אמש התמלא מפה לפה היכל התרבות של המועצה האזורית מודיעין (700 מקומות) בחוגגים שבאו לומר "מזל טוב" לאחד הקולות האייקוניים ביותר של ישראל: דן כנר, בן 80, האיש שגדלנו איתו, שאיתו תרגמנו את החיים לרגעי מוזיקה מתוקה. הערב נשא את השם "חוגגים גבורות לדן כנר", והוא היה בדיוק זה: חגיגה. לא עוד מופע, אלא מעין מחווה חיה לפס הקול שסביבו נרקמו אהבות ראשונות, ריקודים צמודים, ומאות לילות רדיו קסומים.
היה שם משהו מתקתק, כמעט נוסטלגי מדי, פורט על נימי הלב, כמו "גיבור המסיבה" במובן הכי טוב שיש. על הבמה הופיעה להקת "מוזס סי" עם הסולנים ליאור קודמן, כפיר לוי, שיר זלינגר, ומשה סימן טוב, במופע המוכר שמחזיר את הקהל הישר לשנות החמישים והשישים. גם את המופע הזה הינחה דן כנר. במופעים הרגילים שלהם מוקרנים על המסך הענק שמאחורי הזמרים בכל שיר קטעי וידאו. אבל במהלך הערב המיוחד הזה נוספו ברקע השירים גם צילומים פרטיים: דן התינוק, דן הילד, דן הצעיר. ברגעים מסוימים נדמה היה שהמופע כולו מתגלגל אל מחוזות "חיים שכאלה", רק עם הרבה יותר מוזיקה והרבה פחות דמעות.
הערב נשען על הליבה המתוקה שכולנו מכירים: תוכנית הרדיו "צפיחית בדבש", שאותה מגיש כנר כבר כמעט 50 שנה. בחודש יוני האחרון נערך מופע מיוחד לציון יובל שנים לתוכנית.
ולמי שתוהה מהי "צפיחית בדבש"?
זהו ביטוי מהתלמוד הבבלי (בבא קמא צ"ט), המתאר עוגה דקה ומתוקה שטובלים בדבש. פינוק כה מופלא שאפילו נמלים היו מבקשות סלפי לידו. היום הביטוי משמש לתיאור סגנון חיים בגרסת פרימיום, עם טעם מתוק של עוד. ביטוי שמתאים גם לגיבור הערב עצמו. בחלק השני של ההופעה זכה דן להפתעה: הוגשה לו עוגת דבש גדולה (לא רק צפיחית) מקושטת בנרות דולקים. לאחר שכיבה את הנרות במשב חזק אחד, הניחו על ראשו זר פרחים.
המפיק, משה סימן טוב, סיפר על ההתחלה: " לפני עשור שנים נפגשתי עם דן בבית קפה בתל אביב ואמרתי לו: 'אני רוצה להביא את צפיחית בדבש לבמה'. ומה הוא אמר לי? שזה לא ילך. ובכן, אנחנו כאן אחרי עשר שנים, וזה כל כך כן הלך." הקהל געה בצחוק, וכנר הסמיק במתיקות של מי שיודע שזו מחמאה אמיתית. השירים מהמחצית השניה של המאה שעברה היו כוכבי הערב, בביצועים מקסימים ונאמנים לרוח המקור. התבלין שהפך את המופע מחביב לבלתי נשכח היו דברי הקישור של דן כנר. האנקדוטות, הסיפורים, העדינות שבין המילים.
דן כנר מנסה לפצח את סוד הקסם: "השירים האלה נחשבים כיום נוסטלגיה והיסטוריה. הם זיכרון של נשיקה ראשונה, חיבוק ראשון, ריקוד צמוד ראשון. הם גם מזכירים לנו את חוויות הנעורים. הם מזכירים איך אמא ישבה ליד מיטת הבן או הבת בזמן שהם קדחו מהחום, ליטפה ועודדה. איך אבא היה לוקח את הילד לשפת הים, ישב על כסא נוח והשגיח היטב על הילד. היו אז קהלים של ציבורים שהיו מכורים לשירים האלה של שנות השישים. חלקם יושבים כאן בקהל. אבל אז, השירים האלה לא היו נוסטלגיה אלא חלק מההווה. יש תמיד טיפונת של משהו מר מתוק בזכרונות האלה. אנחנו יודעים שלעולם לא נוכל לחזור ולחוות אותה חוויה. נעורינו אבודים, וצריך להכיר בזה. אז אנחנו מנסים עם מילות הקשר, עם הסיפורים, עם השירים, לפחות להחיות אותם בזיכרוננו ובלבנו. אני רוצה להמשיך לספר דברים ואנקדוטות על השירים האלה בתוכנית שלי בכל שבוע, ואני מקווה שהעמידות בפני פגעי הזמן תמשיך בשירים האלה.
