עיריית שפרעם מתכננת פרויקט תיירותי שאפתני עם פוטנציאל להפוך לאטרקציה בינלאומית. מדובר בפרויקט "שביל הדתות" שצפוי למשוך מטיילים ישראלים, טיולי בתי ספר, ותיירים מחו"ל. ראש העיר, נאהד ח'אזם, וממלא מקומו עאמר ארמלי, חשפו את התוכניות במסגרת סקירה מוניציפלית מקפת בפני חברי 'קבוצת ירוחם', שערכו סיור לימודי בשפרעם. בקבוצת ירוחם חברים עשרות גמלאים שהיו בעבר בעלי השפעה גדולה בצמרת השלטון ובכירים מאוד במילואים.
לדברי חברי מועצת העיר, שפרעם העתיקה הינה המקום היחיד בעולם שבו שוכנים כנסיה, בית כנסת, מסגד, חילווה (בית תפילה דרוזי) במרחק פחות ממאתיים מטרים זה מזה. לפעמים צריך להרחיק כדי לגלות עד כמה קרובים אנשים יכולים להיות זה לזה.
גזבר העירייה, נסראללה עיסאם, הוביל אותנו בין התחנות. השביל המתוכנן יעבור בין בתי התפילה ויחצה את השוק הישן, שסמטאותיו עוברות שיקום. שפרעם מונה כיום כ־50 אלף תושבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
אלא שהעיר הזאת נושאת גם זיכרון יהודי עמוק, ולעיתים נדמה שהוא מסתתר דווקא במקומות השקטים ביותר. יש מורשת יהודית בשפרעם. בעבר חיו בשפרעם יהודים, ולכן היא מעניינת גם אותנו. היהודים לא סתם חיו בשפרעם. המקום הזה היה מרכזי מאוד בהיסטוריה של ארץ ישראל. לאחר חורבן בית המקדש השני עברה הסנהדרין מירושלים לשפרעם. הסנהדרין היתה אז לעם היהודי כמו הכנסת ובג"ץ בימינו.
שפרעם ידועה גם בזכות התנא רבי יהודה בן בבא, שעליו נאמר בגמרא "זכור אותו האיש לטוב, רבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל". (זה יוסבר בהמשך הכתבה).
מנזר 'נזירות נצרת' ובית הכנסת 'מחנה שכינה'
התחנה הראשונה בשביל הדתות היא מנזר 'נזירות נצרת', שנוסד בשנת 1860 על שרידי כנסייה צלבנית. הנזירות הפעילו במקום בית ספר לבנות, שבו למדו כמאתיים תלמידות, ובהן תשע יהודיות. המנזר שימש גם מרפאה לתושבי העיר והסביבה. מעל שער הכניסה הישן ניצב פסל של מרים, ובפינת המבנה נראה עמוד עתיק, שריד מן הכנסייה שקדמה לו.
ליד השער מונחת על המדרכה "אבן סנהדרין". זה סלע בזלת שגובהו מגיע עד הברכיים. עליו חרוט שילוט על המנזר. לא ברור לנו מה זה קשור לסנהדרין? ברחבי העיר מוצבים עוד כמה "אבני סנהדרין" כאלה.
כמה צעדים משם נמצא בית הכנסת העתיק, "מחנה שכינה", שנבנה מחדש במאה ה־18 ומזוהה במסורת המקומית עם המקום שבו ישבה בעבר הסנהדרין. מעל קיר החזית מתנוססת מנורת שבעת קנים משיש לבן. בחוץ לרגלי הכותל החיצוני מונחות שתי אבני בזלת. על אחת חרות "בית כנסת ואהבת לרעך כמוך", ועל השניה ציטוט מהתלמוד הירושלמי "המתפללים בארץ ישראל הופכים את פניהם כלפי ירושלים… ונמצאו כל ישראל מתפללים אל מקום אחד". רק מה? ארון הקודש בתוך בית הכנסת אינו פונה כלפי ירושלים, אלא פונה מערבה.
