מסע בין נהר קודיאלצ’אי לבתים האדומים, אל קהילה ששמרה אמונה בשקט עיקש מול הרים שנוגעים בשמים

הכפר האדום (קרסנאיה סלובודה) הינו אתר תיירות חובה ליהודים. זה המקום היחיד בעולם מחוץ לישראל שכל תושביו יהודים. נתון יבש לכאורה, שמיד נטען במשמעות כשדורכים כאן לראשונה. עובדה זו מספיקה כדי למשוך לכאן מטיילים ישראלים, אבל יש הרבה מעבר לכך.

הכפר האדום שוכן בלב הרי הקווקז, כשלוש וחצי שעות נסיעה מצפון לבאקו. זמן ארוך יותר מהטיסה מישראל לאזרבייג'ן. עוד לפני שהעין מספיקה לעבד את המראה, האף כבר מבין: ריח של אדמה לחה, עץ ישן שספג תפילות, עשן דק של תנורי חורף, ומתיקות רחוקה של פירות פג'ויה מותססים. הכפר האדום אינו רק נקודה על המפה, אלא מצב צבירה של זמן. מקום שבו ההיסטוריה לא הוצגה לראווה, אלא התקיימה יום־יום, בבית, בחצר, בלחישה. הכפר הוא מסוג המקומות שמותירים אותך מהורהר כבר מן הצעד הראשון. עיירה יהודית קטנה, מרופדת בהיסטוריה עבה כמו שטיח קווקזי ארוג ביד, שמצליחה איכשהו להתקיים בין עבר מפואר להווה דל אוכלוסין.

בימי הסובייטים קראו לאזור "יֵיבְּרֶסְקָיָה סְלוֹבּוֹדָה", ההתיישבות היהודית. הדרך אליו היא מעבר הדרגתי: האספלט מצטמצם, השלטים מתמעטים, והרי הקווקז עטויי ירק וערפל, סוגרים סביבך כמו קהל דומם. ואז, כמעט בלי התרעה, הם מופיעים- הבתים האדומים. השם "הכפר האדום" דבק במקום משום שרבים מהבתים הראשונים נבנו מלבני בריק אדומות מהרים בסביבה. גם אלו שזכו לטיח בשיפוצים מאוחרים, נצבעו שוב באדום. כאילו גם האבן עצמה מסרבת לדהות. האדום הזה חוזר בכל פינה, בקירות, בגדרות, באבק שעל הנעליים. צבע של דם, של חיים, של זיכרון שאינו מרפה.

הכפר נשאר "כפר" רק בשם, כמו שכפר־סבא היא כפר. למעשה זו עיירה לכל דבר, אך נשמתה נשארה קהילתית. חצרות פנימיות שנבנו מראש למצוות סוכה, שערים נמוכים שמאלצים להתכופף, פטיו שבהם הד של שיחות ערב וצלילי תפילה. פעם קראו לה "השטעטל האחרון בעולם", וככל שמעמיקים לצעוד בין הסמטאות, מתברר שזה אינו דימוי רומנטי אלא תיאור מדויק.

סיפור של דעיכה וגעגוע

במאה ה־19 חיו כאן כ־18 אלף יהודים. חנויות, ישיבות, בתי כנסת. קהילה שלמה שנשמה בקצב משלה. ואז הגיעו הסובייטים. סטלין הורה להגלות את הרבנים לסיביר, ולסגור את בתי הכנסת. הדת המותרת היחידה אז היתה דת הקומוניזם, והאמונה היהודית נאלצה להסתתר. ללחוש. ובכל זאת, בניגוד למקומות אחרים, כאן שמירת השבת לא התפזרה. היא הצטמצמה, התכנסה, והמשיכה לפעום.

אחרי התפרקות בריה"מ בתחילת שנות ה90 החלה העזיבה. רוב תושבי העיירה עלו לישראל, אחרים נסעו למוסקבה לחפש עתיד כלכלי. העיירה כמעט התרוקנה, והיום מונה הקהילה כ־3,500 נפש. בעיקר מבוגרים ואלמנות שזוכרות שמות וימים. בין הבתים הריקים מפציעה לפעמים וילה מפוארת, שהקים מי שהצליח בעסקיו במוסקבה, אבל הלב שלו נשאר כאן בין האבנים האדומות, והוא חוזר לכפר שלו לעתים.

