִּי נָכוֹן הַדָּבָר, הָיִיתִי הוֹלֵךְ עַד בּוֹאִי אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ חוֹנֶה שָׁם, לִרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ וּכְבוֹד מַעֲלָתוֹ וּמוֹשַב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמְנוּחַת פְּלֵיטַת יִשְרָאֵל".

ובכן, חסדאי איבן שפרוט לא זכה לראות בעיניו את האימפריה היהודית כוזר, אבל אנחנו יכולים להגיע אל חלק משטחה, שכיום בשטח מדינת אזרבייג'ן.

לפי ספר הכוזרי, בתקופת האמוראים בבבל, בולאן מלך כוזר חלם שנגלה אליו מלאך ואומר לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". לאחר שהחלום הזה חוזר שוב ושוב, מתוך אי־שקט רוחני הוא מזמין נציגים משלוש הדתות ושואל שאלה פשוטה אך חדה: מה אלוהים באמת מבקש?

את היהדות ייצג רבי יצחק סנגארי. מלך כוזר מבין שהנצרות והאיסלאם נשענות על הדת היהודית. התוצאה, כך מספר הכוזרי, דרמטית: המלך מתגייר בשנת 740 לספירה, ואיתו ממלכה שלמה. האם כל העם? האם רק האליטה? ההיסטוריונים מתווכחים עד היום.

רבי יהודה הלוי עטף את הסיפור בדיאלוג פילוסופי מבריק בין “החבר” היהודי למלך. האם זהו תיעוד היסטורי או יצירה ספרותית? ייתכן שמעולם לא נדע. אבל לעיתים האמת העמוקה אינה שאלה של דיוק, אלא של משמעות. ובמובן הזה הכוזרים היו, והכוזרי ממשיך לדבר. במהלך אלף השנים האחרונות התגלו עדויות לקיומה של ממלכת הכוזרים.

הגאון מוילנה דרש מתלמידיו ללמוד את ספר הכוזרי, וקבע "שעיקרי אמונת ישראל ותורתו תלויים בו". בהשראתו, גם הראי"ה קוק נתן שיעורים בספר הכוזרי בישיבת 'מרכז הרב' שהקים בירושלים. וגם בנו הרב צבי יהודה (גילוי נאות: ראש הישיבה שלי) ייסד לימוד קבוע בספר הכוזרי. כך זכה הספר למקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה בישיבות הציוניות.

בירת ממלכת כוזר, איטיל, שכנה על גדות הוולגה באוקראינה. בחפירות שנערכו שם בשנת 2008 נמצאו שרידי בית כנסת וגם מנורות. ממצא שקשה להתווכח איתו. אבל אותי משכו דווקא המקומות שבהם ההיסטוריה אינה מתועדת בשלטי הסבר, אלא נוכחת בשקט.

חותם כוזרי בצורה של מגן דוד מהמאה התשיעית או העשירית

כך הגעתי לעיירה כּוּזָר Qusar בצפון אזרבייג'ן, שמשמרת את שם ממלכת הכוזרים עד ימינו. בתים נמוכים. שוק מקומי קטן. ריח של תה שחור מתוק. בתי תה שבהם הזמן מתנהל בקצב אחר. עיירה זו היתה המרכז השני בחשיבותו של ממלכת כוזר היהודית, אבל לא מצאתי שם שום שריד ליהדות. וחיפשתי מאוד. לא נערכו בעיירה חפירות ארכיאולוגיות, כמו שנערכו בבירת הכוזרים, איטיל, באוקראינה. שם נודע שנערכו מעט חפירות ארכיאולוגיות שבהן מצאו רק מימצאים פגאניים מתקופות מוקדמות יותר לעידן ממלכת כוזר. אבל לפעמים ההיעדר הוא הסיפור. השם עצמו לוחש הבטחה. לא הוכחה, אלא אפשרות. ובאזור דרך המשי היתה מאז ומתמיד מסדרון של עמים, סוחרים ופליטים, האפשרות מספיקה כדי להתרגש.

במכתבים של איבן שפרוט למלך כוזר לפני כאלף שנים הוא מעלה שאלות שמסקרנות גם אותנו: מאיזה שבט המלך? מהו שטחה של ארצו ומהם גבולותיה? עם אילו עמים הוא נלחם? באיזו שפה מדברים בארצו? והאם המלחמה דוחה שבת? ו"האם יש אצלכם זכר לחשבון קץ הפלאות אשר אנו מחכים זה כמה שנים?".

