המכורים לטיולים בחו"ל יכולים כיום לטוס רק לקרואטיה ולעוד שתי מדינות. בקרואטיה נוחתים תחילה בזגרב.

תולדות זאגרב קשורים לאחד מסיפורי המקרא. כתוב בתורה בספר שמות שמשה רבנו היכה בסלע והוציא ממנו מים. אגדה קרואטית עתיקה מספרת שפעם היתה בצורת קשה בהרים בצפון קרואטיה. כדי להשקות את העם והבהמות, נעץ המושל את חרבו באדמה, ומים צלולים בקעו מהקרקע. המושל אמר לחייליו "תשאבו לכם", שבשפה הקרואטית זה "Zagrabite". במקום הזה הוקמה העיר שאח"כ נקראה "זאגרב".

ישראלים רבים שמגיעים לחופשה וטיול בחופי הים של קרואטיה, בערים ספליט ודוברובניק, עוברים דרך זאגרב וממשיכים הלאה. חבל לדלג על מכמני היופי של זאגרב. עיר מקסימה עם פארקים ירוקים, מוזיאונים, שווקים ססגוניים, ותרבות של בילוי ערב בתי קפה. במרכז העיר רואים הרבה בתים מימי הביניים בנויים בארכיטקטורה גותית ובסגנון הבארוק. זאגרב מתאימה מאוד לחופשה קצרה של וויקנד, בגלל שהיא במרחק 3 שעות טיסה בלבד מישראל. חברת "ביעף" מפעילה 3 טיסות שבועיות ישירות של חברת התעופה קרואטיה איירליינס בעונת הקיץ.

מול תחנה הרכבת מתחילה שדרה רחבה שנקראת "הפרסה הירוקה של לנוצי". בשוליה בתים עד 4-5 קומות מתקופה המאה ה19. במרכז השדרה נמצאת מדשאה רחבה בה מתקיימים שוקי רחוב ואירועי תרבות. מבני ציבור אחדים נמצאים באמצע השדרה, כמו המוזיאון לארכיאולוגיה בבנין הצהוב והגדול.

בקצה השדרה נמצא רחוב פְּרָשְקָה Praska שמוביל לכיכר המרכזית של העיר. בתים אחדים לפני הכיכר אנו רואים מצד ימין מגרש חניה גדול. על מגרש זה עמד פעם בית הכנסת הגדול של זאגרב, שנהרס במלחמת העולם השניה בשנת 1941. על הקיר הבית הגובל במגרש החניה יש שלט הנצחה צנוע לביהכנ"ס:

     

כך היה נראה בית הכנסת הגדול בימי תפארתו לפני השואה:

בית כנסת זה מוזכר גם בספר השו"ת "במראה הבזק", שם מופיעה שאלה שנשלחה מזאגרב: "לפני כמה שנים הוחזר שטח בית הכנסת שחרב בשואה לידי הקהילה היהודית. בית הכנסת היה גדול והכיל כאלפיים מקומות ישיבה, כשאז מנתה הקהילה למעלה מ-10,000 איש. כיום הקהילה מונה כאלף איש ואינה צריכה בית כנסת גדול כזה. כ-300 מקומות יספיקו. אנו מעוניינים לבנות על השטח בית כנסת חדש, שאמור להיות משולב בתוך בנין גדול שיכלול גם מוזיאון ומשרדי קהילה וכו'.

• האם מותר, ובאיזה דרך לבצע את התהליך?
• היכן על פי ההלכה צריך לבנות את בית הכנסת? האם הוא חייב להיות למעלה (הבנין הוא 4 קומות) אן שמא בהתחשב בזקנים שיצטרכו לעלות במדרגות או אף להשתמש במעלית ולחלל שבת, כדאי לבנות אותו בקומת הכניסה?"