בפנים אנו רואים קשתות אבן וקירות חשופים ללא טיח. בקיר המערבי ניצבת גומחה ובה ארון קודש עטוף פרוכת. הארון ריק. נסראללה עיסאם מספר שבעבר היה מונח בו ספר תורה כשר, שנגנב בשנים האחרונות. יש משהו מכאיב בחלל הזה: מקום שנבנה כדי להכיל את הקדושה, וכעת הוא מכיל בעיקר את זיכרון היעדרה.
הקהילה היהודית של שפרעם והסיפורים שנותרו
במפקד שנערך בשנת 1839 נמנו בשפרעם 107 יהודים. בשנת 1848 פנו מתפללי בית הכנסת הזה אל משה מונטיפיורי בבקשת עזרה. הם תיארו את עצמם כעובדי אדמה, וסיפרו שהמצב הקשה והפגיעה ביכולתם לעבד את אדמתם מאיימים לגרום להם לעזוב. "אנחנו, יהודי העיר הקדושה שפרעם, עבדיך העניים והאביונים, סובלים מעול כבד של השלטון. רבים מבני הקהילה ברחו מן העיר, ולא נותרו בה אלא מעטים, עניים מרודים, הנודדים כדי להשיג לחם."
כמעט מאה ושמונים שנה לאחר מכן, המילים האלה נשמעות פחות כמו מסמך ארכיוני ויותר כמו מכתב שנכתב אתמול בידי אנשים המנסים להציל את ביתם.
מפתח בית הכנסת שעבר לידיים מוסלמיות
הקהילה היהודית עזבה את שפרעם בהדרגה בשנות העשרים של המאה הקודמת, ואיתה כמעט נעלמה המורשת היהודית בשפרעם. "המוכתר היהודי", אביו של מאיר כהן אבידוב, שלימים נהיה חבר כנסת, מסר את מפתח בית הכנסת לשכן מוסלמי. צאצאי המשפחה המוסלמית שומרים על המקום עד היום ופותחים אותו למבקרים.
בשנת 2019 נערך בשפרעם כנס של צאצאי הקהילה היהודית המקומית. ראש העיר הקודם ועוזריו הצליחו לאתר כ־80 צאצאים ממשפחות יהודיות שחיו בשפרעם, ובהן משפחות סאמוני, כהן, זאוט, בונאן, אזעארי, חסאן ואלמאני. מפתח קטן עבר מיד ליד, אך הזיכרון לא ננעל.
בתים של יהודים נותרו על תילם, כמו הבית של משפחת זאוט, שבמרתפו יש מקווה כשר. לאחרונה היה ניסיון להחזיר יהודים לגור בשפרעם. הגיעו חלוצים של גרעין תורני שהתוכנית היתה לשכנם בבתים נטושים של יהודים, כמו בית זה. חברי הגרעין התורני החלו לנקות ולשפץ את בית הכנסת. אבל לדברי עיסאם החליטה העיריה לגרשם לאחר שבחוצפתם שיפצו את קבר מערת רבי יהודה בן בבא על דעת עצמם, בלי לתאם עם העיריה ובלי לבקש אישורה. (בבדיקה שלי התברר שהיתה זו המחלקה למקומות קדושים במשרד הדתות ששיפצה את מערת הקבר זמן רב לפני הגעת הגרעין התורני).
כנסיית פטרוס ופאולוס
התחנה הבאה בשביל הדתות היא כנסיית פטרוס ופאולוס, הכנסייה היוונית־קתולית הגדולה בעיר. המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1904 על יסודות כנסייה קדומה יותר. מגדל הפעמונים והכיפה הסגלגלה בולטים מעל בתי העיר.
המסגד, המצודה והעיר שהחליפה שלטונות
המסגד העתיק, שנבנה בתקופת שלטונו של דאהר אל־עומר, מחזיר אותנו אל המאה ה־18. הקשתות והאכסדרה מספרות על תקופה שבה משפחת זידאן עיצבה מחדש את הגליל.
