רשת הסושיות אושי אושי פתחה השבוע סניף חדש בקניון מבשרת. למעשה, אין זה סניף חדש ממש. סניף של אושי אושי פעל בשנים האחרונות בקניון מבשרת על ידי אותו זכיין, שי מזרחי. המקום הקודם היה צר מלהכיל את הביקוש, ולכן שי פתח בקומה מתחתיו סושיה בשטח גדול פי שלשה ועם מטבח משוכלל יותר. בסניף החדש ניתן לערוך אירועים פרטיים עד 70 סועדים. הלכנו לדגום את הסושיה החדשה הזו.
לא כל יום אתה נכנס למסעדה בקניון ומרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור "השהייה" של החיים. אבל זה בדיוק מה שקרה לי כשפסעתי פנימה אל הסניף החדש של רשת אושי אושי בקניון מבשרת, שמקיר הזכוכית שלו נשקפת ירושלים. האוויר היה קריר, נקי, מלא ניחוח עמום אך מגרה של אורז חם, חומץ אורז, סלמון נא וטיפת שומשום קלוי. לא ריח חד או דומיננטי מדי אלא מין ריח שמלטף אותך בקצה הזיכרון, כמו טיול בשוק טוקיו בשעת ערב, רגע אחרי הגשם.
יש משהו בסושי טוב שקשה להסביר במילים. אולי זו העדינות של האורז שהודק בדיוק הנכון. אולי זו הצלילות של פרוסת הדג הטרייה שמונחת עליו כמו ענן דקיק על פסגת הר. ואולי זו התחושה שהזמן מאט את הדופק כשאתה לוקח את הביס הראשון. מה שבטוח, בסושיה הזו הזמן באמת מאט.
כבר בכניסה אל החלל מתבהר שהגעת למקום שיודע לספר סיפור. שלא כמו בסושיות אחרות, אין כאן בובות של גיישות או ניאון זול בצורת מניפות, ולא גימיקים של פנסים אדומים או פסלים של בודהה. להיפך. עיצוב מינימליסטי, חמים, נקי. עץ בהיר, כסאות עם ריפוד אפור משתלב בקירות אפורים עם קווים ישרים. את הסושיה החדשה עיצבה איילת מזרחי, אשתו של הזכיין. גם הצלחות, גם מקלות האכילה נבחרו בקפידה.
במרכז המסעדה בר פתוח, שם עובדים מולנו שני שפים מלוכסני עיניים וחמורי סבר אך ידיים רכות. סכינים נשלחות אל תוך פילה של טונה כאילו היו מכחולים, והם מציירים פרוסות כל כך דקות, עד שאתה שואל את עצמך אם מדובר באמנות או באוכל. כל פרט במסעדה הזו מרגיש מתוזמן כמו רול קאטסו שמרשרש קלות כשהוא נחתך. כך גם הסביבה הפיזית מקבלת סוג של "טעם".
התפריט נע על קו התפר שבין מסורת יפנית קלאסית לבין יצירתיות ישראלית נטולת מעצורים. אפשר למצוא בו קומבינציות מדויקות למתחילים (סלמון, אבוקדו, מלפפון – המוכר והאהוב), לצד רולים נועזים. איילת מסבירה שחלק מהמרכיבים מגיעים מהרשת המרכזית, אבל יש לה חופש להכין רטבים ומרכיבים ייחודיים. אולי זה סוד הטעם של אושי אושי מבשרת, שיכול להסביר מדוע המקום הקודם בקומה השניה לא היה מספיק להכיל את הביקוש הגדול.
אבל זה לא רק הסושי. המקום מתהדר גם במנות פתיחה יפניות שנראות כמו קנבס של טעמים: אדממה עם מלח גס ושמן שומשום קלוי, גיוזות בעבודת יד שמגיעות לוהטות וקריספיות מבחוץ, רכות כענן מבפנים, ומרק נודלס שלא מתחפש למשהו אחר. פשוט, עמוק, מחמם לב.
אין דבר מתסכל יותר מסושי שבו האורז מתפורר או נדבק יתר על המידה. כאן הכל מדויק. את האורז שמגיע מהרשת הם מבשלים עם חומץ ורוטב שנותנים לו טעם ייחודי ומרקם מעולה. רול אחד נחתך לחלקים מושלמים, בגודל ביס אמיתי, בלי יותר מדי רטבים שנוזלים לכל עבר. הדגים טריים להפליא. פרוסת טונה נאה, אדמדמה כמעט סגולה, נמסה בפה כאילו הייתה שוקולד חלב. הסלמון שומני במידה הנכונה, עם טעם מתוק-מלוח שגורם ללשון לרקוד סלואו.
