מתחם המוזיאונים החדש של באר שבע נפתח עם ארבע תערוכות מסקרנות. לפעמים החדשות האמיתיות אינן עוד תערוכה חדשה, אלא יצירת מקום שמאפשר לתערוכות לדבר זו עם זו.
מתחם המוזיאונים באר שבע נפתח לפני כחודשיים, בשבוע הבא הוא מחליף תערוכות ומציג זהות תרבותית מחודשת, ומאחד תחת קורת גג רעיונית אחת את מוזיאון הנגב לאמנות ואת המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח. במקום לבקר במוזיאון בודד, המבקר מוזמן כעת לשוטט במתחם שלם, שבו אמנות ישראלית, תרבות אזורית, היסטוריה, נוף וזיכרון מקיימים שיחה מתמשכת.
עודד שוהם, מנהל המתחם, מציג לרגל המהלך ארבע תערוכות חדשות, השונות מאוד זו מזו, אך כולן עוסקות בדרך זו או אחרת במערכת היחסים שבין האדם למקום שבו הוא חי. המדבר, הנוף, המים והזיכרון אינם רק נושאי התערוכות. הם השחקנים הראשיים.
מוזיאון הנגב החדש שוכן בתוך מבנה עותומני עתיק שנבנה ב1906, ומוכר לרבים כבנין העיריה של באר שבע. הקיר באולם הראשי צבוע אדום- צבע לא מקובל במוזיאונים, אבל מזכיר את הפועל באר שבע.
כשהמדבר מפסיק להיות נוף והופך לרגש
גולת הכותרת היא ללא ספק "נופים פתאומיים", תערוכה המוקדשת לציורי המדבר של צבי מאירוביץ', מאבות ההפשטה הישראלית. צבי הירש מאירוביץ גדל במשפחה דתית בגליציה, והלך לברלין ללמוד רבנות. שם עבר ללמוד ציור, ועזב את שמירת תורה ומצוות. לפני השואה הספיק לעלות ארצה, והתיישב בחיפה.
מאירוביץ' הגיע אל המדבר בשנות השישים, אבל לא חיפש בו גמלים, בדואים או שקיעות פוטוגניות. הוא חיפש משהו אחר לגמרי. אוצר התערוכה, רון ברטוש, מסביר שבציוריו של מאירוביץ' המדבר מתפרק לצבע, לתנועה, לאור ולתחושה. האדומים של אדמת הנגב, הלבנים של המלח, השחורים של הצל והחומים של החמסין הופכים לחומרי גלם מופשטים שבאמצעותם ניסה האמן ללכוד את מה שאינו ניתן כמעט ללכידה: התחושה הראשונית של המפגש עם המרחב.
כאן, אל מול המראות ההיוליים של המדבר, הגיע מאירוביץ' אל דרגת ההפשטה הגבוהה ביותר שציוריו ידעו עד אז, כפי שתיאר במילותיו: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום. ומשהו מסוים. משהו בלתי משתנה כופה עליה את ישותו. נוף סדום. נוף עזוב, פתאומי". משפט זה אף נתן לתערוכה את שמה "נופים פתאומיים",
זוהי תערוכה שמזכירה מדוע המדבר הוא אחד המורים הגדולים של האמנות. הוא מלמד את הצייר לוותר על הפרטים ולהקשיב לשקט.
עץ, דחליל ופנס נכנסים לתערוכה
אם מאירוביץ' מפשיט את הנוף, אבישי פלטק עושה את ההפך. הוא מעניק לו אישיות בקומה השניה של המוזיאון. אחרי שנים רבות של פעילות אומנותית, הוא מציג פה תערוכת יחיד ראשונה שלו.
בתערוכתו "תיאטרון הטבע", העצים, השיחים, והמבנים הכפריים אינם רק חלק מהנוף. הם הדמויות הראשיות. במבט עמוק יותר, חלק מהשיחים והעצים נראים כמו בני אדם בתנוחות מיוחדות. לפעמים נדמה שהם מביטים זה בזה, מחליפים מבטים, מנהלים שיחות חרישיות שהאדם רק מפריע להן.
פלטק מצייר נוף ישראלי מוכר מאוד, אך מצליח לגרום לו להיראות זר ומסתורי. זהו נוף שיש בו דרמה, הומור, מלנכוליה ולעיתים אפילו מעט מתח. כמו בהצגת תיאטרון טובה, גם כאן הצופה אינו בטוח מי באמת מתבונן במי.
מאחורי הציורים מסתתר גם סיפור אישי. השנים האחרונות, שבמהלכן נע האמן בין ביתו בקיבוץ כברי בגליל לבין הנגב, העניקו לעבודות רובד נוסף של נדודים, שייכות וגעגוע.
הציורים של אבישי פלטק מקסימים, עד שהוא פותח את הפה. הסבריו על הציורים היפים שלו מתובלים בהערות פוליטיות מכוערות. אומנות, כידוע, נמצאת מעל לפוליטיקה. אבל לאחד הציורים העניק אבישי את השם "אחמד וסאלים", ולא ברור לנו למה. לציור יפהפה אחר הוא קורא אמאוס, "על שם כפר פלסטיני שישראל חיסלה אותו". הוא פולט שנאה ומשטמה לממשלה ולרוב הציבור הישראלי, ונשמע כמו איש שמאל קיצוני קפלניסט. אולי הוא חושב שזה מוסיף לו אהדה ותמיכה בתקשורת השמאלנית, אך לדעתי בציבור הרחב זה עושה את ההיפך, ודוקא מרחיק ממנו קהלים שהיו אוהבים את יצירותיו.
