"ישיבת חברון" בירושלים נחשבת לאחת משתי הישיבות החשובות ביותר בישראל (השניה- ישיבת פוניב'ז). היא "הנכדה" של ישיבת סלבודקה בליטא שנוסדה לפני 150 שנה. סלבודקה היתה אז עיירה עצמאית, וכיום היא פרוור של העיר קובנה, השניה בגודלה בליטא. נמצאת במרחק כשעה וחצי נסיעה מוילנה.

ישיבת סלבודקה היתה מרכז התורה באירופה, לאחר שישיבת וולוז'ין ירדה מגדולתה. את הישיבה ייסד ר' נתן צבי פינקל, מראשי תנועת המוסר, שמכונה "הסבא מסלבודקה". לפני השואה שכנה הישיבה בבנין זה:

בתוכו היה בית מדרש גדול ומרווח, ובקומות מעליו היו חדר אוכל ופנימיה. בעשור האחרון שופץ הבנין, וכיום בבית המדרש לשעבר פועל כיום סטודיו לבלט, ובקומות העליונות יש חדרי משרדים. לפני הקורונה היה על קיר הכניסה שלט הסבר על הישיבה, אבל בביקורי האחרון לא ראיתי אותו.

ישיבת "כנסת ישראל" המקורית שכנה בגטו היהודי של סלבודקה. הבנין אינו קיים עוד, אבל שם הרחוב "הישיבה" נשמר עד היום וכתוב באותיות לטיניות בשפה העברית. בתקופה הסובייטית הרסו את בנין הישיבה, ועל המגרש נבנה בית מגורים בן שתי קומות זה:

בשנת 1924 פורסם בליטא חוק הגיוס שחייב גם רבים מתלמידי הישיבה להתגייס לצבא לשנים רבות. ראש הישיבה חיפש מקום למלט אליו את האברכים חייבי הגיוס, והקים שלוחה של הישיבה בעיר חברון בארץ ישראל. השלוחה הישראלית של ישיבת סלבודקה קיבלה את השם "ישיבת חברון". בנין הישיבה קיים עד היום, ובשנת 1997 נתניהו מסר גם אותו לפלסטינים במסגרת "הסכם חברון". ראש ישיבת חברון היה ר' יחזקאל סרנא, והמשגיח היה ר' אברהם גרודזינסקי, שעלו מסלבודקה. בהמשך הצטרף אליהם "הסבא מסלבודקה" ר' נתן צבי פינקל שכיהן כמשגיח.

בפרעות תרפ"ט רצחו המוסלמים גם 24 מבחורי הישיבה, ועקב כך העבירו הרבנים את הישיבה לשכונת גאולה בירושלים. משם עברה הישיבה למשכנה הנוכחי בגבעת מרדכי בירושלים. גם בבני ברק פועלת "ישיבת סלבודקה" שהתפצלה מישיבת חברון. לחברונאים יש מנהג ייחודי להעלות לתורה בקריאת "יעמוד…" עם שם פרטי בלבד וללא שם האב.

הסבא מסלבודקה הנהיג בישיבה שיעורי מוסר. היו בחורים שהתנגדו ללימודי המוסר, ובשיא אחת המחלוקות הוציאו מבית המדרש את ספרי המוסר ושרפו אותם. המחלוקת גרמה לפיצול הישיבה בשנת 1897. הסבא מסלבודקה עזב את הישיבה המקורית "כנסת בית יצחק", והקים בעיר ישיבת חדשה בשם "כנסת ישראל".

בשנת 1941 השתלטו הרוסים על ליטא במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. יום אחד מופיעים בפתח ישיבה שני קצינים רוסיים וקצינה, ומודיעים לראש הישיבה שהם מלאימים את הבנין לשימוש הצבא, והישיבה נדרשת להתפנות בתוך 24 שעות. יש עדות שמישהו שמע את הקצינה אומרת לעצמה ביידיש "אם אבא שלי היה רואה מה אני עושה, היה הורג אותי". הבנין הוחרם ולכן שרד את מלחמת העולם. הגרמנים שהגיעו אחרי הרוסים לא ידעו שהבנין היה קודם ישיבה, ולכן לא פגעו בו.