תלמידי הרב שאול ישראלי משיבים שם תשובה ארוכה ומנומקת שלא כאן המקום לפרטה. שנים רבות חלפו מהשאלה ומהתשובה, ועינינו הרואות שבית הכנסת עדיין לא נבנה מחדש עד היום. תערובת של בעיות תקציב ושל מחלוקות בתוך הקהילה היהודית.

מרכז העיר

הכיכר המרכזית של זאגרב נקראת כיכר באן ילאצ'יץ Ban Jelačić. במרכזה פסל של המושל יוסף יֶלָצִ'יץ', מהפוליטיקאים החשובים בהיסטוריה של קרואטיה, שהנהיג את הבחירות הראשונות לפרלמנט. בשטחים שמסביב לפסלו יש דוכני מכירה של שווקי אוכל ומזכרות וביגוד. מזכיר קצת את שוק רמלה-לוד. בשעות הערב המקום מתמלא בצעירים שמבלים שם בכיכר. נעים לשוטט שם.

בקרבת מקום יש עוד אתר מעניין ליהודים. הבנק הראשון בקרואטיה הוא Saving Bank שהיה שייך לבנקאי יהודי גאה. כאשר הבנק בנה לעצמו בנין משרדים חדיש וגדול במושגי התקופה ההיא, דרש הבעלים לציין את יהדותו על המבנה. לכן המעקה שעל הגג נעשה, לבקשתו, בצורה של מנורות שבעת הקנים צמודות זו לזו. סמל יהודי מובהק. כדאי ללכת לראות. המבנה נמצא בצמוד ל"כיכר הפרחים". הכתובת: Trg Petra Preradovica. מתחת לבנין נמצא הפסאז' הידוע אוקטוגון OKTOGON.

העיר העתיקה

זאגרב מחולקת לעיר העליונה Gornji Grad ולעיר התחתית Donji Grad. העיר העתיקה נמצאת על הגבעה העליונה שהתמלאה, והעיר התרחבה לשטח שמתחת לגבעה. אחת האטרקציות התיירותיות של העיר היא ה"פוּנִיקוּלָר", שהמקומיים קוראים לו Uspinjaca. זה קרון קטן שנע על פסי רכבת, ונמשך על ידי כבל. הפיניקולר הוא התחבורה הציבורית הראשונה בקרואטיה. הפוניקולר הופעל לראשונה בשנת 1891, ומאז לא הפסיק לפעול עד ימינו. המסלול שלו הוא הקצר ביותר בעולם, רק 66 מטר. הנסיעה בו נמשכת 55 שניות.

גם אנחנו עולים לעיר העליונה עם הפוניקולר. כדאי לתזמן את העליה בו לדקות אחדות לפני השעה 12 בצהריים. בימי הביניים היה שער הכניסה לעיר ליד מקום התחנה העליונה של הפוניקולר. יש שם מגדל עתיק לוטרשצ'אק Lotrščak tower, מחלון הקומה השלישית מבצבץ קנה של תותח. בכל יום בשעה 12 בצהריים בדיוק התותח הזה יורה יריה אחת שנשמעת היטב בכל הסביבה. העמידה למטה בזמן הירי יכולה להיות חוויה.

משם אנו ממשיכים ברחוב המוביל אל כיכר סאן מרקס. בתחילת הרחוב מימין נמצא "מוזיאון היחסים השבורים" Museum of Broken Relationships. למוזיאון זה הקרואטים מביאים מזכרות שנשארו מסיפורי אהבה שנגמרו ומהאהוב שנפרדו ממנו. מוצגים שם גם פרטים אבסורדיים כמו פריטי לבוש, נעליים, בובות, אופניים, ואפילו רעף ודלת חדר השירותים בדירה שששכרו בשותפות.

