יש מלונות שבהם אתה פותח את דלת החדר, מניח מזוודה, ויוצא מיד לחפש את הים. במלון 'נבל דוד' בנתניה הסיפור הפוך לגמרי. כאן הים כבר מחכה לך בחדר. הוא נשפך דרך המרפסת, מציף את הסלון באור כחול, ונכנס אל תוך הקפה של הבוקר ואל תוך השקט של הערב.
נתניה תמיד היתה קצת חריגה בנוף המלונאות הישראלי. לא אילת, לא תל אביב, לא טבריה. עיר ים עם מבטא צרפתי קל, הרבה בתי כנסת, וטיילת שמצליחה להיות גם אלגנטית וגם עממית באותו זמן. מלון 'נבל דוד' מרגיש כאילו הוא מבין היטב את הדנ"א הזה.
הדבר הראשון שמפתיע כאן הוא הגודל. כל 168 החדרים במלון הם למעשה סוויטות. לא "סוויטה" במובן הישראלי הידוע של עוד מטר ליד המיטה, אלא סוויטות אמיתיות עם סלון, מרפסת, ולעיתים גם שני חדרי שינה. הסוויטות הרגילות משתרעות על כ-50 מ"ר, והמשפחתיות מגיעות לכ-70 מ"ר. בעולם שבו תיירים לומדים לקפל את עצמם כמו מזוודות טרולי, יש משהו כמעט מרדני בנדיבות הזאת של החלל.
בכל קומה ישנם גם שני ממ"קים (מרחב מוגן קומתי). בשנתיים האחרונות היה לזה שימוש רב בגלל האזעקות.
גם הצד העסקי של המלון מרשים למדי. בקומה ה-15 פועל טרקלין עסקים גדול מול הים, עם חדרי ישיבות ואווירה שגורמת אפילו לפגישת תקציב להרגיש קצת יותר זוהרת. מדי פעם הופכת סוויטת הפנטהאוז לחלל ישיבות של דירקטוריונים וחברות גדולות. קשה להאשים אותם. אם כבר לדון בדוחות רבעוניים, לפחות שיהיה מול שקיעה כתומה שנמרחת על הים.
המנכ"ל, שי גרינבוים, מספר שהמבנה בכלל תוכנן במקור כמלון דירות, ורק בהמשך נרכש בידי חברת 'שראל תיירות', והפך למלון סוויטות. התוצאה היא אחד המלונות המרווחים בישראל, כזה שגם משפחה ברוכת ילדים לא מרגישה בו כאילו ארזו אותה בקופסת טונה לקראת שבת.
הסיפור של הבעלים, שמואל סמג'ה, מוסיף עוד שכבה מעניינת למקום. בעל המלון, שמואל סמג'ה, הוא גם הבעלים של חברת 'שראל תיירות' שמתמחה בתיירות נכנסת של צליינים אוונגליסטים מארצות הברית. הוא רכש מקבלני משנה שירותי קרקע של הסעות ולינות בכמויות גדולות מאוד. עם השנים הבין שאם הוא כבר מביא אלפי תיירים לישראל, אולי הגיע הזמן שגם שירותי הסעות ולינה יהיו שלו. כך הקים חברת אוטובוסים ולימוזינות משלו. כך נולדה גם רשת 'נבל דוד', שכבר מפעילה מלון נוסף בכפר נחום, ובונה בימים אלה מלון חדש בירושלים.
המלון, שפעל בעבר תחת המותג רמדה, החל לפעול לפני 3 שנים תחת השם "נבל דוד". המלון עבר בשנים האחרונות מתיחת פנים משמעותית בהשקעה של כ-20 מיליון שקלים. אבל השינוי הגדול יותר איננו רק בעיצוב, אלא באופי. רשת נבל דוד לקחה את קונספט ה"הכול כלול", שבדרך כלל מזוהה עם אילת או איי יוון, והנחיתה אותו על קו החוף של נתניה. שלוש ארוחות ביום, נשנושים ליד הבריכה, ברד לילדים, בירה מהחבית למבוגרים, ופיצות שיוצאות מהטאבון בקצב שגורם גם לאיטלקים להרים גבה.
אבל הסיפור האמיתי כאן איננו רק הגודל. הוא האופי. המלון הזה ידידותי לדתיים. נבל דוד הוא מלון שיודע היטב מי הקהל שלו, ולא מנסה להתנצל על כך אפילו לרגע. בקיץ מגיעות משפחות יהודיות רבות מצרפת, עד כדי כך שהמלון מפעיל עבורן שאטל למרכז העיר. בחורף רוב האורחים ישראלים מהציבור הדתי. מתקיימים בו כנסים, שבתות חתן, וסמינרים של הציבור הדתי והחרדי. ארגונים כמו "ערוץTOV" "ערכים" ו"הידברות" מקיימים כאן אירועים וסופי שבוע, והמלון מותאם לכך כמעט בכל פרט.