מישיבת סלבודקה/חברון יצאו רבנים שהנהיגו קהילות חשובות בכל אירופה. אחד מהבוגרים הבולטים בימינו בהנהגה הוא הרב אריה דרעי.

כיום, בוגרי ישיבת חברון ומשפחותיהם נאמדים בכ20,000 איש, ועבורם ביקור בסלבודקה הוא מעין 'טיול שורשים'. בנוסף, בני תורה ליטאים רבים יותר היו רוצים לבקר כאן. ואכן לקובנה יש שפע של אתרים יהודיים וציוניים להציע לנו.

בקובנה היו לפני השואה 12 בתי כנסת. חלקם היו גילדות מקצועיות, כמו בית הכנסת של הקצבים, בית הכנסת של חברה קדישא וכדומה. לרב העיר, ר' יצחק אלחנן ספקטור, היתה השפעה על כל יהדות רוסיה, והיה בקשרים עם גדולי דורו היהודים ואף עם הצאר הרוסי. אחרי מותו נקראו על שמו מוסדות יהודיים רבים בכל העולם. ר' יצחק אלחנן היה ציוני ותמך בתנועת חובבי ציון. הוא אסף כספים למען המושבות בארץ ישראל.

יש הבדלים בין קובנה לוילנה. קובנה נחשבת עיר בילויים ומסחר (כמו ת"א), לעומת וילנה שנחשבת עיר הרוחניות כמו ירושלים. העיר נקראת "קובנה" ביידיש, אך המקומיים קוראים לה בליטאית KAUNAS. שם שמתאים יותר לפסוק ממגילת אסתר " לֵךְ כָּאוּנָס אֶת כָּל הַיְהוּדִים".

כללית, קובנה עשירה באטרקציות תיירותיות למיניהן. יש מי שמתעניינים בארכיטקטורה והיסטוריה, אחרים באים לראות את קבוצת הכדורסל ז'לגיריס, ויש שמגיעים לטיסות בכדור פורח. בכתבה זו אציג רק אתרי מורשת יהודית, שאפשר לראותם בסיור רגלי של יום אחד או יומיים.

גבעת נפוליאון

את טיולנו בקובנה מומלץ להתחיל ב"גבעת נפוליאון" בצד הדרומי של הנהר. נפוליאון עלה על גבעה זו בשנת 1812 לראות את חייליו מתארגנים למלחמה נגד רוסיה. מכאן יש תצפית מרהיבה על העיר כולה, ורואים את נקודת החיבור של הנהרות נּיֶימֶן ונֶרִיס. העיר העתיקה פרוסה מולנו, וגם חלקים מהעיר החדשה. מכאן רואים את מגדליה וצריחיה וגגות כתומים של טירות עתיקות וארמון, ושל בתים עתיקים. וכל אלה טובלים בתוך הרבה עצים ירוקים שרק צמרותיהם בולטות בקו הרקיע של העיר. רואים מכאן היטב גם את רובע סלבודקה בצד הצפוני של מפגש שני הנהרות. המראה הזה עוזר לנו להבין את מבנה העיר כדי שנוכל להתמצא בה בהמשך.

לגבעת נפוליאון יש זיקה גם אלינו. בקצה מרפסת התצפית הגדולה עמדה פעם סוכה, ובה נהג לשבת הסופר אברהם מאפו לקבל השראה לכתוב את ספריו ומאמריו. כאן הוא חיבר גם את הרומן 'אהבת ציון', שהיה הרומן הראשון בשפה העברית. הוא דימיין את נהר הירדן בארץ ישראל לפי נהר ניימן שזורם למרגלות הגבעה.

בית הכנסת כוראל

בית הכנסת הגדול "אוהל יעקב" (כּוּר שוּל) היה מהידועים באירופה. בימים הנוראים התפללו בו 500 איש. הוא נפתח לפני כ150 שנה, וקיים עד היום.

כך הוא נראה מבפנים:

כשנכנסים לאולם התפילה, הלסת נשמטת ונפלטת מהפה קריאת "וואו!". ארון הקודש ענק ומדהים ביופיו ובגודלו. הארון בגובה של כל הקיר המזרחי. עשוי מעץ מהגוני בצבע חום אדמדם, ומצופה לכה. יש עליו הרבה עיטורי זהב מדהימים ביופים ובעושרם. מעל הכניסה לארון יש גגון ומעליו כיפה שתוכה צבוע לבן וחיצוניותה בחום.