        

לכל מוצג מוצמד סיפור אהבה רלבנטי בקרואטית. זה מרתק מי שיודע קרואטית. התצוגה משתנה ומתחלפת לעתים קרובות, בהתאם למוצגים החדשים שמביאים אנשים. מוזיאון היחסים השבורים זוכה להצלחה רבה, ובזמן קצר נהפך למוזיאון השני בזאגרב בכמות המבקרים בו. זהו רק אחד ומיוחד, מבין המוזיאונים הרבים שבזאגרב. המגוון והסגנונות מרשימים אותנו.

בהמשך מגיעים לכיכר סאן מרקס, שנחשבת הסמל של זאגרב. במרכז הכיכר נמצאת כנסיה שנבנתה במאה ה13. במהלך ההיסטוריה היא נהרסה פעמים אחדות ברעידות אדמה ובמלחמות, ונבנתה מחדש. הגג עשוי מאריחי קרמיקה צבעוניים מבריקים, מסודרים באופן שיוצרים ציורים.

האיור השמאלי הוא סמל המגן של קרואטיה ודלמטיה וסלובניה מימי הביניים. ולצידו מצד ימין סמל העיר זאגרב.

כיכר סאן מרקס היא הלב הפועם של הפוליטיקה הקרואטית. מצד ימין לכנסיה עומד בית הממשלה, ומשאל ניצב בנין הפרלמנט. ברחבה שבתווך נערכים פסטיבלים וגם טקסים רישמיים כמו הכתרת הנשיא. זה גם המקום שבו ושבים מביעים דעותיהם על סוגיות שעל סדר היום הציבורי.

בנוסף, יש בזאגרב הרבה מאוד קתדרלות וכנסיות עתיקות, אבל הן מעניינות בעיקר תיירים לא יהודים.

בקרבת הכיכר נמצא בית הספר הוגו קון (כהן), ביה"ס היהודי היחיד בזאגרב עד השואה, שחזר לפעול לפני 16 שנים. לומדים שם 92 תלמידים בגילאים שונים. ביניהם גם ילדי ישראלים עובדי השגרירות וישראלים אחרים המתגוררים בעיר. חלק מהתלמידים אינם יהודים. כולם לומדים גם עברית, ובכיתות הגבוהות כבר יודעים לקרוא ולכתוב בעברית. מנהלת בית הספר, סילביה הרצוג, בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, גאה בהישגי תלמידיה. בבתים רבים ההורים לומדים עברית ומנהגי יהדות מפי ילדיהם שבבית הספר. הכתובת: Katarinin 2.

בזאגרב פועל גם בית אבות יהודי, שנחשב הטוב ביותר בקרואטיה. כיום הוא מאוכלס בעיקר בקשישים לא יהודים, בגלל עודף מיטות זמינות.

בחומת העיר העתיקה היו 4 שערים. שלשה מהם נהרסו בשריפות ובמלחמות, ורק שער האבן שרד. בשריפה בשנת 1731 ליחכה האש את השער האבן, והאש הגיעה עד ציור של מאריה הבתולה, ונעצרה. הנוצרים המקומיים ראו בכך נס כמו בסיפור הסנה הבוער של משה רבנו, והקימו פינת תפילה בתוך השער. מאמינים נוצרים באים לשם להתפלל ולהדליק נרות עד ימינו.

יהדות זאגרב

עדויות ליהודים בזגרב אנחנו מוצאים כבר לפני כ700 שנה. רבי חסדאי אבן שפרוט שלח שליחים למלך הכוזרים, והם כותבים שהתארחו בדרכם ימים אחדים בקהילה היהודית בזגרב. נמצאו גם תעודות משפטיות עם שמות של מתדיינים יהודים. במאה ה15 הפעילה הכנסיה מוסד בשם דוֹמוּס יוּדָאיאוֹרוּם Domus Judaeorum "בית יהודי", שנועד ללמד יהודים מומרים את הנצרות. מכאן נמצאנו למדים שהיו אז יהודים בזגרב שנאלצו להתנצר. ב1526 גירש מלך הונגריה פרדיננד הראשון את כל היהודים מתחומי ממלכתו, שכללה גם את זאגרב. רק במאה ה18 החלו היהודים לחזור לזאגרב.

