בספריה הלאומית בירושלים עומדת להיפתח תערוכה במלאת 100 שנים למותו של פרנץ קפקא, אחד הסופרים המשפיעים ביותר במאה ה־20. הסופר שהיטיב לתאר את מציאותו "הקפקאית" וחסרת הפשר של האדם המודרני. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפילוסופיה התמקדה בחיפוש משמעות החיים ובתפקיד האדם. עסקו רבות באבסורד וסוריאליזם, וקפקא שימש מקור השראה של עולם התרבות באירופה ובישראל.
התערוכה "קפקא: גלגולו של סופר" תסקור את תולדות חייו, יצירתו ויחסיו עם משפחתו, חבריו ואהובותיו, ותציג באופן מעמיק את יחסו ליהדות, ליידיש ולציונות. בתערוכה הציבו מבוך של קירות שעליהם מוצגים רבים.
מתחילים בשביל הביוגרפי, ממנו ממשיכים אל שביל היהדות ואל שביל הספרות. בין הפריטים שיוצגו בה, "המכתב אל האב" המגולל על פני 100 עמודים את טענותיו אל אביו, כתבי־יד מקוריים של ספריו וסיפוריו הנודעים "המשפט", "אמריקה", "הטירה" ו"הגלגול", מהדורות ראשונות ונדירות, מכתבים אישיים, רישומים מעשה ידיו, וגם צוואתו שבה ביקש לשרוף את כל כתביו לאחר מותו.
בצד האולם הראשי יש חדר חשוך שמכניס את המבקרים "לתוך הראש של קפקא". המבקרים יושבים באפילה על כריות רכות ושומעים קולות קריין מקריא מחשבות שכתב קפקא.
קפקא היה יהודי חילוני שרוב ימיו מיעט בשמירת מצוות. במכתבו אל אביו הוא מזכיר ביקורים בבית הכנסת. היום אנו יודעים שאביו לקח אותו לבית הכנסת הספרדי בפראג, שמול הכניסה אליו הוקמה כיכר קפקא ויש שם פסל שבו הוא נראה רכוב על דמות אדם ללא ראש.
רק בגיל 28 החל קפקא להתעניין ביהדות ובשפה העברית. בתערוכה מוצגים דפים ממחברות שבהן למד עברית.
מוצג גם מכתב לידידו מקס ברוד שבו כתב על מפגשו עם האדמו"ר מבעלז, שבו מתאר קפקא: "גובהו בינוני וגופו רחב מאוד, אבל הוא אינו נע בכבדות. זקן ארוך ולבן, ופאות ארוכות במיוחד. הוא נראה כמו הסולטן שהייתי רואה בילדותי באיורים של גוסטב דורה, אבל זו אינה תחפושת. הוא באמת הסולטן, וגם אב, מורה בבית ספר יסודי, פרופסור בגימנסיה. המראה של גבו, ידו המונחת על מותן, הגב הרחב, כל אלה נוסכים אמון".
בתערוכה אפשר לצפות בעיבודים הרבים של סיפוריו שהועלו בתיאטרון, בקולנוע, במחול ובתקשורת החזותית.
קפקא תכנן לעלות לארץ ישראל, אך בשנת 1921 לקה קפקא במחלת השחפת. למרות מצבו הבריאותי המדרדר הוא כתב את ספרו 'הטירה' שלא סיים, וליקט סיפורים קצרים לאסופת בשם 'אמן התענית'.
אוצר התערוכה, ד"ר סטפן ליט, אומר שכאשר חש שסופו קרב, הוא הורה לחברו מקס ברוד להשמיד את כל כתביו לאחר מותו. אבל מקס ברוד לא קיים צוואה זו, ושמר את רוב כתבי קפקא כי הבין שזו ספרות ברמה גבוהה שחייבת להתפרסם ברבים. כתבי היד עברו נדודים וטלטלות. מקס ברוד הצליח לברוח מפראג ברגע האחרון לפני פלישת הגרמנים לצ'כיה עם הרכבת האחרונה, והפליג עם כתבי קפקא לא"י. ב1930 פרסם חלק מכתבי היד בהוצאת שוקן. לאחר שהאיטלקים הפציצו את תל אביב בשנת 1940 הוא חיפש מקום בטוח לכתבים. מסר אותם לידי המו"ל גרשון שוקן שבתחילה שמר אותם בכספת במרתף ביתו, ואח"כ העבירן לשווייץ. אחייניות של קפקא ששרדו את השואה הגישו תביעה משפטית בטענה שהן היורשות של כתבי היד, ושוקן נאלץ להעבירם אליהן. הבנות מכרו את כתבי היד לספרית בודליאן באוקספורד. אבל מקס ברוד סירב להיפרד ממכתבים אישיים שקיבל מקפקא ונשמרו בכספת בנק בציריך. במשך שנים רבות התנהלו מאבקים משפטיים בשאלת הבעלות על העזבון שבידי ברוד, עד שבשנת 2019 פסק בית המשפט העליון שארכיונו הוא נכס תרבותי שיופקד בידי הספריה הלאומית.
קפקא נפטר ממחלת השחפת ב3 ליוני 1924. בחודשיו האחרונים פגעה המחלה גם במיתרי הקול שלו, והוא נאלץ לתקשר עם סביבתו באמצעות פתקאות, שחמש מהן מוצגות בתערוכה.
בתערוכה זו לכבוד קפקא יש גם סגירת מעגל היסטורית. אחד מחבריו לספסל הלימודים בתיכון היה שמואל הוגו ברגמן, שעלה ארצה והקים את הספריה הלאומית והיה מנהלה הראשון.
מעצב התערוכה, הדס אפרת, אומר "הרבה אנשים שמעו את השם קפקא, ויודעים שכתב על בירוקרטיה, אבל לא קראו את עבודותיו. המטרה שלנו היתה לפרק את האייקון הזה ולהראות לציבור את חייו ואת השפעתו התרבותית".
על אחד מקירות התערוכה מוצגים שרטוטים ואיורים של קפקא, הדס אפרת מספר שהוא עיצב אותם באופן שגובה הראש בציורי קפקא יהיה בגובה ראשי המבקרים, כדי להגביר את ההזדהות. לצד ציורי קפקא מוצגים איורים וציורים של מאיירים ישראלים בהשראתו.