מעל ארון הקודש יש מגן דוד גדול, ומאחוריו מרפסת שבה ישבו חברי המקהלה. המקהלה והחזנים של בית הכנסת נודעו באיכות זמרתם, ואפילו נוצרים חובבי מוזיקה ווקלית היו באים לפעמים לבית הכנסת לשמוע את המקהלה.

קוריוז: בקובנה היתה פעם מחלוקת בסוגיה היכן צריך החזן לעמוד בתפילה. מהעמוד אין לחזן קשר עין עם המקהלה שמעליו, לכן החזנים העדיפו לעמוד על הבימה ליד שולחן הקריאה בתורה. רב העיר נהג לעבור בשבת בבוקר בין בתי הכנסת. מספרים שהגבאים העמידו צופים בחוץ, וכאשר ראו את הרב מתקרב, הודיעו לחזן לעבור מהר מהבימה אל העמוד.

בית הכנסת הזה שרד את השואה בגלל שהגרמנים הנאצים השתמשו בו בתור מחסן נעליים.

בשנות ה50 התירו הרוסים להתפלל בו שוב, וכך הוא נהיה אחד מבתי הכנסת הפעילים היחידים בברית המועצות. לאחר התמוטטות מסך הברזל בשנת 1991 עבר בית הכנסת שיפוץ יסודי של המבנה, הקירות נצבעו בגווני תכלת ולבן, והתקרה מרשימה בעיטורים בצבע לבן. אבל הרהיטים הכבדים והמיושנים נשארו בשימוש עד היום. הרצפה מצופה בשטיח חום מוכתם.

בעיני, מראה בית הכנסת כיום מייצג בצורה סימבולית את יהדות קובנה. הפאר של ארון הקודש המוזהב מייצג את העבר העשיר והמפואר. הריהוט של המושבים והשולחנות הכבדים הצבועים באפור מייצג את הכבדות והאפרוריות של תקופת השלטון הסובייטי. השטיח המלוכלך והעלוב מייצג בעיניי את החידלון והעליבות של הקהילה היהודית הקטנה בימינו. בקושי יש שם מנין אפילו בשבתות.

הכיכר המרכזית

בעיר העתיקה יש כיכר גדולה שממנה יוצאים רחובות לכיוונים שונים. בשולי הכיכר ניצב בנין העיריה העתיק מהמאה ה16. בשנת 1920 עמד ראש העיר על המרפסת בקומה הרביעית (המסומנת בחץ אדום), ובירך את יהודי עירו על ההישג המדיני של ועידת סן רמו, שבעקבותיה תקום בקרוב מדינה יהודית. המוני יהודים עמדו למטה בכיכר והריעו לראש העיר על ברכתו. האירוע זכה לסיקור בינלאומי.

מהכיכר יוצא הרחוב הראשי בעיר העתיקה, רחוב וילנה, שכיום הוא מדרחוב יפהפה. בצידיו בתים מהמאה ה15. ממליץ לקרוא לפני הנסיעה את הרומן של לאה גולדברג "והוא האור" ואח"כ בטיול בסמטאות העיר לשלוף אותו מהתיק ולקרוא שוב תיאורי של הבתים והכבישים המרוצפים שבהם אנחנו פוסעים. זו היתה סביבת המגורים והמשחקים של המשוררת לאה גולדברג בילדותה, עם רחובותיה הנאים והצרים שמתנקזים לשדרה הרחבה. היא כתבה "ברחוב הראשי המואר שמש סתיו היתה תנועה מתונה ושקטה", וזה בדיוק מה שאנו רואים שם גם היום.

רחובות כמו בת"א

כשמשוטטים בקובנה עם הדרכה מתאימה, נוצרת למבקרים הרגשה של "כמו בבית". את רחוב וילנה חוצים רחובות וסמטאות, שהשמות של חלקם נותנים לנו תחושה מדהימה כאילו אנחנו בתל אביב. יש שם רחוב זמנהוף ורחוב מאפו וכדומה.