בעבר זאגרב נקראה "אגרם", ורבניה ניסו לעשותה "איגרא רמא" יהודית. הרב הראשי של העיר, יעקב אליעזר ווייס, הדפיס בזאגרב שני ספרים של אבי-סבו "שושן עדות" על מסכת עדויות, ואת הספר "לבנימין אמר" על מאמרי רבה בר רב חנה. במלחמת העולם הראשונה הגיע לזאגרב כפליט רבי יצחק מאיר הזנפרץ, מחבר ה"אור יקר", שהינו פירוש על ה"אור החיים". זה ספר חובה בחסידות רוז'ין, אף שהוא עצמו היה חסיד סדיגורה, ואף היה בין מי שהכתירו את בנו הצעיר של "קדושת אהרון" בגיל 16 בלבד, להיות אדמו"ר ה"כנסת מרדכי" אחרי אביו.

בתחילת המאה העשרים היתה זאגרב מרכז ציוני. ב1919 התקיימה בזאגרב הועידה הראשונה של ההסתדרות הציונית. בראש הסניף המקומי עמד איוואן יעקובי, בנו של הרב הראשי יהושע יעקובי. סגנו היה ד"ר צבי רותם (רוטמילר) שהיה מראשי ברית הנוער וממייסדי 'הפועל הצעיר'. הוא היה עורך העיתונים העבריים "גדעון" ו"הנוער" ועיתון הילדים "האביב" שיצאו לאור בזאגרב. היה גם ציר בקונגרס הציוני מטעם יוגוסלביה. כשעלה לארץ ב1934 היה כתב ועורך כלכלי של העיתון 'דבר', ובמקביל היה השליח של העיתונים 'ז'ידוב' ו'פוליטיקה' בישראל.

כשהתקרבו הגרמנים למדינה החביאו ראשי הקהילה היהודית את כל התעודות והמסמכים בעלי ערך ציבורי, והעבירו אותם למקומות מסתור בכפרים קטנים. את ספרי התורה הטמינו בתוך כדים גדולים, וקברו אותם עמוק באדמה.

כיום חיים בזאגרב כ2,500 יהודים, שרובם מנותקים מיהדותם. בעיר יש שלוש קהילות יהודיות שלכל אחת בית כנסת משלה. באף אחד מבתי הכנסת אין תפילות במנין בימות החול, למרות שאם היו כל המתפללים מהעיר בוחרים להתכנס בבית כנסת אחד, היו יכולים לארגן תפילות במנין כל יום 3 פעמים.

הקהילה הראשית

הקהילה הראשית נקראת JCC, נמצאת ברחוב Palmoticeva 16. בקומה השניה יש מוזיאון יהודי. על קירותיו תלויים פרוכות של ארונות קודש, ומעילים של ספרי תורה. בווטרינות יש כלי כסף יהודיים כמו כתרי ספר תורה, פעמונים, פמוטים לשבת וכדומה. יש שם גם ארון קודש עם דלתות זכוכית שקופות, ובתוכו 5 ספרי תורה.

כדאי לשים לב לספר מצד ימין עם המעיל הכחול שעליו רקום "לזכרון המלחמה 1916". אוצרות התערוכה היא מירה וולף, שאספה את כל המוצגים פה בעיר זאגרב ובסביבותיה.

בקומה השלישית נמצא בית הכנסת של הקהילה. אולם תפילה בינוני בגודלו אך מפואר מאוד. התפילות בנוסח אשכנז. רוב סידורי התפילה משנת 1928, עם תרגום לקרואטית שחיבר הרב ד"ר שלום פרייברג. בתחילה השתמשו בארון קודש חדיש וגדול, שהוחלף לאחרונה בארון קודש עתיק וקטן יותר, שהתגלה בעיר רִייֶקָה. הארון המקורי הועבר לעזרת הנשים באותה קומה, שמשמשת גם בית מדרש וספריה. בחגים מגיעים כ150 איש לתפילות, ואז מתפללים במועדון הגדול שנמצא בקומת הקרקע, ומורידים לשם את ארון הקודש והדוכן.