והוואסאבי? לא הגרסה התעשייתית הצעקנית שמרקדת לך באף כמו ליצן שיכור. זהו וואסאבי אמיתי, רענן, עם חריפות עמוקה אך אלגנטית, שמכבדת את המנה ולא משתלטת עליה. הוא לא צורב. הוא עולה באף כמו משב רוח של נענע חריפה ומיד נעלם. לא משאיר סימנים, רק כבוד.
והנה החלק שהופך חוויה טובה למצוינת – השירות. בראש צוות המלצריות עומדת איילת מזרחי הזכיינית, שנגשת לכל שולחן ומתעניינת בטעם של הסועדים, ולפי זה ממליצה איך להרכיב את ההזמנה. הצוות שלה יודעות מה הן מגישות, מבינות את המנות, יודעות להמליץ בגובה העיניים ולא מתבלבלות אפילו כשמבקשים “משהו בלי כוסברה, בלי שום, ובלי יותר מדי חריף”. החיוכים אינם מזויפים, התחושה היא שמישהו באמת רוצה שתיהנה.
לנו המליצה איילת לפתוח בקוקטייל מתקתק מהבר, ולאחריו אושי נאמס, שזה ספרינג רול ויאטנמי במילוי ירקות וחסה, עם כוסברה וצ'ילי חריף טרי ורוטב אושי תאי. הביס הראשון הוא כמו פסטיבל של טעמים. פריך מבחוץ, לח מבפנים, חריפות מדויקת שלא שורפת אלא מחבקת.
מנות הפתיחה שלנו היו גיוזה צמחונית– כיסנים של בצק מאודה ממולאים במחית בטטות או בפטריות שחורות. גיוזות מהסוג שאתה מריח רגע לפני שהמלצרית מגיעה לשולחן. הריח של בצק מאודה חמים, השילוב של בטטה מתוקה עם פטריות שחורות שנותנות טעם של יער סתווי רטוב. הן יוצאות לוהטות, השוליים קצת פריכים, המילוי רך כמו סוודר קשמיר.
אשתי העדיפה סלט סנצ'אי. מורכב מירקות טריים מאוד, וכולל גם חסה לאליק שמתפצחת בפה מרוב טריות. הסלט היה מתובל ברוטב כוסברה מיוחד שמכינים רק כאן, ושהעניק לסלט טעם וניחוח מעולים.
היה גם מרק מיסו. כאן המקום לומר: לא התחברתי. המרק הוגש חם, עשיר, עם טופו, פטריות ובצל ירוק, אבל משהו בו צרב לי בחיך. אולי זאת החריפות הלא צפויה, אולי ציפיתי למשהו אחר. אבל זה היופי- תפריט שאינו מתחנף, אלא מעז.
ראוי לציין שבין מנות הפתיחה החמות של אושי אושי יש גם באנים בשריים כמו באן שניצל, באן בורגר, באן קוריאני, וכדומה. אבל לא דגמנו טעימות גם מהם בגלל שאנחנו נמנעים מבשר בתשעת הימים לפני תשעה באב.
המנה העיקרית הייתה, כמובן, סושי. והסושי כאן לא נועד רק להשביע, הוא בא לעורר את בלוטות הטעם ולהזכיר להן שיש להן תפקיד. התפריט כולל כשלושים סוגים של סושי. השפע הזה מבלבל. רציתי להזמין מגש קומבינציה עם סוגים שונים, אך איילת המליצה להזמין רולים בנפרד. לפי המלצתה הזמנו וולקנו רול, שזה רול אורז מצופה בעירית, שמעליו קוביות סלמון נא קצוץ כמו סיביצ'ה. טקסטורה נימוחה, כמו חמאה שנמסה על קרקר מלוח. טעם גן עדן ונעים גם לעין.
הזמנתי גם רול מיסטר מיאגי, עשוי סלמון מטוגן, מלפפון, בצל מטוגן בציפוי אבוקדו ובטטה, שמעליהם קריספי בטטה ושברי טמפורה עם עירית ושומשום. כל זה מתובל ברוטב טריאקי עם רוטב סנצ'אי. זה רול שלא מחפש שקט. הוא פצצה של טעמים, צבעים ומרקמים. כל ביס הוא כמו קונצרט. פריך, רך, מתקתק, שומני, מעושן, ומלוח-עדין כזה שנשאר איתך גם דקה אחרי.
אשתי הזמינה רול פילדלפיה. רול אורז ממולא בקרם טופו בטעם שמנת, אבוקדו, מלפפון ובצל ירוק, כאשר כל זה מצופה בפרוסת סלמון מעושן ועירית. הטעם עדין, רגוע, רך כמו שיר של חוה אלברשטיין.