שימו לב לשילוט "רחוב מאפו"  A MAPU

הרחוב נקרא מאפו בגלל שכאן היה בית הספר היהודי שבו עבד הסופר אברהם מאפו. בכניסה לצד הבנין רואים פסל של אברהם מאפו עומד עם חיוך שובב על כסא, בידו האחת מסתיר ספר מאחורי גבו, ובידו השניה כמו מזמין אותנו להתיישב לצידו על 6 כסאות. על כל כסא כתוב בעברית ויידיש וליטאית "סופר עברי בן תנועת ההשכלה שנולד ברובע סלבודקה" וגם תאריכי לידתו ופטירתו.

במרכז רחוב מאפו עומד בית ספר מודרני צבוע בגוונים אפורים. על המגרש הזה עמד פעם בית הספר היהודי שגם אברהם מאפו לימד בו. בבית הספר פתח מאפו גם ספריה, שהועברה למועדון הקצינים היהודים במבנה הסמוך. בנין הקצינים נשמר ומשמש ספריה ליטאית פעילה עד היום.

קובנה היתה מוקד של פריחת התרבות העברית במאה הקודמת. הופיעו שם עיתונים בעברית וייידיש וספרים של מיטב הסופרים, ביניהם ביאליק ושלונסקי ואלתרמן, וכמובן גם לאה גולברג שגדלה בקובנה. היו בקובנה גם ספריות עבריות, שאחת מהן היתה בבית זה. על קיר הבנין תלוי שלט הנצחה.

על הכניסה מהדלת הצדדית רואים חריץ של מזוזה. אין בתוכו מזוזה, אבל הבליטו את מיקומה באמצעות כיסוי פלסטיק בצבע ירוק זרחני.

אחד מספרי הילדות שלנו הוא "הילדים מרחוב מאפו". הספר מתאר את קורותיהם בחצרות ברחוב מאפו בקובנה, לפני שגורשו לשואה. מעניין להיכנס לתוך אחת מחצרות האבן מוקפות בתים ברחוב מאפו, ולדמיין את המראות והחוויות שמתארת הסופרת שרה נשמית.

בית לאה גולדברג

בקצה רחוב מאפו פונים אל רחוב קסטוצ'ו 16 שם עומד עד היום בית הילדות של לאה גולדברג שעליו כתבה את הקובץ "מביתי הישן". בקובנה מעריכים אותה מאוד על הישגיה הספרותיים בישראל. החצר הפנימית שהיתה משותפת גם לבתים אחרים היתה מוזנחת, ולאחרונה העיריה שיפצה אותה.

יש בעיר קירות רבים שכוסו בציורי אומנות גרפיטי. ביניהם, קיר הבית מול חלון חדרה של לאה גודלברג נצבע בציור דיוקנה בצעירותה בקובנה, עם מילות השיר 'אילנות' בעברית ובאנגלית.

על ציור הקיר כתובות גם השורות "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין שמיים וארץ / את זה הכאב של שתי המולדות".

אחד מקובצי השירים של לאה גולדברג הוא "דמדומים בחלון" שנכתב פה בבית הזה. הסתכלתי על הבית מבחוץ, וניסיתי לנחש היכן היה חדר השינה של לאה גולדברג, והיכן היה חלון חדרה שעליו כתבה "מחלוני דועכת דממה, על מצחי נחרתה מחשבה עגומה".

על הרחובות האלה בקובנה כתבה לאה גולדברג את המחרוזת "משירי ארץ אהבתי". לא על ארץ ישראל, כמו שחשבתי בטעות עד שביקרתי שם. בחצרות הבית הזה ובחצרות השכנות פורחים בימים אלה עצי שקד, עליהם כתבה "בארץ אהבתי השקד פורח".

אחד מהשירים שאהבנו לשיר בבני עקיבא לפני הפעולות בשבתות אחר הצהריים היה "מכורה שלי". שיר געגוע נוגֶה, ששרנו חרישית ובקצב איטי כמו שהורינו שרו אותה שעה בסעודה שלישית בבית הכנסת את הפיוט "יָה אֶכְסוֹף". טעינו אז כשחשבנו ש'מכורה שלי' הינו שיר אהבה מרגש לישראל. מזג האויר הישראלי אינו מסתדר עם סיום הבית הראשון "ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר". לקובנה זה מתאים בול.