אחד מהמנהגים המיוחדים כאן הוא "יום הקדיש" שמתקיים בתשעה באב בכל שנה. ביום זה שבים בניו לכפר לבכות יחדיו על חורבן בית המקדש, ולהתפלל על קברי הוריהם ומשפחתם. מסורת מיוחדת. גשר רגשי נמתח בין קהילה מדלדלת לבין תפוצה רחבה, והוא חזק מכל בטון.

בימות החורף האלה נראה המקום כמו עיירת רפאים נטושה. כמעט ולא רואים ברחובות אנשים. מפעם לפעם חולפת ברחוב מכונית לאדה ישנה. רק חתולים, וגם הם לא ממהרים. ילדים כמעט ולא נראים, למרות שיש היום שני בתי ספר, תיכון, ישיבה, ואפילו סניף בני עקיבא. בתים נטושים רבים עומדים סגורים. לא מושכרים ולא נמכרים לנוכרים, בהתאם לאיסור "וְלֹא תְחָנֵּם". כך, בדרך מוזרה, ההלכה שנקבעה רק לארץ ישראל, משמרת גם את הייחוד היהודי של המקום.

אגדה שנפתחה על גדת הנהר

יש אגדה מקומית על ייסוד הכפר: באחת השבתות בשנת 1734 פלש הצבא הפרסי בפיקוד נאדר שאח לעיירה אחרת במחוז זה. החיילים הפרסים פרצו גם לבית הכנסת בזמן תפילת שחרית. הרב ראובן בן שמואל קם ממקומו והתקדם אל החיילים, והגנרל הניף את חרבו כדי לפגוע ברב. הרב הושיט באופן אינסטינקטיבי את הסידור שבידו קדימה, כדי להגן על עצמו. למרבה הפלא, החרב נשברה והסידור נחתך בחלקו, אך לרב לא קרה דבר. הגנרל המוסלמי ראה בזה אות משמיים. הוא אמר לרב: "אם הדת שלך מגינה עליך עד כדי כך, אין לי מה לעשות כאן". 'הסידור המשוסף' המקורי מוצג כיום במוזיאון היהודי המקומי.

התקיפה הופסקה והחיילים הפרסים התארגנו לסגת מהכפר. הגנרל שאל את הרב מה שאלתו ובקשתו. הרב השיב שהיהודים מעוניינים במקום מרווח יותר לחיות בו. הגנרל העניק לו שטח ליד העיירה קוּבָּה, בגדה הדרומית של נהר קוּדְיָאלְצָ'אי, שמכונה מאז "הירדן הקווקזי". הרב ראובן וקהילתו התיישבו במקום זה. כעבור כ30 שנה הזמין השליט חאן קובה, פתח-עלי, עוד יהודים להתיישב באותו אזור.

הקהילה התרחבה, ובמאה ה-18 וה-19 כבר כללה תשע שכונות ("מַחְלוֹת"), שכל אחת נקראה על שם עיירת המוצא של תושביה. בכל שכונה היה בית כנסת, מקווה ומוסדות קהילה. הכפר היהודי התרחב, ונהיה המרכז הרוחני והגשמי לכל יהודי קווקז. היו בו ישיבות ובית דין צדק ראשי, והוא זכה לכינוי "ירושלים של הקווקז".

תושבי הכפר עסקו במסחר, בגידול טבק ובייצור יין. המוסלמים המקומיים, שאינם שותים יין, אפשרו ליהודים לפתח את הענף באופן כמעט בלעדי. נשות הכפר התמחו באריגת שטיחים.

לפני שנה נערכו בתל אביב חגיגות לציון 290 להולדת העיירה, בהשתתפות שגריר אזרבייג'ן בישראל, מוּכְתָר מַמָדוֹב, ומנהלת לשכת התיירות האזרית בישראל, גַ'מִילָה טַלִיבְּזָאדֶה.