בנוסף, אשתי הזמינה סושי סנדביץ' של אורז עם סלמון אפוי בטריאקי ועם אבוקדו. היה בו איזון מושלם של האורז המתקתק עם הסלמון הצרוב והאבוקדו. תענוג לחיך. אם סושי רגיל הוא שירה יפנית, הסושי סנדביץ’ הוא פואמה של טוקיו שפגשה את תל אביב ב-2 בלילה.
הזכיינים, שי ואיילת מזרחי, הם סיפור בפני עצמו. זוג נשוי תושבי הקסטל, שהביאו איתם את הרוח היפנית לא רק דרך הטעם אלא גם דרך הגישה. את הסניף הקטן והקודם של אושי אושי במבשרת הם חנכו לפני 6 שנים, ביום שבו נולד בנם הבכור.
שי הוא חרדי חוזר בתשובה, מה שהוביל אותו להתעקש על הכשר מחמיר של הרב מחפוד. זו לא רק גחמה. זה יצר דיאלוג עם הרשת הארצית, שאיפשר לסניף הזה חופש להשתמש גם במוצרי בשר ועוף, בתבלינים, ובחומרי גלם כשרים למהדרין שקנו בעצמם, במקום להיות כבולים לאספקה של הרשת הראשית. אומנם האגרולים והגיוזות מסופקים על ידי רשת אוצ'י אוצ'י, אבל את הקימצ'י ואת הרטבים מכינים פה טרי בעבודת יד בכל יום. שי נוהג לקנות בשר גלאט איכותי יותר ממה שהרשת מספקת לסניפיה האחרים. זה עולה לו יותר. אבל מחירי הסושי ללקוחות הם בדיוק כמו בסניפים אחרים.
קניון מבשרת, שבבעלות אנשי העסקים רמי לוי ועו"ד עדי סודאי, ממוקם בציר המרכזי שבין ירושלים לתל אביב בשטח של 12,000 מטר של שטחי מסחר, מאכלס שלוש קומות מסחר וחניון מקורה עם 550 מקומות חניה, נגישות מלאה לנכים ולעגלות ילדים, ומגוון רחב של רשתות ישראליות ובינלאומיות בתחומי האופנה, קוסמטיקה, עיצוב הבית, יופי, מזון, בתי קפה ומסעדות. לצד המסחר, מושם דגש רב על פעילות קהילתית. מדי שבוע מתקיימות בקניון פעילויות לילדים ולמשפחות, כחלק מהחזון להפוך אותו למרכז חיים אמיתי עבור תושבי מבשרת, מטה יהודה והסביבה.
אייל סקוזה, מנכ"ל הקניון, אומר: " אנחנו שמחים להרחיב את ההיצע הקולינרי בקניון עם מסעדה אסייתית איכותית מרשת מוכרת ומובילה אשר מתאימה למגוון קהלים וגילאים, בה כל אחד יכול למצוא את המנה האהובה עליו. השקת הסניף של 'אושי אושי' היא חלק מתהליך התחדשות של הקניון. בנוסף למסעדה פתחנו גם משחקייה גדולה ומשוכללת עם שלל אטרקציות לילדים, גלידרייה מפנקת וכן גם את בית הקפה מרשת לחם טלר, אנו צפויים להוסיף בקרוב מותגים מובילים נוספים. אני מזמין את כל המשפחה לבוא, ליהנות מאוכל טוב ומבילוי ממוזג ונעים בקניון מבשרת."
המסעדה הזו אינה רק מקום לשבת ולאכול. היא מקום לבוא אליו כדי לעצור את השעון, להיזכר בטעמים ששכחת שיש להם ניואנסים, לרגעים קטנים של עונג שקשה למצוא ביומיום שלנו. היא לא מתיימרת להיות יפן – היא לא צריכה. היא יוצרת גרסה מקומית, מדויקת, מכובדת, ולא מתפשרת על איכות.
המחירים הוגנים בהחלט ביחס לאיכות המוגשת. אם אתם מחפשים "סושי בזול", זה לא המקום. אבל אם בא לכם לרגע לעצור את העולם, לשכוח מהצפצופים של הוואטסאפ, ולהתמסר לחוויה שיש בה גם עיצוב, גם סיפור, גם ריחות משכרים וגם טעמים מדויקים, אושי אושי בקניון מבשרת הוא מקום ששווה לנסוע אליו אפילו מירושלים או מתל אביב. כמו שאני עשיתי.
אושי אושי קניון מבשרת, שד' החוצבים 10 מבשרת ציון, 02-5027270