נמשיך את טיולנו לתוך רחוב זמנהוף שיוצא מרחוב וילנה. לפני קצהו, על גדת הנהר ניימן, ישנם שני בתים ששימשו בתי כנסת. לשניהם חלונות בצורה של קשתות, כאשר החלק המרכז אטום בקיר, כי מאחוריו עמד ארון הקודש.

אחד מהם משמש כיום אולם הרצאות וקונצרטים, וכך הוא נראה כיום מבפנים.

עמודי התמיכה בתקרה החזיקו בעבר גם את הבימה לקריאה בתורה, ובתקרה ביניהם רואים כיפה. את הקיר שבו היה ניצב ארון הקודש כיסו בתמונה גדולה שאין לה קשר ליהדות.

התיכון של לאה גולדברג

בקצה רחוב זמנהוף פונים שמאלה, והבית השני משמאלנו על גדת הנהר היה הגימנסיה העברית 'שְוָובֶּה', שבה למדו בשפה העברית בלבד. היא נקראה ע"ש המנהל ד"ר משה שוובה. ביה"ס הזה נודע בכל אירופה ברמתו הגבוהה ובהישגים של תלמידיו. בוגריו שעלו ארצה לפני השואה תפסו תפקידי צמרת בישראל. ד"ר שוובה עלה ארצה ב1925 והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית כמרצה וכחוקר. כיום משמש הבנין בית ספר מקצועי לא-יהודי.

חזית הבנין מסותרת בחלקה ע"י עצי אורן ולבנה, שגרמו לי להבין את השורה "וריח ילדות, ריח דבק ואורן" מהשיר 'סליחות' שכתבה לאה גולדברג ושרה יהודית רביץ (מתחיל במלים "באת אלי את עיני לפקוח"). מימין למשקוף שער הכניסה תלוי שלט הנצחה מנחושת שעליו כתוב בליטאית אנגלית ועברית: "בהיכל זה משנת 1927 ועד ליוני 1940 פעל הגימנסיון העברי קאונס אשר רוב תלמידיו נרצחו בשואה".

התלמידה המפורסמת ביותר היתה לאה גודלברג, ועל קיר הבנין הציבו לוח נחושת גם לזכרה ובו כתוב: "כלת פרס ישראל המשוררת לאה גולברג (1911-1970) למדה בגימנסיון העברי ששכן במבנה זה וסיימה את לימודיה במוסד ב-1928".

       

נעים לשוטט סתם ברחובות קובנה העתיקה ובסימטאות הגטו בסלבודקה, לנשום עמוק את האויר הצונן, ולראות בעינינו את "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" שבתיה נשארו כמו בימי גולדברג ומאפו. לחוש בעצמנו "ועל כן אלך לכל רחוב ופינה, לכל שוק וחצר וסמטה וגינה". בטיול שלנו, ההנאה הכי גדולה היתה להתהלך בקובנה בליווי אמן הקלרינט אליעזר רוזנפלד, שניגן את שירי לאה גולדברג לפי בחירת המדריך עקיבא סלע. את החוויות משם גם כל אחד מאיתנו "אלקט ואשמור למזכרת".

הגטו

בשכונת ויליאמפולה Vilijampolė שנקראת גם "סלבודקה" חיו יהודים רבים. כשהגיעו הנאצים הגרמנים, הם ריכזו את כל יהודי העיר בשכונה הקטנה והצפופה הזו. כל משפחה קבלה חדר בבית, והיו משפחות שהתגוררו בלולים בחצרות. במקום שבו עמד שער הגטו הוצב עמוד אנדרטה קטן שעליו מפת רחובות הגטו, מעליה מגן דוד, ומתחתיה כתוב בליטאית אנגלית ועברית: "במקום זה בשנים 1941-1943 עמד שער גטו קובנה".

