דע מה שתשיב

מאת שלמה אלמגור

בחופשות וטיולים בחו"ל אנו פוגשים מקומיים וקושרים עימם שיחות חולין. כמעט כל השיחות האלה גולשות  גם לנושאים מדיניים ובמעמד ישראל בעולם. הידע של המקומיים מגיע אליהם מאמצעי תקשורת לא הגונים, במקרה הטוב, או אנטישמיים במקרה הרע. בטיולינו בחו"ל כל אחד מאיתנו הופך למעין "שגריר הסברה" של מדינת ישראל.

אבל, האם יש לנו את הידע והכלים להסברה הדרושה?

תשובות ראויות מציע לנו שלמה אלמגור, איש תיירות ועיתונאי, החי שנים בהמבורג בגרמניה, ומשמש פובליציסט וכתב של תחנת הרדיו "קול רגע". שלמה אלמגור מוכר בישראל כמפעיל תיירות שמביא ארצה קבוצות רבות של צליינים מצפון גרמניה, ובעבר היה מבעלי חברת התעופה TLV Air שפעלה בקו אחד בלבד- תל אביב המבורג. בגרמניה הוא מוכר יותר בזכות פעילותו התקשורתית הכוללת הופעות בפאנלים פוליטיים, אולפני אקטואליה, וניהול שיחות מקצועיות מאחורי הקלעים מול עיתונאים ברשתות השידור הציבורי המובילות בגרמניה (ZDF ו-ARD). לצד עבודתו ברדיו, הוא גם מפעיל ערוצי יוטיוב ורשתות חברתיות פופולריות שבהם הוא מנגיש ומלמד את הציבור בישראל על המתרחש בתקשורת ובפוליטיקה הגרמנית.

בכתבה זו הוא מעמיד לרשותנו את ניסיונו העשיר בהסברה ישראלית, מכין אותנו לטיעונים שעליהן נישאל, ומציע לנו תשובות ראויות ומשכנעות על כל אחת.

אסטרטגיית "הצבת המראה" בפעילותו מול התקשורת המערבית והגרמנית. אלמגור אינו נגרר לוויכוחים פוליטיים מבוססי רגש, אלא מפעיל אסטרטגיה ייחודית: הוא משתמש בערכים המקצועיים שהעיתונאים האירופאים מתהדרים בהם - עובדות, לוגיקה ואובייקטיביות - ומציב אותם כמראה החושפת כשלים מוסריים ומקצועיים בסיקור המזרח התיכון.אסטרטגיה זו מיושמת על ידו בצירים המרכזיים הבאים:

שאלת הריבונות:

מול כתבים הטוענים כי ישראל מטילה "מצור וסגר בלעדי" על רצועת עזה, אלמגור מאתגר אותם בשאלה עובדתית פשוטה: "עם אילו מדינות עזה חולקת גבול?".

חוסר המודעות של עיתונאים רבים לכך שעזה גובלת במצרים חושף מבוכה רבה ומוכיח אימוץ אוטומטי של נרטיב אשמה ללא היכרות עם המפה הבסיסית.

הפרכת הטענה לפגיעה מכוונת באזרחים:

מול ההאשמה המקובלת בתקשורת הזרה כי ישראל פוגעת באזרחים באופן חסר אבחנה, אלמגור מציג את הפרקטיקה הצבאית הייחודית של צה"ל. הוא מדגיש כי נהפוך הוא - לפני כל פעולה צבאית באזור מאוכלס, ישראל משקיעה משאבים אדירים כדי להודיע מראש לאוכלוסייה האזרחית להתפנות (באמצעות כרוזים, שיחות טלפון והודעות). מהלך זה מוכיח כי המטרה היא פגיעה בתשתיות הטרור בלבד, תוך ניסיון עילאי למזער נזק אזרחי.