לב ההופעה היו השירים בביצוע מקסים של להקת 'מוזס סי', בעיבוד וניהול מוזיקלי של שי מעוז. אבל מה שהיקנה להם טעם מיוחד זה התבלין של דברי הקישור של דן כנר בין השירים. כך למשל סיפר על קוני פרנסיס: "אנחנו שמענו היום כבר כמה משיריה של קוני פרנסיס, ואני רוצה לספר לכם עליה משהו שאולי אינכם יודעים. בתוכנית הרדיו אני מביא אנקדוטות עליה. אני רוצה לספר על הצלחתה הגדולה הראשונה. היא שקלה להפסיק לשיר, כי לא הלך לה כל כך בשירים הראשונים. רצתה להירשם ללימודי רפואה. אבל האבא שלה ביקש שהיא תיתן עוד הזדמנות אחת. ובחוסר רצון ובסקפטיות גדולה היא הקליטה את השיר "אני מצטער עתה". זה הזניק אותה לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם והיקנה תהילה עולמית. סיפור חייה של קוני פרנסיס ידעה עליות וירידות טרגיות מאוד.
"פעם אחת מישהו ניסה לאנוס אותה בבית מלון, והיא איבדה את קולה למשך זמן רב. שנים היתה בהלם מן הטראומה. והיה לה רומן סוער בשנות נעוריה עם לא אחר מאשר עם בובי דארין. אבל אבא שלה התנגד כל כך למערכת היחסים שלהם, שכאשר בובי וקוני הופיעו בתוכניתו של צ'אקי גליסון, האבא התפרץ לאולפן עם סכין שלופה וגם עם אקדח, ואיים. נזקקו לשישה גברים ביריונים כדי שירחיקו אותו ממנו".
הקהל היה מרותק. רק דן יודע לספר כך סיפור. כמו קריין של פעם, כמו סבא שמספר אגדה, כמו מדריך שמכיר את כל הסמטאות בלב.
במהלך ההופעה הדגים דן כנר גם את כישורי הריקוד שלו, כשרקד על הבמה ואלס עם רקדנית מקצועית לצלילי השיר 'ג'ודי' בניגון דייויד סביל ותזמורתו.
באמצע הערב קם דן כנר עצמו ואמר מהלב דברים שנגעו בקהל: "בשבילי המתנות הטובות ביותר הם השירים היפים. הם זיכרון של נשיקה ראשונה, חיבוק ראשון, ריקוד צמוד ראשון. את הנעורים לא נראה שוב, אבל אפשר להחיות אותם עם השירים." הקהל שתק.
כמו מחווה לאיש שהחזיר לכולם את הנעורים למשך ערב אחד.
כאן ראוי להזכיר גם את תחביבו של כנר: איסוף "משפטים אחרונים" של מפורסמים ולא־מפורסמים. אביו פרסם כבר ב־1970 ספר בנושא, וכנר המשיך במסורת. ב־2023 יצא לאור ספרו "דבריהם האחרונים", ובו מאות ציטוטים מאוסף פרטי ומסקרן. גם המופע הזה היה רגע קטן אך משמעותי. תזכורת לכך שהאיש שמדבר במוזיקה גם אוהב מילים עד הסוף (ממש עד המשפט האחרון).
הערב כולו היה מחווה חיה לאדם שיותר מכל מזוהה עם המוזיקה של פעם.
בסיום המופע, כשהמסך כבה והאורות נדלקו, אפשר היה לראות על פני האנשים משהו נדיר: חיוך של געגוע. זה לא רק עוד מופע. זו הייתה צפיחית בדבש של החיים, ערב שעטף את הלב בחיבוק גדול ובצלילים שלא נס ליחם. דן כנר חגג 80. אבל בין סיפורי הרקע, שירי קוני פרנסיס, תמונות הילדות והחיבוק של הקהל, היה נדמה שלפחות הערב, הזמן עצמו החליט לעצור ולחגוג איתו.