הבית שמאחורי האנדרטה מכוסה בשברי מראות ואריחים בצבע שחור וצבעים כהים אחרים. האמן אומר שזה נועד לסמל את החיים שנשברו בגטו. בעיני זה עשוי בטעם רע, ומחלל את קדושת הגטו במיצג רעשני פסיכודלי ושמח, שגוזל את תשומת הלב מהאנדרטה.

הגטו נחצה ע"י רחוב פונארו, כאשר גשר עץ אחד חיבר בין שני הגטאות המגודרים. בגטו הגדול החזיקו הגרמנים יהודים בריאים וחסונים שהתאימו לעבודה קשה. בגטו הקטן החזיקו את הנשים והילדים והחולים והזקנים, ורצחו מהם מידי יום, בעוד אבותיהם ואחיהם נלקחים לעבודה מהגטו השני.

37,000 יהודים חיו פה בגטו, ורק 3,000 מהם שרדו את השואה. כ10,000 יהודים נלקחו מהגטו למבצר הפורט התשיעי מחוץ לעיר שם עונו ונרצחו. השאר נלקחו לבורות הרצח ביער פונאר ולמחנות השמדה בפולין, או נרצחו פה בגטו.

הפורט התשיעי

למי שמטיילים בקובנה יותר מיום אחד מומלץ לבקר גם בפורט התשיעי, במרחק 6 ק"מ ממרכז העיר.

במאה ה19 נבנתה מחוץ לקובנה מערכת הגנה שכללה 11 מצודות גדולות שנועדו לעצור התקפות אויב. בין שתי מלחמות העולם שימשה המצודה התשיעית בית סוהר לעצירים פוליטיים. כשהגיעו הנאצים הפכו אותו לבית מעצר גם ליהודים. במקום הזה רצחו כ20,000 איש, רובם יהודים והשאר שבויי מלחמה מהצבא האדום.

כיום המקום משמש מוזיאון. מסדרונות ארוכים ואפלים מובילים אל תאי הכליאה וחדרי החקירות והעינויים. בחדרים הגדולים מוצגים צילומים ואביזרים אישיים של חלק מהניספים. על קירות אחדים אפשר לראות כתובות של יהודים שחרטו את שמם ומקומם ואת התאריך. אף אחד מהם לא נותר בחיים. תערוכה מזעזעת. חשוב לציין שיהדותם של רוב הנספים מוצנעת, והמסר הוא של פגיעה בליטאים.

יש במצודה גם אולם הנצחה לחסידי אומות העולם, שהליטאים גאים בהם מאוד. 'יד ושם' הכירו ב900 ליטאים בתור חסידי אומות העולם שהצילו יהודים. מספרם היחסי לאוכלוסיה של 2.5 מיליון מציב את הליטאים במקום השני בעולם בכמות חסידי אומות העולם ל100,000 נפש.

ביציאה האחורית מהמצודה מתחיל שביל ששמו "דרך המוות". הוא מוביל ל14 בורות ששימשו לשריפת הגופות ולרצח אסירים. כל בור באורך 200 מטר ובעומק 2 מטר.

מחוץ למצודה ניצבת אנדרטה גדולה מאוד ומרשימה שמחולקת לשלשה אגפים שגובהם 32 מטר. כמעט כמו בית בן 10 קומות. הצד הימני מסמל את הקורבנות, והוא נראה גוחן על האדמה. הצד השמאלי מסמל את הפצועים, והעמוד המרכזי מסמל את המנצחים הזקופים מביטים בתקוה עם אגרופים המונפים אל על.

בית הקברות היהודי

להשלמת הסיור היהודי בקובנה כדאי להגיע גם לבית העלמין היהודי באלקסוטס. בקצהו אוהל קבריהם של רבי יצחק אלחנן ספקטור ובנו.

בית העלמין הזה מסודר בצורה מיוחדת כאשר יש מצבות הפונות לירושלים ויש מצבות שפונות לכיוון הפוך. על חלק מהמצבות הכיתוב בחזית, ועל אחרות הכיתוב חרוט מאחור בגב המצבה. הגעתי לשם בשלהי החורף האחרון. הקור היה מקפיא, ופה ושם נותרו עוד ערימות שלג קטנות. אבל מה שהפתיע היה הטחב הירוק והירוקת שמכסים את רוב המצבות הישנות ואת הקרקע בשבילים ואת גזעי העצים.