מלך כוזר משיב לרבי חסדאי תשובות באיגרת ארוכה, ומדווח שהוא מצאצאי כזר, נינו של יפת בן נוח. אבות אבותיו נלחמו בתושבי הארץ הקודמים וגירשו אותם. אחרי דורות "קם מלך חכם וירא אלוהים בשם בולאן, שהוא וכל שריו ועבדיו נכנסו תחת כנפי השכינה". אחד מנכדיו של בולאן, מלך בשם עובדיה, "חידש את המלוכה וחיזק את הדין כראוי וכהלכה. והוא בנה את בתי כנסיות ובתי מדרשות. והוא קבץ את חכמי ישראל ונתן להם כסף וזהב, ופרשו כ"ד ספרים ומשנה ותלמוד ומחזורות של חזנים". אחריו קמה לכזריה שושלת מלכים מזרעו, ולכולם שמות עבריים  כמו עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, ודוד. כותב המכתב, המלך יוסף בן אהרון, הוא "מלך בן מלך בן מבני מלכים, ולא יוכל זר לשבת על כיסא אבותי".

כך ממלכת הכוזרים היתה קיימת מאות שנים, עד שבשנת 965 פלש אליה הצבא הרוסי, ובזז את עריה ותושביה. הכוזרים ביקשו עזרה צבאית וכלכלית מהאימפריה הח'וואריזמית השכנה. מלך ח'וואריזם הציב לכוזרים תנאים למתן סיוע. אחד התנאים היה שכל הכוזרים יתאסלמו לפני שהוא יבוא לעזרתם. אז קם לכוזרים מלך חדש "שלא ידע את יוסף", ואיסלם את נתיניו. כעבור כיובל שנים הביזנטים והרוסים הביסו סופית את ממלכת כוזר, וחיסלו את מה שנותר מהממלכה המוסלמית שהיתה קודם יהודית. החריבו הכל.

אולם בפריפריה של ממלכת הכוזרים היתה שליטת המלך רופפת, במיוחד בהרי הקווקז הנידחים שקשה היה להגיע אל ישוביהם. בדרום מערב ממלכת הכוזרים, שכיום זה שטח של צפון אזרבייג'ן, ישנם כפרים ועיירות כמו 'הכפר האדום', העיירה כּוּזָר, העיירה אוּגוֹז, וישובים נוספים שבהם יהודי כוזר המשיכו לשמור תורה ומצוות. בישובים אלה אפשר לבקר כיום באתרי מורשת יהודית ובבתי כנסיות ולהתרגש, אבל הם מתקופה מאוחרת אחרי עידן הכוזרים.

היו יהודים מכוזר שנמלטו למזרח אירופה, לאזורים שהיום הם הונגריה רומניה ופולין. יש חוקרים הטוענים שכל היהודים האשכנזים הינם צאצאי הכוזרים. הם שהכניסו לשפת היידיש מילים כוזריות כמו "דַבֶנֶן" (להתפלל) או "יַרְמוּלְקָה" (כיפה), ועוד.

ממשלת קטאר מממנת כיום מחקרים באוניברסיטאות אמריקאיות כדי להוכיח שכל היהודים האשכנזים הם מצאצאי הכוזרים, ולא מצאצאי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. זאת בניסיון לנתק הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.

אפשר להירגע. מחקרים גנטיים מוכיחים שהגנים שלנו שונים מהגנים של אנשי הרי הקווקז הלא יהודים. אבל הקאטרים מנסים להנדס את תודעת העולם בעזרת מחקרים מדעיים מסולפים.

אני ממליץ לבקר בעיירה כוזר עם ספר כוזרי ביד. לפתוח אותו פה, ולקרוא פרק אחד או שניים. זו חוויה מרוממת שמשדרגת מאוד את הטיול שלנו לאזרבייג'ן. ליד מערה בהר שַאחְדָג קראתי על יהודים המסתתרים במערות בכל שבת כדי לשבות ממלאכה. המילים קיבלו משקל אחר. הנוף הפך לשותף בקריאה. הטיול קיבל “נשמה יתירה”. הידיעה שאתה דורך באזור שבו התקיימה פעם ממלכה יהודית גדולה, בטוחה בעצמה, מרחיבה את החזה ומאיטה את הנשימה.