זה מתחיל בבית הכנסת. במרבית המלונות בישראל, בית הכנסת הוא לעיתים פתרון מאולתר. חדר ישיבות שהציבו בו מחיצה מתקפלת וארון קודש נייד על גלגלים, כזה שבשבת מכניסים לאולם ובמוצאי שבת מחזירים למחסן. כאן הסיפור אחר לגמרי. בית הכנסת של נבל דוד הוא מהגדולים והמרשימים שראיתי במלון ישראלי. לא "פינת תפילה", אלא בית כנסת אמיתי עם נוכחות. ארון קודש גדול, קבוע ומכובד ניצב בחזית, עטוף בפרוכת לבנה מהודרת. בתוכו שלושה ספרי תורה, שניים ספרדיים ואחד אשכנזי. הרצפה מכוסה שטיחים מקיר לקיר, ועליהם כמאה כיסאות מרופדים בכחול עמוק, ויש עזרת נשים מסודרת ומכובדת. עבור הציבור הדתי, זה לא רק "שירות נוסף". זו אמירה של זהות ושל הבנה אמיתית של קהל האורחים.
דווקא הפרטים הקטנים הם אלה שמגלים עד כמה המלון מכוון לציבור הדתי באמת, ולא רק בסיסמאות שיווקיות. ליד דלפק הקבלה מופיע שילוט מסודר עם זמני התפילות בבית הכנסת של המלון וגם באוהל תפילה סמוך למלון. יש עדכונים על זמן קריאת שמע וספירת העומר, שהאורח החילוני בקושי ישים לב אליהן, אבל האורח הדתי מיד מרגיש בבית בזכותן. אפילו בשירותים מופיעה אזהרה שהאסלות פועלות באמצעות חיישן אלקטרוני. כל מי שאי פעם הסתובב בשבת במלון, יודע כמה תשומת הלב הזאת שווה.
הבריכה היא עניין בפני עצמו. לפי המלון זו הבריכה הגדולה ביותר בנתניה, עם מקום לכ-500 נופשים. סביב הבריכה פועל בקיץ קונספט ה"הכול כלול" החדש של המלון. פיצות מהטאבון, ברד צבעוני לילדים, בירה מהחבית למבוגרים, אייס קפה, ארטיקים ונשנושים בלתי נגמרים. לצערי, אנחנו לא יכולנו ליהנות מהבריכה, בגלל שבחדר שלנו לא היו חלוקי רחצה. אולי בחדרים אחרים היו.
לצד זה פועל כאן גם "ספא דריה", המשתרע על שתי קומות וכולל חדרי טיפולים, סאונה, חמאם וחדר כושר מודרני. המלון מארח גם ימי כיף ואירועי חברה, אבל למרות הפעילות הענפה הוא מצליח לשמור על תחושה נינוחה ולא לחוצה.
גם האוכל משחק כאן תפקיד מרכזי. חדרי האוכל הגדולים מתמלאים בשבתות חתן באותה אנרגיה מוכרת של שמחה ישראלית. מגשי סלטים צבעוניים, שיחות קולניות, ילדים שמתרוצצים בין השולחנות, וסבתא אחת לפחות שמתעקשת שכולם יאכלו עוד דג. הרבה מהאורחים חוזרים שוב ושוב לאירועים משפחתיים, אולי כי יש כאן תחושה נדירה של נדיבות. לא רק בכמות האוכל, אלא בגישה.
בקומת המרתף מחכה משחקייה לילדים ומועדון נוער.
אבל בסופו של דבר, כל הנתונים והעובדות מתפוגגים ברגע האמיתי של המלון: הרגע שבו השמש מתחילה לשקוע. המרפסות כאן הן שורת מושבים פרטית למופע הכי טוב בעיר. הים הופך לזהב, אחר כך לנחושת, ואז לכחול עמוק. ורוחות הים של נתניה נכנסות פנימה כאילו הן חלק מהשירות בחדרים.
יש מלונות יוקרה נוצצים יותר. יש מלונות חדשים יותר. אבל יש משהו חם, נדיב ואנושי בנבל דוד. אולי זו התחושה שמישהו כאן באמת חשב איך אנשים רוצים להרגיש בחופשה. לא רק להתארח. פשוט לנשום קצת יותר לאט.
מאחורי כל זה עומד המנכ"ל שי גרינבוים, איש מלונאות ותיק שעבד בשרתון, הולידיי אין, דן וחוף גיא, לפני שנשלף להקים את רשת נבל דוד. אבל נדמה שההצלחה האמיתית כאן איננה רק ניהולית. היא רגשית.
כי נבל דוד איננו מלון שמנסה להיות נוצץ או אופנתי מדי. הוא פשוט מבין משהו בסיסי מאוד על הציבור הדתי בישראל: שלא מספיק להגיש אוכל כשר ולהתקין מעלית שבת. אנשים רוצים להרגיש שמבינים את אורח החיים שלהם. שמישהו חשב בשבילם גם על הדברים הקטנים. שאנחנו רוצים חופשה שבה אפשר גם לנוח, גם לאכול טוב, גם לראות ים, גם להתפלל בנחת, וגם לפגוש פתאום בן דוד רחוק בלובי ולגלות ששניכם הזמנתם בדיוק אותו סוף שבוע.
ובמדינה שבה כולם רצים כל הזמן, יש משהו כמעט מרגש במלון שמצליח לגרום לאנשים לעצור רגע, להביט בשקיעה מהמרפסת, לשמוע מרחוק את קולות התפילה מבית הכנסת, ולנשום קצת יותר עמוק.