על צלע הגבעה אפשר לראות גם את מצבתו של רב העיר, אברהם דב שפירא, ראש המזרחי. כשנפטר הרב קוק בירושלים הציעו לרב שפירא לבוא לארץ ישראל לכהן כרב הראשי, אך הוא העדיף להשאר פה עם צאן מרעיתו המקומי. כאשר נכנסו הגרמנים לקובנה הרב שפירא שהה בחו"ל. אשתו ותלמידיו הפצירו בו להשאר שם עד יעבור זעם, אבל הוא החליט להצטרף לקהלו בקובנה. גם הוא נלקח לגטו, שם נפטר ונקבר. בשנת 1951 הועברו עצמותיו מבית הקברות שבגטו אל בית העלמין הזה.

סמוך לכניסה יש קבר אחים גדול. כאשר סיימו הגרמנים את המשלוחים של היהודים לפונאר, גילו שחסרים להם הרבה יהודים. הם הבינו שיהודים רבים מצאו מסתור בגטו בבורות ובמרתפים ובעליות גג. לכן בשנת 1944 שרפו את כל בתי העץ בגטו. 12 יום בערה שם האש. אחרי המלחמה ליקטו היהודים את העצמות ששרדו את אש התופת, והביאום לקבר אחים זה.

בית העלמין היהודי פעיל גם כיום. סמוך לאוהל ר' יצחק אלחנן יש חלקה קטנה של קברים חדשים לנפטרים ממגפת הקורונה לפני שנתיים.

 

אלה רק אחדים משפע היעדים בקובנה. שבוע שלם לא יספיק לנו לראות את כולם. למי שנשארים ימים נוספים, כדאי ללכת שוב לאזור הגטו היהודי. האקציות הגדולות נערכו בכיכר הדמוקרטיה. במוזיאון סוגיהרה מנציחים פועלו של סגן הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה שהציל אלפי יהודים בשואה באמצעות הנפקת אלפי ויזות. הוא זכה לכינוי "שינדלר היפני". על מעשהו זה הוכתר בתואר חסיד אומות העולם. ליד ביהכ"נ הכוראלי עומד בנין ששימש תלמוד תורה, אותו הקימו ילדיו של ר' יצחק סלובייצ'יק. רצוי לבקר גם בבנין בית היתומים ובבית החולים ביקור חולים. וכשנמצאים בקובנה חייבים לבקר גם בטירת קובנה העתיקה ובמוזיאון המלחמה. ואידך- פירושה.

איפה ללון?

המקום המומלץ ביותר הוא מלון רדיסון. מלון פאר 5 כוכבים במחיר מלון 3 כוכבים בשאר אירופה. אחד מיתרונותיו עבורנו הוא "המרכז היהודי קובנה" ששוכן מאחורי המלון. זה מועדון לסטודנטים ישראלים שלומדים פה רפואה. מאות ישראלים לומדים בקובנה, ומהווים כמחצית מהסטודנטים הזרים.

במועדון היהודי יכולים הסטודנטים לקבל ארוחה כשרה מסובסדת תמורת 5 יורו בלבד. "זה כדי שהסטודנטים לא ילכו לדוכני מזון לא כשרים ברחובות" אומר הרב משה שיינפלד, שמפעיל את המקום. במרכז היהודי מתקיימות תפילות במנין בשבתות, וכאשר קבוצות דתיות מתארחות במלון רדיסון הצמוד יש מניינים גם בימות החול.

כמעט מידי ערב יש שיעורי תורה לסטודנטים, ולפי מה שראיתי ההענות מרשימה. במרכז היהודי בנו גם מקווה, ולדברי הרב שיינפלד נשים באות לטבול פה אפילו מוילנה. הרב שיינפלד: "אומרים שבריגה רואים את העבר, אז פה בקובנה רואים את העתיד".

את הטיול בקובנה אפשר לסכם בפסוק מתפילת שמונה עשרה: "אלוקי אברהם [מאפו], אלוקי יצחק [אלחנן], ואלוקי יעקובנה".

הכותב היה אורח של החברות 'טיולי גשר' ו JewishTravel.lv