מעטים הספרים הישראליים שמצליחים לגרום לקורא להפוך דף אחר דף כאילו הוא קורא מותחן ריגול, ובאותה נשימה להניח את הספר בצד כדי לעכל את מה שקרא. כך בדיוק פועלים ספריו של יזהר דוד, איש שב"כ לשעבר, שבטרילוגיה שלו - פצצה מתקתקת, מסוכלים ועתה הצייד - מזמין אותנו אל העולם הסודי ביותר של שירותי הביטחון, אבל בעיקר אל העולם הסמוי מן העין של הנפש האנושית.
קל לטעות ולחשוב שמדובר בספרי פעולה על סיכול טרור. יש בהם מרדפים, סוכנים, מודיעין והחלטות של חיים ומוות. אבל אלה רק התפאורה. הסיפור האמיתי אינו המחבל הנרדף אלא איש השב"כ שרודף אחריו. במובן הזה, "הפצצה המתקתקת" איננה רק המחבל העומד לצאת לפיגוע, אלא גם נפשו של רכז השב"כ, הסופגת עוד ועוד מראות, דילמות ואחריות, עד שהיא עצמה מאיימת להתפוצץ.
מי שמצפה למותחן ריגול נוסח ג'ון לה קארה או טום קלנסי יקבל אמנם מרדפים, סוכנים, מודיעין והחלטות של חיים ומוות. אבל מהר מאוד מתברר שהאויב האמיתי אינו המחבל שמסתתר מעבר לפינה. האויב האמיתי הוא הזיכרון, האשמה והשחיקה שמלווים את איש השב"כ הרבה אחרי שהמבצע מסתיים.
כבר ב-פצצה מתקתקת, שראה אור בשנת 2016 והפך לרב מכר, הצליח דוד לעשות דבר נדיר. במקום להאדיר את גיבורי הצללים של מערכת הביטחון, הוא בחר לחשוף את פגיעותם. הוא אינו מתאר גיבורי-על חסיני רגשות, אלא בני אדם. כאלה שנדרשים להכריע בתוך שניות, לשאת על כתפיהם אחריות לחיי אזרחים, ולחזור הביתה כאילו היה זה עוד יום עבודה.
זהו אולי החידוש הגדול של הספר. במשך עשרות שנים התרגלנו לקרוא על מבצעי שב"כ דרך עדשת ההצלחה המבצעית. דוד מעביר את מוקד העניין אל המחיר הנפשי. ההצלחה המבצעית היא רק הכותרת. הסיפור האמיתי מתחיל הרבה אחרי שהמבצע הסתיים.
לא במקרה חוזר ועולה במהלך הקריאה המשפט שאפשר לתמצת בו את כל הטרילוגיה: הקרב הקשה ביותר איננו מול האויב, אלא מול עצמך.
הכתיבה של דוד קולחת מאוד. היא בנויה בקצב של מותחן, אך נמנעת מסנסציוניות. אין כאן ניסיון להרשים את הקורא בפרטי מבצעים מסווגים, אלא להפך. העוצמה נמצאת דווקא ברגעים השקטים: בשתיקה שבין בני זוג, בלילות ללא שינה, בפחד לחזור הביתה עם הזיכרונות, ובהבנה שהאדם שמציל חיים עלול לאבד את שלו מבפנים.
הספר החדש, הצייד, ממשיך את אותו קו, אך נדמה שהוא בוגר ומפוכח יותר. אם הספר הראשון עסק בעיקר בהתפרקות, הרי שהשלישי שואל האם אפשר בכלל להשתקם. האם אפשר להניח מאחור את הזיכרונות, או שהם ממשיכים לצוד את האדם גם שנים אחרי שסיים לרדוף אחר אחרים?
הספר עוסק במחיר שמשלמים "הציידים" - אנשי השב"כ והמודיעין שפועלים הרחק מאור הזרקורים. זהו מחיר שאינו מסתכם בפציעות גופניות. הוא נמדד באשמה, בשחיקה, במשפחות שנושאות בנטל ובשאלות מוסריות שאין להן תשובות פשוטות.
דווקא בתקופה שלאחר 7 באוקטובר, כאשר החברה הישראלית מתמודדת עם גל חסר תקדים של פוסט טראומה בקרב לוחמים ואנשי כוחות הביטחון, הקריאה בספריו של דוד מקבלת משמעות חדשה. מה שנכתב לפני עשור על ידי איש שב"כ אחד, נשמע היום כמעט כנבואה על המחיר הנפשי של מלחמה ממושכת.
מבחינה ספרותית, אפשר להצביע גם על חולשות מסוימות. לעיתים הדמויות המשניות אינן מקבלות די נפח, והעומס הרגשי מוביל לחזרות על אותם מוטיבים של אשמה, כאב וזיכרון. קוראים המחפשים עלילה מפותלת או תפניות מפתיעות עשויים לחוש שהמסר גובר לעיתים על המתח העלילתי.
אבל ייתכן שזו בדיוק בחירתו של המחבר. דוד אינו מנסה לכתוב ספר ריגול קלאסי. הוא כותב עדות. והעדות הזאת חשובה יותר מהתחכום הספרותי. היא מעניקה לקורא הצצה נדירה אל עולמם של אנשים שנשבעו לשמור סודות, אך אינם יכולים להסתיר מעצמם את מחירם.