היסטוריה בין שבט אפרים לכוזרים

בספר תהילים מזמור קכ"א כתוב: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". כשמדובר ביהודים ההרריים נשאלת השאלה: 'מֵאַיִן יָבֹא אָזֶרִי?'.

אין הגיעו היהודים לכאן?

יש חוקרים שטוענים שהם צאצאי שבט אפרים שהוגלו מארץ ישראל לפרס בחורבן בית המקדש הראשון, ומשם נדדו לכאן. תיאוריה אחרת קושרת אותם לממלכת הכוזרים.

העיר כוזאר כיום, היתה בעבר בירת אימפריה ששלטה באזור זה בין השנים 650 ל-969. יהודי האזור קיבלו את הכינוי "יהודים הרריים" משום שבעבר גרו ליד הר שָאחְדָג, אחת הפסגות ברכס הקווקז הגדול, שנמצאת במרחק כחצי שעה נסיעה מהכפר האדום. ההר הזה היה לב ממלכת הכוזרים. עד היום קיימת במורדותיו עיר ששמה כּוּזָר (Quzar).

כולנו למדנו בישיבות ובאולפנות את 'ספר הכוזרי' שחיבר רבי יהודה הלוי, ובו תיאורי שיחות של רבי חסדאי איבן שפרוט עם מלך כוזר, שבסופן התגייר המלך בשנת 740 לספירה. אח"כ ציווה המלך לכל נתיניו להתגייר כדי להיות יהודים. (בימינו, מעניין כיצד התבצע גיור המוני כזה מבחינה הלכתית?). אחרי דורות אחדים עלה לשלטון בכוזאר מלך אחר, שאיסלם את כל עמו. שליטתו בפריפריה של האימפריה היתה רופפת, והיו כיסי התנגדות של יהודים שסירבו להתאסלם. יהודי הכפר האדום הם מצאצאי אותם יהודים.

היהודים ההרריים נקראים "ג'וּהוּר", והם מדברים בשפה ג'והורית. זה דיאלקט יהודי של השפה הפרסית, כמו שהיידיש היא דיאלקט של גרמנית והלאדינו היא דיאלקט של ספרדית.

13 בתי כנסת

בעבר פעלו בכפר האדום 13 בתי כנסת. היום רק שניים מהם פעילים, והשאר הפכו למבני ציבור, בתי ספר, מועדונים, מוזיאון, וכדומה. כולם עדיין מסומנים בלוחות שיש בעברית. ערכנו סיור רגלי בכפר כדי לבקר בהם.

בית הכנסת גִילָקִי נבנה בשנת 1896, ומאז הוא פועל ברציפות. הוא לא נסגר, אפילו לא בתקופה הסובייטית. לבית הכנסת יש 12 חלונות, לזכר 12 שבטי ישראל. על הגג צריח משושה נמוך. מעליו כיפה שטוחה שבראשה ניצב מגן דוד. בתוך הצריח, שדפנותיו שקופות, מוצבת מנורת שבעת הקנים. תקרה שמריחה משעווה עתיקה, ושקט שיש בו הד של תפילה.

מבפנים, הבימה של קריאת התורה עומדת תחת כיפת עץ מוגבהת. הריהוט מפואר מאוד, עם הרבה פיתוחי עץ מרהיבים מעל ארון הקודש, במסגרות של החלונות, ובתקרה. מעורר התפעלות. בין צעירי העיירה שעברו למוסקבה, ישנם שלשה שהתעשרו ונהיו אוליגרכים, אך לא שכחו את כור מחצבתם. הם השקיעו בפאר של בתי הכנסת הפעילים ושל מוסדות ציבור אחרים בעיירה בה גדלו.

בקיר הפנימי ליד דלת הכניסה אנו רואים ארונית פתוחה עם מדפים שעליהם נעלי בית מצמר. מנהג המקום הוא לחלוץ נעליים בכניסה.

הגבאי, פסח בן דוד איסאקוב, אומר שהסיבה היא לחלוק כבוד למקום הקדוש, כמנהג המוסלמים בכניסה למסגדים. אחד המתפללים אמר לי אחר כך בצד, שהסיבה האמיתית היא כדי לשמור על השטיחים היקרים (כ10,000 שקלים כל אחד) שמכסים את הרצפה. גם המבקרים מישראל מתבקשים לחלוץ נעליהם בכניסה.