הבאר שאינה מגשימה משאלות
אחת התערוכות המסקרנות במתחם היא "באר המשאלות" של אנה פרומצ'נקו. אנה נוהגת להוציא אובייקטים מהקשרם המקורי, וללהטיען אותם במשמעות חדשה. אחרת. כך היא עושה גם במיצג "באר המשאלות".
מי שמצפה למזרקה רומנטית בסגנון רומא עלול להיות מופתע. האמנית לוקחת את דימוי הבאר, שמה של העיר באר שבע, והופכת אותו למרחב של מחשבה. על הרצפה במרכז החלל החשוך ניצבת באר פיסולית שבתוכה מוקרנים מהתקרה צילומי מים העולים ויורדים באיטיות, כמעט בקצב נשימה. לצדה ספסל אבן המזמין את המבקרים לעצור לרגע.
התוצאה מהפנטת. הבאר כאן אינה מקור למילוי משאלות אלא מקום להתבוננות במשאלות עצמן. מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו מחפשים? ומה נשאר כאשר המים מתמעטים? הבאר אינה עוד יעד לבקשת משאלה, אלא אתר טעון שבו התנועה בין התמלאות להתמעטות מדגישה את המתח שבין תקווה לאובדן ובין נוכחות להיעלמות, כפי שמביעה אחת משורות השיר הנשמעות בלחישה ברקע: "מֵרֹב מַיִם / לֹא רוֹאִים אֶת הַמַּיִם".
זוהי עבודה שקטה, פיוטית ומדויקת, שמצליחה לגרום למבקרים להאט את קצב ההליכה, הישג נדיר למדי בעידן הטלפון הסלולרי.
הסיפור הגדול של המים
מן האמנות הישראלית עובר המסלול אל הבנין הסמוך שהיה פעם המסגד הגדול של העיר. כיום הוא משמש המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, שם נפתחת התערוכה "מים חיים".
במבט ראשון נדמה שמים הם נושא פשוט. הרי כולנו שותים אותם. אלא שהתערוכה מזכירה שהמים הם הרבה יותר ממשקה. במסורת המוסלמית הם סמל לטהרה, לידע, לשפע ולחיים עצמם. באמצעות אוסף מרשים של כתבי יד, חפצי אמנות ופריטים נדירים, נחשף סיפורם של המים כפי שהשתקף בתרבות, בדת ובחיי היומיום ברחבי העולם המוסלמי.
בין התצוגות אפשר למצוא התייחסויות למזרקות, גנים, מתקני שתייה ציבוריים ולדימויי גן העדן המתוארים בקוראן. התערוכה מראה כיצד מים עיצבו לא רק את הנוף הפיזי אלא גם את הדמיון התרבותי של מיליוני בני אדם.
גן רמז
מאחורי המסגד שבו מוזיאון האיסלאם יש גינה ציבורית גדולה. כאשר סגרו את המוזיאון הפתוח בישוב עומר, הביאו לכאן עשרה פסלים (עוד שלשה שהוצבו במקומות אחרים בעיר), והפכו את המקום למוזיאון פתוח לפסלים. על עמודי התאורה בפארק הציבו רמקולים שמשמעים נגינות הקשורות לפסלם המוצגים במקום. כיום הוא משמש בעיקר לצילומי חתנים וכלות לפני החופה.
יותר מסך התערוכות
החידוש האמיתי במתחם המוזיאונים באר שבע אינו רק ארבע התערוכות החדשות, אלא החיבור ביניהן.
המסלול שמתחיל במדבריו המופשטים של מאירוביץ', עובר דרך הנופים האנושיים של פלטק, ממשיך לבאר המהורהרת של פרומצ'נקו ומסתיים במימיה הסמליים של התרבות המוסלמית, יוצר מסע אחד שלם על יחסי אדם, טבע וזיכרון. עודד שוהם אומר שלמתחם המוזיאונים עומד להצטרף בנין "הסאראיה" שמול מתחם המוזיאונים, שנבנה בשנת 1911 עבור המושל הטורקי של באר שבע, ומאז הקמת המדינה משמש מטה פיקוד הדרום של צה"ל.
מנהלת מחלקת התיירות בעיריית באר שבע, רותם ביטון, סיפרה על אטרקציות תיירותיות בעיר, ועל סיורים מודרכים בעיר העתיקה, וסיורים קולינריים וסיורי ברים ובירה.
בעיר שרבים עדיין מקשרים אותה בעיקר לשער הכניסה לנגב, נוצר כעת מוקד תרבותי ותיירותי שמבקש להיות הרבה יותר מתחנת מעבר. זהו מקום שכדאי להגיע אליו לא רק כדי לראות אמנות, אלא כדי להיזכר שאפילו במדבר אפשר למצוא שפע. לפעמים הוא פשוט מגיע בדמות רעיון טוב.