   

בחדר המדרגות יש שלט זכרון גדול לזכר חללים פרטיזנים. מהשלט מתברר שהיתה יחידה של פרטיזנים יהודים שלחמה בגבורה בנאצים. כדאי לשים לב גם לשמות הלוחמים הפרטיזנים על השלט- אשכנזים וספרדים, בלי הבדלים.

בחצר הקהילה ניצבים החוץ שלשה עמודי אבן, שרידים של בית הכנסת הגדול שנהרס ב1941.

בבנין הקהילה פעל גם בית ספר יהודי "לאה דויטש", שנסגר לפני כעשר שנים בגלל חוסר ביקוש.

קהילת "בית ישראל"

לפני שנים התגלעה מחלוקת בין ראשי הקהילה, שגרמה לרב הראשי, כותל דדון, לפרוש עם קבוצה מנאמניו ולהקים קהילה חדשה. הקהילה שלו נקראת "בית ישראל". בית הכנסת שלהם נמצא בקומה השניה בבנין מגורים בכתובת Mazuranicev 6. סימן ההיכר הוא סככה של מאבטחים על המדרכה מול הכניסה.

הגבאי אומר שבקהילה רשומים 300 חברים. מתפללים פה בנוסח עדות המזרח, ורוב הסידורים של "יחווה דעת". לדבריו, בכל קבלת שבת יש להם מנין, ובחגי תשרי ופסח מגיעים כ200 מתפללים. כיון שבבית הכנסת אין די מקום, הקהילה שוכרת אולם במלון סמוך. קהילת "בית ישראל" מפעילה את בית הספר היהודי, ומפעילה מערכת כשרות. הרב דדון ועוזריו משגיחים על הכשרות בכ80 מפעלי מזון בקרואטיה.

קהילת חב"ד

הקהילה השלישית היא בית חב"ד. לפני 15 שנים הגיעו לקרואטיה השליח ר' פנחס זקלס ואשתו, והחלו לפעול לקירוב יהודים. נותנים 17 שיעורי תורה מידי שבוע ליחידים ולקבוצות לפי רמת ההבנה שלהם. בית חבד החדש נפתח לפני כשנה וחצי ברחוב Rokova 4. הכניסה דרך הדלת האדומה בקיר הצדדי משמאל. אין שילוט על הבנין וקל לפספס אותו. סימן ההיכר הם מצלמות האבטחה הרבות בפינות הבנין. גם שלט קטן שמנציח תרומה של הסוכנות היהודית לאבטחת בית חבד. בית הכנסת בקומה השניה. לפעמים יש שם מנין למנחה וערבית בימי החול. בשבתות בחורף מגיעים בערך 60 מתפללים, ובשבתות הקיץ כמאה מתפללים. בראש השנה האחרון הגיעו 340 מתפללים, ולצורך התפילה נשכר אולם נשפים במלון סמוך.

הקהילה בבית חבד שונה מאחיותיה בזגרב בכך שהם כמו "ציידים" שרודפים אחרי הקהל למצוא יהודים, לעומת הקהילות האחרות בעיר שמתנהגות כמו "דייגים". מי שבא- ברוך הבא, ומי שלא בא- לא צריך!.

הרב פנחס זקלס (המכונה פה "פיני") הוא איש שטח שחורש את העיר בחיפוש יהודים. לדבריו, איתר עד כה כ2,500 יהודים ושוחח איתם. בחיפושיו מצא גם כ150 סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה באוניברסיטת זאגרב. הוא משתדל לקרב אותם ליהדות ולרוחניות, לפעמים גם בשיטות גשמיות כמו עזרה במציאת עבודה וכדומה. כך הקהילה שלו והמנין בבית חבד הולכים וגדלים. בבית חבד פועל גם בית ספר יהודי פעמיים בשבוע אחר הצהריים.