מבחינה ספרותית, אפשר היה לעיתים להעמיק עוד יותר בפיתוח חלק מהדמויות המשניות, ובכמה מקומות הקצב המהיר בא על חשבון המורכבות הרגשית. אולם אלה הערות שוליות ביחס לעוצמתו הכוללת של המפעל הספרותי. הטרילוגיה של יזהר דוד אינה רק תיעוד של מלחמת השב"כ בטרור. היא ספרות על אחריות, על מוסר, על אשמה ועל יכולתו של אדם להמשיך לחיות אחרי שראה יותר מדי. היא מזכירה לנו שגם מי שמגן על המדינה זקוק לעיתים שמישהו יגן עליו.
אי אפשר לקרוא את ספריו של יזהר דוד מבלי לחשוב על מסורת ספרות הריגול העולמית. הקורא פוגש אנשי מודיעין, סוכנים, מבצעים חשאיים ומרדפים אחר מחבלים, אך מהר מאוד מתברר שהדמיון נעצר שם.
ספרי הריגול של טום קלנסי, למשל, נשענים על עוצמה צבאית, טכנולוגיה ועלילות רחבות היקף. גיבוריו הם אנשי מבצעים שמנצחים אויבים באמצעות תחכום, אמצעים וכוח. גם כאשר הם משלמים מחיר אישי, העלילה נשארת במרכז.
אצל ג'ון לה קארה התמונה מורכבת יותר. הוא עסק בעולם הביון הבריטי כזירה של בגידות, בדידות, ציניות ודילמות מוסריות. גיבוריו אינם גיבורים קלאסיים אלא אנשים שחוקים, לכודים בין נאמנויות סותרות. במובן הזה, יזהר דוד קרוב יותר ללה קארה מאשר לקלנסי. גם אצלו, השאלה החשובה איננה אם המבצע יצליח, אלא מה יישאר מאותו אדם לאחר שהמבצע יסתיים.
אבל גם ההשוואה הזו אינה שלמה. לה קארה כתב ספרות בדיונית, גם כאשר שאב מחוויותיו בשירותי הביון הבריטיים. דוד, לעומתו, כותב מתוך עדות אישית. האירועים אמנם עובדו ספרותית, אך התחושה היא של וידוי ולא של המצאה. הקורא אינו מרגיש שמספרים לו סיפור, אלא שמפקידים בידיו זיכרון.
בישראל נכתבו לא מעט ספרים על מערכת הביטחון. רם אורן בחר פעמים רבות להפוך אירועים ביטחוניים לדרמות סוחפות ורבות תפניות. עמוס גלבוע, כאיש מודיעין, עסק בעיקר בניתוחים ביטחוניים ובהיסטוריה של קהילת המודיעין. ספריהם תרמו להבנת האירועים והמערכות.
יזהר דוד הולך בדרך אחרת. הוא כמעט שאינו מתעניין במערכת עצמה. הוא מתעניין באדם שבתוכה. לכן קשה להגדיר את ספריו כרומני ריגול במובן המקובל. הם קרובים יותר לספרות פסיכולוגית הלובשת בגדי מותחן.
דווקא משום כך, אפשר למצוא בהם גם הד רחוק לספרי המלחמה של טים אובריאן, מחבר הדברים שנשאו, או לכתיבתו של קרל מרלנטס ב-Matterhorn. אצל שניהם, כמו אצל דוד, המלחמה אינה מסתיימת כאשר הקרב נגמר. היא ממשיכה להתקיים בזיכרון, בחלומות ובניסיון לחזור לחיים רגילים.
זהו אולי ייחודה של הטרילוגיה. היא אינה מבקשת לחשוף סודות מדינה ואינה מנסה לספק הצצה מסעירה אל מאחורי הקלעים של השב"כ. היא מבקשת לחשוף את מה שקשה הרבה יותר לראות: המחיר הנפשי של מי שחיים שנים בעולם שבו הצלחה נשארת חסויה, כישלון עלול לעלות בחיי אדם, ואת הפצעים אי אפשר לענוד כמו אות הצטיינות.
במובן הזה, יזהר דוד אינו רק סופר מתח ואינו רק איש שב"כ לשעבר. הוא מתעד של פציעה נפשית סמויה. הטרילוגיה שלו אינה עוסקת רק במאבק בטרור, אלא בשאלה עתיקה הרבה יותר: כיצד אדם שומר על אנושיותו כאשר תפקידו מחייב אותו להתבונן שוב ושוב בפניה האפלות ביותר של האנושות.
זו הסיבה שהספרים ימשיכו להיות רלוונטיים גם כאשר האירועים הביטחוניים שעליהם הם מבוססים יהפכו להיסטוריה. הטרור משנה את פניו, המבצעים נשכחים, והארגונים מתחלפים. אבל הדילמות האנושיות, תחושת האחריות, האשמה והמאבק להישאר שלם בנפש, הם נושאים שאינם מתיישנים. בכך, יזהר דוד מצליח לחרוג מגבולות ספרות הריגול ולהיכנס אל תחומה של ספרות אנושית בעלת משמעות רחבה יותר.
הוצאת כנרת זמורה
מחיר מומלץ 98 שקלים