בשבוע הבא נחגוג את חג הסוכות, שנקרא גם "חג האסיף". בשבוע שעבר חגגנו את ראש השנה באכילת תפוח בדבש. מעניין לגלות דימיון תרבותי בין החגים הללו שלנו בישראל עם ארועי תרבות באוזבקיסטן בדיוק בתקופה זו.

כאשר הסתיו מגיע אנו מקימים סוכות, זכר ליציאת מצרים ולחג האסיף שבו אוספים את היבול מהשדות. תפוחים, גפנים, דגן, וכל פרי הארץ נאספים לאסם וגם מקשטים את הסוכה. הרוח הזאת של הסתיו חוצה גבולות ומגיעה עד לאוזבקיסטן – שם מתקיימים פסטיבלים של קציר, דבש, הרפתקאות ואירוח, כולם בסימן תודה על פרי האדמה ועמל האדם.

בכפר התיירותי גֶ'לוֹן מקדימים אותנו בימים אחדים, ועורכים כבר ב3 באוקטובר את פסטיבל הקציר "Ğelon mevalari" . זהו אירוע שהוא גם תיירותי-חקלאי. הגבעות מסביב פרושות בצבעי הסתיו – מלונים, אבטיחים, תפוחים אדומים, דלעות כתומות, ענבים סגולים. התיירים משתתפים בקציר, לומדים לקטוף פירות, לטעום ישר מהעץ, ומגלים את הקשר הישיר בין הידיים שלהם לאדמה. אווירת הפסטיבל מזכירה את חג האסיף היהודי שלנו- זמן של שמחה על הפירות שהארץ נתנה, והנאה מחגיגה משותפת של טבע ותרבות.

בנוסף, בימים 24 עד 26 באוקטובר, יתקיים במחוז נמאנגן, פסטיבל הדבש הבינלאומי הרביעי. דבורים רועשות, פרחי בר, צנצנות דבש בצבעי ענבר – הכל יוצר חגיגה של חוש, צבע וריח. מבוגרים מביטים בגאווה על הכוורות שלהם, ילדים רצים בין הדוכנים עם כפיות קטנות, טועמים ישר מהצנצנות ומתמלאים שמחת הסתיו. כמו במנהגי ראש השנה שלנו, יש גם כאן רגע של תודה ותקווה: תקווה שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ותודה על השנה החקלאית, על מתיקות היבול, ועל השפע שמחברים את האדם לאדמה.

אך הסתיו האוזבקי אינו מסתיים בקציר ובדבש. בין סמטאות העיר חִיוָוה בדרום אוזבקיסטן, עיר עתיקה עטופה חומות בוץ בגוון חום־זהבהב, מתרחש מדי שנה קסם מיוחד. בחיווה העתיקה נפתחת ב18 לאוקטובר התערוכה הבינלאומית "Gilmlar jilosi"  זוהר השטיחים, לשימור וקידום אמנות האריגה האוזבקית. דוכנים נפרסים בחצרות מדראסות ישנות, והרחובות מתמלאים בצבעים כה עזים עד שקשה להאמין שכולם נולדו מחוטים פשוטים של צמר וכותנה. השם עצמו – גילמלר (שטיחים) ו-ג’ילוסי (זוהר, ברק) – מרמז על מהות האירוע: חגיגה של אומנות עתיקה שבמשך מאות שנים חיממה בתים והפכה סימן זהות תרבותי.

שם מתכנסים לא רק אמנים מקומיים, אלא גם אורגים מטורקמניסטן, איראן, אפגניסטן ואפילו מהקווקז. שטיחים תלויים כמו ציורים בגלריה פתוחה – חלקם בגווני אדום עז המדמים רימון בשל, אחרים בירוקי זית, כחולים עמוקים וזהובים נוצצים. נשים מבוגרות יושבות ליד נולי עץ ישנים ומדגימות איך קשר אחרי קשר הופך לדגם מסורתי – גיאומטריות מושלמות שמספרות סיפור של שבטים ועמים. ילדים מתרוצצים בין השטיחים כמו בין יער צבעוני, מתפעלים מהדוגמאות שהן מעין כתב־חידה תרבותי. אבל זה לא רק שוק או תצוגה. יש כאן גם ממד מדעי ותרבותי. חוקרים מציגים עבודות על ההיסטוריה של האריגה, דיונים נערכים על דרכים לשימור מלאכות היד בעידן המכונה, ואמנים צעירים מנסים להכניס חידושים מודרניים אל תוך המסורת.