מראת ההומניטריות המבחינה (ההשוואה למצרים):

בעוד שהתקשורת מאשימה את ישראל באדישות לסבל אנושי, אלמגור מציב מראה מוסרית מול הקהילה הבינלאומית והמדינות השכנות:

ישראל קלטה ואישפזה בבתי החולים שלה חולים ופצועים עזתים לצורך קבלת טיפול רפואי מציל חיים. זאת בניגוד מוחלט למצרים - מדינה ערבית מוסלמית שכנה - אשר סירבה לקבלם וסגרה את גבולותיה בפניהם, מה שמדגיש את הסטנדרט המוסרי הגבוה של ישראל גם תוך כדי לחימה.

מראת הכשל הלוגי (תיעוד הסטת המשאבים):

מול הטענות על "מדיניות הרעבה מכוונת" של ישראל, אלמגור מציג משוואה לוגית:  אם ארגון טרור מצליח להבריח באופן שוטף כמויות אדירות של טילים, חומרי נפץ ותחמושת, הרי שצירי האספקה פיזיים וקיימים. המחסור אינו גזירת גורל אלא בחירה טקטית של שלטון חמאס, המעדיף התחמשות על פני רווחת אזרחיו כדי להשתמש בסבלם ככלי תעמולה.

מראת המניפולציה המספרית (ניתוח דמוגרפי השוואתי):

אלמגור מפרק את הסיסמה המקובלת בתקשורת הזרה לפיה עזה היא "המקום הצפוף ביותר בעולם".

הוא מציג נתונים מתמטיים יבשים: בעוד שבעזה הצפיפות היא כ-6,000 נפש לקמ"ר, בתחומי העיר הרשמיים של פריז הצפיפות עומדת על כ-20,000 נפש לקמ"ר (פי 3.5).

הצגת הנתונים מוכיחה כי הכתבים הזרים חדלו מלהסתמך על נתונים אמפיריים ועברו לדיברור סיסמאות שקריות.

מראת היפוך המיסגור (ניתוח גיאופוליטי):

אלמגור נלחם בנרטיב הדיכוטומי של "חזק מול חלש" (דוד מול גוליית), שבו ישראל מוצגת תמיד בתפקיד התוקפן החזק. באמצעות הרחבת העדשה הגיאופוליטית, הוא מציג את ישראל כמדינה זעירה הנלחמת על קיומה מול ציר אימפריאליסטי אזורי נרחב בהובלת איראן וגרורותיה, ובכך מחזיר את המיסגור הנכון שבו ישראל היא למעשה "דוד" המגן על עצמו.

תהודה, השלכות ציבוריות ובריתות אסטרטגיות לפעילותו של אלמגור ישנן השלכות ישירות על זירת המדיה והפוליטיקה בגרמניה, והיא מתחברת למגמות עומק בחברה הגרמנית מבוכה ותיקון בשידור הציבורי:

הלחץ הציבורי שנוצר בעקבות חשיפת הכשלים אילץ את רשת ZDF לעמוד בפני ביקורת עצמית. דוגמה בולטת לכך היא המגישה הבכירה דוניה היאלי (Dunja Hayali), שנאלצה להתמודד עם ביקורת ציבורית חריפה על כשלים מינוחיים בשידור (כגון הגדרת מחבלים פלסטינים כ"חטופים").

גיבוי פרלמנטרי בבונדסטאג:

הביקורת הציבורית של אלמגור מתכתבת ישירות עם המאבק שמנהלים פוליטיקאים שמרנים בכירים בגרמניה, דוגמת יוליה קלקנר (Julia Klöckner) ותורסטן פריי (Thorsten Frei) מה-CDU. מנהיגים אלו מובילים קו תקיף המבקר את נטיית הרשתות הציבוריות שמאלה, ותובעים פיקוח הדוק על כספי המיסים המממנים אותן.

האסטרטגיה של אלמגור זוכה לרוח גבית מצד עיתונאים גרמנים בכירים, דוגמת קלמנס ורגין (Clemens Wergin), ראש דסק החוץ של עיתון ה-Welt. ורגין מוביל קו חסר פשרות הדורש מהתקשורת הגרמנית לחדול מסיקור מוטה, אנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני, ולחזור לדיווח ישר ועובדתי.