הגבאי אומר שבכל יום מתפללים בבית הכנסת הזה כשלושים איש, בשבתות יותר, ובחגים המקום מלא.

את בית הכנסת הזה תיכנן הארכיטקט היהודי הלל בן חיים. שמו מונצח על עוד בתי כנסת ומבני ציבור שהוא תכנן בכפר האדום. לכן, כשאנו מסתובבים ברחובות העיירה, פתאום המושג "בית הלל" מקבל משמעות חדשה.

בית הכנסת 'שש הכיפות'

כמה דקות הליכה, ושוב נגלית בפנינו אדריכלות מרהיבה של בית הכנסת הגדול '6 כיפות'. על גגו ניצבות שש כיפות מסודרות כך שהקווים ביניהן יוצרים צורת מגן דוד. בתקופה הסובייטית שימש המבנה כמחסן. בתחילת שנות האלפיים הוחזר לקהילה. גם פה הריהוט ועיצוב ארון הקודש מהממים ביופים.

יש כאן שני ארונות קודש צמודים זה לזה, לזכר שני לוחות הברית.

הגבאי אומר שבבית הכנסת יש 120 מושבים, ובחגי תשרי אולם התפילה מלא מפה לפה, ואף יש מתפללים שיושבים על הרצפה במעברים. תמונה שמזכירה ימים אחרים. כיום מתפללים כאן רק בקיץ, כי אין תקציב לחימום בחורף.

משתמשים פה בסידורי תפילה מיוחד "בנוסח ק"ק קווקזים". עיינתי בסידור שלהם, ולא מצאתי הבדלים בינו לנוסח עדות מזרח שלנו.

לאחר ההתפעלות הראשונית מגילופי העץ ומההדר, אני מרגיש חוסר מסוים. לא רואה כאן עזרת נשים.

אני שואל את הגבאי איסאקוב: "אני רואה פה סידורים של 'יחווה דעה', אבל האם אתם שייכים לזרם הקונסרבטיבי?

"לא! חס ושלום" הוא משיב.

"אז איפה עזרת נשים שלכם? הייתכן שהן יושבות להתפלל יחד עם הגברים?".

"לא", משיב הגבאי. "אצלנו לא נהוג שנשים באות לבית הכנסת. רק ביום כיפור ואירועים נדירים הן באות ועומדות ברחבה בחוץ, מאזינות דרך החלונות". זה נשמע מרוחק, אבל זהו סדר העולם כאן.

המוזיאון היהודי

בית הכנסת קרצ'וג, שבעבר הדהד תפילות ופיוטים, הוסב למוזיאון מקסים ליהדות הקווקזית. מקום שבו הזמן עצמו נעצר לרגע. המבנה היה נטוש על סף קריסה. הוא פורק בזהירות ונבנה מחדש עם האבנים המקוריות. השיפוץ שמר על האווירה המקודשת, עם אלמנטים מסורתיים כמו הבימה וארון הקודש, תוך התאמתו למוזיאון. באולם הכניסה יש ספסלים כמו בבית כנסת, עם מסכי מחשב כמו במטוסים. המבקרים יכולים לגלוש במידע הממוחשב שמעניין אותם. ההסברים על מסכי המחשב ובשילוט על הקירות הם בשפות אזרית, רוסית, ואנגלית. אבל אין הסברים בעברית.

מוזיאון זה מהווה עדות חיה למורשת הקהילה והוא יעד חובה, למרות שעדיין לא נפתח רשמית. המוזיאון הושלם בשנת 2019 ונפתח כבר לקהל, אך לא נחנך בגלל מגיפת הקורונה, ולאחרונה בגלל המלחמה בעזה.

בין המוצגים: תלבושות מסורתיות, כלי קודש, תכשיטים, כתבי יד ותשמישי קדושה וכדומה, שבאמצעותם מציגים את היהדות. לגבינו זה פחות רלבנטי. המדריכה, אלנרה גדשובה, מדברת עברית, והסיפורים זורמים.