מפעם לפעם הרב זקלס מבצע גיחות לקהילות היהודיות בספליט ודוברובניק כדי לתת שיעורי תורה ולחלק מצות וכדומה. בעונות הקיץ הוא פותח עוד בית חבד גם בדוברובניק על שפת הים. לדבריו, לרוב יהודי קרואטיה טוב להם כמו שהם, חילוניים גמורים הרחוקים מתורה ומצוות.

הרב זקלס מספר על תופעה מיוחדת של יהודי קרואטיה שנוהגים להסתיר ולהסוות את יהדותם. הדור של הסבתות ניצולות השואה זוכרות שהנאצים ועוזריהם הגיעו לבתי היהודים לקחתם למחנות, על פי רשימת כתובות שלקחו ממשרדי הקהילה היהודית. יהודים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה לא נלקחו מבתיהם בגל הראשון, והספיקו להסתתר. לכן הן מחדירות בלב צאצאיהן שעדיף לא להיות רשום כיהודי בשום מקום, כי אין לדעת את העתיד. ולמרות כל זאת הרב פיני זקלס מסכם בסיפוק: "הדור הצעיר בזאגרב יהיה יותר יהודי מהדור של הוריו".

בבית חבד יש גם חדר אוכל גדול שבו אנחנו יכולים לאכול סעודות כשרות. יש להזמין לפחות יום מראש, כדי שיכינו לנו את המטעמים שאנו אוהבים. המטבח גדול וגם מספק שירותי קייטרינג כשרים ליחידים ולקבוצות בכל רחבי קרואטיה. האוכל מגיע לבתי המלון שלנו עם שליחים במוניות או אפילו בטיסות פנים ארציות. המנות ארוזות בשתי שכבות של נייר אלומיניום, כדי שנוכל לחממו גם בתנורים הלא כשרים של המלון. התפריט מגוון מאוד, ולפי הזמנה מראש באימייל:  kosherzagreb@gmail.com

מחוץ לעיר

אם אנחנו רוצים לשדרג את הטיול שלנו בזאגרב, כדאי לבקר גם באתרים יהודיים מחוץ לעיר.

לקניק Lekenik

כשרצו בהוליווד להפיק סרט לפי המחזמר "טוביה החולב" לפני 40 שנה, אי אפשר היה לצלם בעיירה יהודית מקורית כמו אַנַטֶבְקָה, שהיתה מאוחרי מסך הברזל. אשתו של המפיק המליצה לבחון כתחליף את כפר הולדתה, לֶקֶנִיק Lekenik, במרחק כחצי שעה נסיעה מזאגרב. בכפר הזה הזמן עצר מלכת. עד היום אנחנו יכולים לבקר בין הבתים והרחובות שראינו בסרט האדיר הזה, שזכה בפרסי אוסקר ופרסים בינלאומיים אחרים. הבתים בני כמאה שנה, ובחצרותיהם יש באר מים או משאבה ידנית. ביניהם מסתובבים תרנגולים ואווזים כמו בסרט, חמורים וסוסי פוני מלחכים עשב בגינות.

בסצינת הפתיחה של הסרט "טוביה החולב" אנו רואים את חיים טופול עוצר עגלתו ליד בית, ומגיש כד חלב לאישה צעירה שעומדת בחלון. זה החלון שצולם באותה סצינה:

בהמשך הרחוב אנו רואים את הבית הדו-קומתי שעל גגו צולם הכנר המנגן. ליד הבית ממתין לנו כנר צעיר שמקבל את פנינו בנגינת "לו הייתי רוטשילד" מהסרט. הצעתי לו לעלות על הגג כדי לנגן, אך הוא סירב בחיוך. "מסוכן" הוא משיב. הכנר מלווה את סיורנו ברחוב, הולך מאחורינו ומנגן עוד שירים מהסרט, כמו "מסורת מסורת", "לחיים", זריחה שקיעה" ועוד.