עבור התייר הישראלי יש תחושה של חיבור עמוק. הרי גם בקהילות היהודיות במרכז אסיה השטיח היה חלק בלתי נפרד מהחיים: כיסוי לשולחן שבת, מתנה לכלה, או קישוט לבית הכנסת. לא פלא שקל לדמיין את אותם שטיחים צבעוניים מונחים בבתי תפילה יהודיים בבוכרה או בסמרקנד, כגשר תרבותי בין עמים.

המתחם העירוני בטשקנט יארח ב21 עד 23 באוקטובר את תערוכת האירוח הבינלאומית HoReCa. אולמות התצוגה בעיר הופכים ללב הפועם של עולם האירוח במרכז אסיה. האולמות גדושים בריחות של מאכלים חדשים, סדנאות קולינריות, כלי אוכל נוצצים וחידושים טכנולוגיים בעולם המלונאות והאירוח. המבקרים פוגשים כאן אנשי מקצוע מכל העולם, ולומדים איך להפוך את השפע – דבש, פירות, תבואה – לחוויה קולינרית ותיירותית.

השם HoReCa (קיצור של Hotels, Restaurants, Cafés) נשמע טכני ויבש, אבל המציאות רחוקה מכך. האירוע מרגיש כמו שוק ססגוני של רעיונות, שבו כל דוכן מציע לא רק מוצרים, אלא חלום על חוויית אירוח אחרת.

יצרני טכנולוגיה מביאים רובוטים שמסוגלים להביא קוקטייל לשולחן, או מערכות חכמות שמנהלות מלון שלם בלחיצת כפתור. מעצבים מציעים חדרי מלון שדומים יותר לגלריות אמנות, עם משחקי אור, עץ טבעי ובדים מקומיים רקומים בעבודת יד. שפים צעירים מציגים מנות קטנות על צלחות מבריקות, כאילו היו תכשיטים קולינריים – דגי סטורגאון מעושנים, קוויאר, סלטים עשירים בעשבי הרים, לחמים שטוחים שזה עתה יצאו מהטאבון.

מעבר לנצנוץ הדוכנים, אוזבקיסטן מבקשת להכניס את עצמה למפת התיירות העולמית, והאירוע הזה הוא חלון ראווה. משקיעים מאירופה, מהמפרץ ומאסיה פסיפיק נפגשים עם נציגי השלטון המקומי, חותמים על מזכרי הבנות, ומדברים על הקמת ריזורטים חדשים על שפת אגם אראל או מלונות בוטיק בעיר העתיקה של בוכרה.

HoReCa אינה עוד תערוכה עסקית, אלא חגיגה של תרבות האירוח. אמנות שהיא עתיקה כמו הדרך המשי וחדשה כמו האפליקציה הבאה שתזמין לנו חדר. מי שעוזב את האולם יוצא לא רק עם כרטיסי ביקור – אלא עם טעם של מרק שורפה מתובל היטב, עם ניחוח של קפה שנשאר על החיך, ועם תחושה שהעתיד של התיירות באוזבקיסטן מבושל כאן, עכשיו, בדיוק מול עיניך.

ב16 ו-17 לאוקטובר ההרים קוראים למבקרים הקשוחים יותר. תחרויות בינלאומיות בתיירות הררית אתגרית יתקיימו במורדות ההרים ובשטחי ג’יזק. סוליות נעלי ההר, קפיצות בין סלעים, טיפוס וגלישה – כל אלו מזכירים גם את מסע בני ישראל במדבר.

כך, בין סוכה בירושלים לבין גבעות נמאנגן, בין צנצנת דבש לבין שטיחים בחיווה, מתגלה חוט דק של משמעות אוניברסלית. האדם חוגג את השפע, מתענג על מתיקות הפירות, נהנה מהיצירה האנושית, ומשתף את השפע עם אחרים. הסתיו הזה, שנפרש בין צלילי הדבורים, ריח הפריחה, צבעי הסוכה וההרים, מראה לנו עד כמה טבועה המסורת בחיבור בין טבע, עבודה ותרבות – בכל מקום שבו האדם פוגש את השדה ואת פירותיו.