ראיתי שם גם מוצג מרתק- זוג תפילין קטנטנים ברוחב של כסנטימטר וחצי בלבד, שנראים כמו קוביית משחק. אלנרה מסבירה שבתקופה הסובייטית היהודים כאן הניחו תפילין בסתר, ונאלצו להסתירם מתחת לכובע ובתוך שרוול החולצה. לכן נהגו אז בכפר האדום לייצר בתי תפילין כה קטנים.

אחד המסמכים המעניינים שמוצגים שם הוא איגרת בכתב יד, שמתארת את נדידת היהודים לקווקז, תוך השוואה לסיפור יציאת מצרים. כיצד אבותיהם נמלטו מפרס, ונדדו במדבריות וחצו נהרות והרים, עד שהגיעו אל "ארץ ההרים הנוגעים בשמים. שם הם בנו את בית השם" בשכונת שנקראה 'גילאקי', על שם עיירת מוצאם בפרס.

בכפר האדום יוצא לאור עיתון מקומי בשם Birlik-Yedinstvo (אחדות) בשפות רוסית ואזרית. במוזיאון היהודי מוצגים גם עותקים של עיתון בשפה האזרית, שמודפס באותיות עבריות. בכפר פעלו גם תיאטרון יהודי ולהקות זמר.

גאוות המקומיים היא על שטיח ענק ששטחו 70 מ"ר, שהם ארגו בשנת 1949 לכבוד יומולדת 70 לסטלין. קבוצה של 70 איש עבדו יום ולילה וארגו 90,000 לולאות ביום. לאחר 8 חודשים הושלמה המלאכה של השטיח שבמרכזו דמות של סטלין בגובה 4 מטרים. השטיח נשלח לקרמלין, אך עקבותיו אבדו.

בתערוכה מוצגים גם צילומים של יהודים מפורסמים מהכפר האדום. ביניהם ראינו צילום של יפה ירקוני, שמוצאה מהאזור, ושל האלוף יקותיאל אדם שהוריו נולדו פה, והוא נהרג במלחמת לבנון מטרים אחדים לידי.

מקום של כבוד מוקדש לגיבור הלאומי של אזרבייג'ן, אלברט אגרוּנוב, שגדל בכפר האדום. במלחמת נַגוֹרנוֹ-קַרַבּאך בשנת 1992 הוא היה שיריונאי נערץ. הארמנים רצו לחסלו. הם הניחו גופות של חיילים על הציר עליו היה אמור לעבור אגרונוב, כי ידעו שכיהודי דתי הוא ישמור על כבוד המתים, ולא ידרוס את הגופות. ואכן, אגרונוב עצר את הטנק, וירד כדי להזיז את הגופות, ואז צלף ארמני ירה בו והרגו.

מנהל המוזיאון הוא איגור שאולוב, והמדריכה הראשית היא סגניתו, אלנרה גדשובה.

יהודי ההרים לא סבלו מהשואה, כי הגרמנים הכריזו שהם לא יהודים אלא חלק מ"העמים דוברי הקווקזית".

סיור רגלי

כשיוצאים מהמוזיאון ורוח קלילה עוברת בין הלבנים האדומות, אפשר להבחין במגיני דוד מעל דלתות עשרות מהבתים.

למשל, הבנין הירוק שכיום משמש בית מרקחת, היה פעם בית כנסת.

חלק מהמבנים ששימשו בתי כנסת עדיין נושאים לוחות שיש עם כתובות בעברית. בלוחות האלה מוזכרים התורמים או שם בית הכנסת.

עוד בנין מעניין בסיור הרגלי שלנו הוא בית היולדות, הבולט בצבעו הירוק. הבנין היה ביתם הפרטי של זוג עשירים שהיו חשוכי ילדים. לאחר שבעל הבית התאלמן, הוא לא רצה לגור עוד בבית שהיה מלא בזכרונות מאשתו האהובה. הוא שיפץ את הבית באופן שיתאים לשמש בית יולדות, דבר שאשתו לא זכתה לחוות. הקיר החיצוני בחזית עוצב בסגנון ארט נובו, עם עמודים תומכים (קריאטידות) בדמות אשתו, ומעל החלונות פסלי מסקרונים של פרצופי ילדים ותינוקות כאלמנט דקורטיבי.