העיירה כוזר יושבת למרגלות הקווקז הגדול, וההרים כאן אינם תפאורה אלא נוכחות. בבוקר הם כחולים־אפורים, בערב סגולים, ובחורף לבנים ושתקניים. הכבישים היוצאים מן העיירה הם החוויה האמיתית: פיתולים, נהרות קרים, וכפרים קטנים שנראים כאילו הזמן שכח אותם.

באזור ההררי הזה נמצא גם הר שאחדג שהופך להיות "מגנט" לישראלים דתיים. ההר שוכן במרחק נסיעה של כחצי שעה מ'הכפר האדום', שהוא אטרקציה תיירותית יהודית בפני עצמו. סמוך לפסגת ההר נבנו 3 מלונות פאר, ובקיץ הקרוב עומד להיפתח מלון נוסף.

 

מתחם המלונות מציע שפע של אפשרויות בילוי לכל המשפחה לכל הגילאים. הר שאחדג הוא היום אתר סקי מבוקש בחורף, ומתחם בילוי תוסס בקיץ: אומגה שמרעידה את הבטן, רכיבה על סוסים, טיולי טרקטורונים, ג׳יפים, קרטינג במסלול מירוצים, וגם מכוניות מיני חשמליות לילדים. יש גם קליעה למטרה בחץ וקשת או ברובה, ועוד מבחר אטרקציות לבילוי. אם תבואו עם הילדים, יום שלם לא יספיק לכם.

ישנה פה תנועה מתמדת במרחב שפעם נשלט בידי סוחרים יהודים כוזרים. השילוב הזה בין עבר כבד לנוכחות מודרנית, יוצר תחושת המשכיות, לא של מוזיאון אלא של חיים.

שמה של העיירה כוזר אינו הוכחה היסטורית. הוא הזמנה. הוא לוחש הבטחה שקל להתפתות אליה. מזכיר את אותה ממלכה חידתית שקיבלה עליה את היהדות ונעלמה אל ערפילי הוולגה, ומזמין את המטייל לדמיין חוט סמוי המחבר בין עבר נשכח להווה קווקזי. אין כאן כתובת אבן ואין שלט הסבר. יש מרחב. ויש שקט. ובמקומות כאלה, השקט מדבר.

כוזר איננה “אתר מורשת יהודית” במובן המקובל. היא אינה מספרת סיפור באמצעות שרידים ארכיאולוגיים, אלא באמצעות קצב. האטה. נוף. שהות. כאן מבינים שיהודים לא חיו רק כקהילות נרדפות בשוליים, אלא גם כעם ריבוני בלב המרחב, על דרכי מסחר, בין הרים, בתוך עולם פתוח. לא כמיעוט נסבל, אלא ככוח מעצב.

אולי זו הסיבה שהחוויה כאן חזקה דווקא משום שאין לה שרידים ברורים. ממלכת כוזר הותירה אחריה אמונה שלא ביקשה להיחרט באבן, אלא להמשיך לנוע. הזיכרון שלה חי לא משום שהוא מגובה בחורבה, אלא משום שהוא מבקש מן המבקר להיות שותף פעיל. לדמיין, להרגיש, לחשוב.

וכשאנו עומדים כאן, בין הרי הקווקז בצפון־מזרח אזרבייג׳ן, עם ספר כוזרי ביד ורוח קרה מן ההרים על הפנים, אנו מבינים דבר פשוט ומטלטל: לא כל מה שנעלם- אבד. ולא כל ממלכה זקוקה לחורבות כדי להותיר חותם. יש ממלכות שממשיכות להתקיים דווקא בזיכרון, בדרך, וביכולת שלנו להגיע עד אליהן.

שמה של העיירה כוזר לוחש הבטחה היסטורית שקל להתפתות אליה. הצליל מזכיר את הכוזרים, אותה ממלכה חידתית שקיבלה עליה את היהדות ונעלמה אל ערפילי הוולגה, ומזמין את המטייל לדמיין חוט סמוי המחבר בין עבר נשכח להווה קווקזי. כוזר אינה “אתר יהודי” במובן הרגיל. היא תחנת האטה שנשמרה מאות שנים. כאן עוצרים כדי להבין שיהודים לא חיו רק בשוליים, אלא גם בלב המרחב: על דרכי מסחר, בין הרים, בתוך עולם פתוח.

וכשאתה עומד כאן בין הרי הקווקז בצפון מזרח אזרבייג'ן, אתה מבין דבר פשוט ומטלטל: לא כל מה שנעלם, אבד. ולא כל ממלכה זקוקה לחורבות כדי להותיר חותם.