השיטוט וההליכה בין בתי הכפר זה כמו העברת האצבעות שלנו על השורות בספרים של 'שלום עליכם'. אני עוצם עיניים, נושם עמוק, ומרגיש כאילו עברתי במכונת זמן 200 שנה אחורנית. זה מעצים את תחושת הנוסטלגיה היהודית, שאופפת את המקום למרות שאין פה יהודים.

אבל יש פה אנשים מבוגרים שהשתתפו כניצבים על הסט של הסרט, והם שמחים לחלוק איתנו בזכרונות ובחוויות. הגברת קטה דומבוביץ (82) זוכרת שהשתמשו בחצר הבית שלה לצילומים וביקשו ממנה להסתובב עם סלסלת פירות. הזכרון הכי חשוב בעיניה זה ששילמו לה 15 דולר לכל יום צילומים, סכום שהיה שווה כמעט למשכורת חודשית ממוצעת. היא וחברותיה הניצבות "התעשרו" מהצילומים, "וכשאמריקאים עזבו, קניתי שמלות ונעליים שלפני כן יכולתי רק לחלום עליהם".

הילד הקטן שהמורה מושך באוזנו ובפיאותיו הוא ז'לקו דומבוביץ (בתמונה משמאל), שהיה בכיתה ז' כאשר צילמו את הסרט. תפקידו בסרט היה להתרוצץ בריצה קלה הלוך וחזור מול העגלה שעליה נעה המצלמה, כשהוא חובש כיפה ולובש ציצית. באחד הצילומים הוא נתקל בניצבת אחרת שנשאה על ראשה סלסלת פירות, והסלסלה נפלה מראשה. "עצרו את הצילום. חשבתי שירביצו לי, אבל חזרו לצלם מהתחלה את אותו קטע". הדבר שהרשים אותו עמוקות היה המראה והטעם של בננות ואננס בכיבוד שהוגש לצוות. לפני כן בכפר לקניק לא ראו פירות טרופיים מעולם.

בוז'ידר אנטולק Bozidar Antolec, מנהל לשכת התיירות המקומית, אומר שמידי שנה מגיעים לכפר לקניק כאלף תיירים מישראל, כיחידים או בכעשר קבוצות. "אבל הפוטנציאל גדול יותר לפי כמות הישראלים שמגיעים לקרואטיה בכל קיץ". כדי לפתח את התיירות היהודית, הוא רוצה לרכוש את אחד הבתים שצולמו בסרט, ולהפכו למוזיאון. במרחק קצר עומד להיפתח בקרוב גם בית מלון גדול.

סיסאק Sisak

במרחק כרבע שעה נסיעה מלקניק נמצאת העיירה סִיסָאק. היתה שם קהילה יהודית מפוארת של סוחרים שבאו מזאגרב ומווינה להתגורר בסיסאק. בשנת 1880 בנו בית כנסת מפואר ופתחו בית קברות יהודי.

בתחילת השואה חיו בעיירה 260 יהודים. כעשרה מיהודי העיר חזרו מהשואה, וכולם עלו ארצה. כיום לא נותרו יהודים בסיסאק. אבל בנין בית הכנסת המפואר עודנו עומד על תילו, ומחכה למתפללים שיבוא בשערו. כיום המבנה משמש בי"ס למוזיקה. על קיר החזית, מימין לשער הכניסה, יש לוח זיכרון קטן שמנציח את הקהילה שהושמדה בשואה. בקומת הקרקע היו כיתות 'חידר' ומשרדי הרב והקהילה, וכיום משמשים כיתות לימוד ואימון. אולם התפילה הגדול שבקומה השניה הוסב לאולם קונצרטים. אין זכר לעזרת הנשים, דוכן החזן, ובימת הקריאה. כך נראה כיום אולם התפילה שלנו:

גומחת ארון הקודש והרחבה שלפניו הפכו להיות בימה של אולם הקונצרטים. אך עדיין אפשר להתרשם עד כמה גדול היה ארון הקודש. יופי שמעורר דוקא עצבות. הלב נצבט לראות איך היהדות המפוארת שלנו באירופה נמוגה.