לצדו ניצבת המצודה שבנה עות'מאן, בנו של דאהר. בקומה התחתונה שבעה קמרונות ארוכים ששימשו אורוות. הקומה העליונה שימשה את משרדי השלטון בתקופות העות'מאנית והבריטית, ולאחר הקמת מדינת ישראל גם את העירייה ואת המשטרה. כיום חלקים ממנה נטושים, ומגגה אפשר להבחין בשרידי חומה צלבנית. קירות ישנים אינם ממהרים להחליף שלטון. הם פשוט נשארים, וצופים באנשים המחליפים את השלטים.
רבי יהודה בן בבא והקרבת חייו למען התורה
אבל לשפרעם יש עוד סיפור יהודי, דרמטי בהרבה. מחוץ לעיר, במערה המזוהה עם קברו של תושב שפרעם, רבי יהודה בן בבא, מתכנס פרק שלם בהיסטוריה היהודית. הגמרא במסכת סנהדרין דף י"ד, מספרת שהרומאים גזרו שכל מי שיסמיך רבנים ייהרג, שהנסמכים ייהרגו, שהעיר שבה תיערך הסמיכה תיחרב ושגבולותיה ייעקרו.
רבי יהודה בן בבא החליט להסתכן ולהסמיך לרבנות חמישה חכמים צעירים כדי שהתורה שבעל פה תמשיך להימסר מדור לדור. החכמים האלה היו: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה בן אילעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. כולם השפיעו אח"כ על ההיסטוריה היהודית והם מוכרים לנו היטב מהגמרא ומהמשנה.
כדי לא לסכן את העיר, רבי יהודה בן בבא יצא אל למערה מחוץ לעיר שבה סמך את הרבנים. כאשר הרומאים גילו את המעשה, הוא הורה לתלמידיו לברוח ונשאר מאחור. הם ניצלו. הוא נתפס והומת באכזריות, והוא נכלל בין "עשרת הרוגי מלכות".
מערת הקבר ובית העלמין היהודי העתיק
תלמידיו הביאוהו לקבורה במערה זו שנמצאת בין שפרעם לאושא העתיקה, בקרבת מחלף סומך, ששמו מנציח את מסורת הסמיכה. זו מערת קבורה שפיתחה בנוי כמבנה קטן בעל כיפה. בפנים מונחת מצבה המזוהה עם קברו של רבי יהודה בן בבא. אין זו רק הנצחה של מוות, אלא של בחירה: אדם אחד שהבין כי לפעמים הדרך לשמור על מסורת היא לסכן את חייו למענה.
גם בית העלמין היהודי העתיק בשפרעם ראוי לתחנה משלו. אין בו מצבות הנראות לעין, אך תושבי העיר מכבדים את קדושת המקום ואינם בונים בשטחו. לפעמים זיכרון אינו זקוק לאבן, ודי בכך שמישהו יודע היכן אסור להניח יסודות.
שביל הדתות בשפרעם עדיין נמצא על שולחן התכנון, אך הסיפורים שהוא עשוי לחשוף כבר כאן: בתי תפילה שכנים, שוק עתיק, קהילה יהודית שהותירה אחריה בית כנסת ומכתבים, ורבי יהודה בן בבא שהפך את מסירות הנפש לסמל של המשכיות. המורשת היהודית בשפרעם היא חלק בלתי נפרד מסיפורה של העיר, לא פחות מהמסורת המוסלמית, הנוצרית והדרוזית שלה. הצלחת השביל לא תימדד רק במספר המבקרים, אלא ביכולתו להפוך היסטוריה משותפת למפגש אנושי אמיתי. ארבע דתות במרחק של פחות ממאתיים מטרים הן נתון גיאוגרפי. להפוך את המרחק הזה לקרבה אנושית הוא כבר אתגר אחר לגמרי.