הכתובת: Ljudevina Posavaskog 4

פארק פיליטביצ'ה

המפלים באגמי פיליטביצ'ה Plitvicka הם אתר חובה לכל תייר. בפארק הלאומי של קרואטיה יש 16 אגמים מקסימים בגבהים שונים. המים בצבע טורקיז נעים לעין. מהשבילים לחופי האגמים אפשר לראות דגים משייטים במים הצלולים. כל האזור נמצא בתוך יער עם סוגים רבים מאוד של צמחיה. האגמים היפים הם למעשה חלק מנהר קורנה Korana שיורד מההרים אל הים האדריאטי לאורך 150 ק"מ. תנאי הקרקע המיוחדים באזור הזה גרמו למי הנהר להיקוות לאגמים, לפני שהם ממשיכים לזרום הלאה לאגם הבא.

המעברים מאגם לאגם הם במפלים מדהימים ביופים. המפל הגדול ביותר הוא בגובה 70 מטר, ונמצא ליד הכניסה. יש גם מפלים בגובה 2-3 מטר בלבד. הרבה מפלים סמוכים זה לזה. מראה מקסים ובלתי רגיל.

יש בפארק 8 מסלולי הליכה לבחירתנו. המסלולים צרים יחסית, והם על האדמה או על גשרי עץ לחופי האגמים. הפארק נראה כמו גן עדן עלי אדמות. זאת למרות שבימי הביניים קראו לאזור הזה "גני השטן", בגלל שפעם היו פה זאבים ודובים שבגללם היו מטיילים ודייגים שלא חזרו לביתם. כיום לא נשקפת עוד סכנה למבקרים.

כרטיס הכניסה כולל גם הפלגה בסירה חשמלית על האגם הגדול  Kaluderoval, ונסיעה ברכבת פנורמית.

הכניסה לפארק מוגבלת ל70 מבקרים בשעה. אפשר לקנות כרטיסים באינטרנט לפי שעת הכניסה המשוערת, ושאר הכרטיסים נמכרים בקופה בכניסה לפארק. אני ממליץ לקנות כרטיסים מראש באינטרנט, ולהגיע בזמן. אם נגיע לקופה בכניסה כדי לקנות כרטיסים, ייתכן שהכרטיס הזמין הקרוב ביותר יהיה רק לעוד 5 שעות, ועד אז נאלץ להמתין.

לדעתי זה המקום היפה ביותר בקרואטיה. לא בכדי הוא מוכר כאתר מורשת עולמי של אונסקו. הפארק נמצא במרחק נסיעה של כשעה וחצי מזגרב לכיוון דרום מערב. מומלץ מאוד להקדיש יום אחד לביקור במפלי פיליטביצ'ה. ומי שנוסעים ברכב מזגרב לכיוון הים האדריאטי ולספליט, חייבים לעצמם לעבור דרך הפארק הזה.

 

טיפים:

• מומלץ לקנות כרטיס זאגרב, שמאפשר נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, וכניסה לכל המוזיאונים והפוניקולר.
• אוכל כשר ניתן להשיג בבית חבד. טלפון 98-974-7966 (385)
• יש מדריכים רבים שיכולים לקחת אותנו לסיור בעיר, וביניהם יש אחת שמתמצאת יותר באתרי מורשת יהודית . אני ממליץ על המדריכה דוריס קונקרה Doris Kunkera. אפשר להזמין אצלה סיורים בטלפון 91-664-0504 (385).