בקצה הכפר האדום, על נהר קודיאלצ’אי נמתח גשר הקשתות, פרויקט הנדסי של הצאר אלכסנדר השלישי, שהחזיק מעמד למרות שיטפונות. כיום הוא פתוח רק להולכי רגל, אבל חסום לכלי רכב מחשש לקריסה.

הגשר הזה נקרא גם גשר האהבה, בגלל שבו קיימו בשבתות אביביות ובחג הנוּרוֹז את מנהגי ט"ו באב שלנו. משפחות יהודיות יצאו לפיקניק על שפת הנהר ליד הגשר, והנערות הרווקות שרצו שידוך, היו פוסעות על הגשר הזה הלוך וחזור במעין תצוגת אופנה. הבחורים עמדו בצד הגשר או מתחתיו לצפות במצעד הבחורות, ואם אחת מהם מצאה חן בעיני בחור, הוריו היו יוצרים קשר עם הוריה ומתאמים חתונה. כנראה ששיטת השידוך הזה הצליחה, כי אולם החתונות של העיירה נבנה בתחילת הגשר. מעל הכניסה אנו רואים מגן דוד וכיתוב ברוסית. החתונה האחרונה שנערכה כאן התקיימה בקיץ האחרון.

 

הציונות יוצאת מהקווקז ועולה לישראל

בכפר האדום היתה פעילות ציונית ענפה. נציגים קווקזים השתתפו בקונגרס הציוני בבאזל בשנת 1897 וגם בקונגרסים הבאים. בנוסף, התקיימו גם קונגרסים ציוניים של יהודי הקווקז בלבד, ובהם היו צירים גם מהכפר האדום.

הציונות שלהם היתה הלכה למעשה. לא רק דיבורים ודיונים. גל ראשון של עליה מכאן לישראל היתה בשלהי המאה ה19. הרב הראשי לקווקז, יעקב יצחק יצחקי, עלה ארצה עם מאות מבני קהילתו, והם התיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים. כעבור זמן רכש הרב יעקב שטח אדמה גדול ליד נס ציונה, והקים עליו את המושבה 'באר יעקב' הקרויה על שמו, שגדלה ונהייתה עיר ואם בישראל.

גל עליה נוסף היה באמצע שנות השבעים, כאשר 12,000 יהודי הרים עלו ארצה. עם קריסת בריה"מ בתחילת שנות ה90 עלו ארצה רוב תושבי הכפר האדום.

בית העלמין

במעלה הגבעה נמצא בית העלמין היהודי. המצבה הקדומה ביותר מתוארכת ל-1756. רוב המצבות עשויות שיש שחור, ועליהן חרוט דיוקן הנפטר. מסורת מיוחדת, שמוסיפה נופך אישי. יש שם גם חלקות קבר משפחתיות מגודרות בשיש, שרק קברים מעטים ניצבים בהן.

כדאי לבקר שם את מצבתו של רבי גרשון, שהיה הרב הראשי של יהודי הקווקז משנת 1853. רבי גרשון פתח כאן את בית הדין הרבני היחיד בכל הרי הקווקז, ותחת הנהגתו קבלה העיירה את הכינוי "ירושלים הקווקזית". קברו שופץ בשנת 2013.

בעיירות כמו אוגוז ובעוד כפרים בצפון יש אתרי מורשת יהודית נוספים. אני לא זכיתי עדיין לראותם, אבל אם אתם כבר מגיעים עד כאן, שווה להמשיך ולגלות עוד פרקי היסטוריה יהודית שנשארו מסתוריים וחבויים.

בין הלבנים האדומות, הנהרות הזורמים והמצבות העתיקות, הכפר האדום נשאר עדות חיה לרוח יהודית שלא נכנעה. כאילו מצהירה "עם ישראל חי". הכפר האדום איננו רק אתר גשמי של מורשת יהודית. הוא הוכחה רוחנית. ביקור כאן מוכיח לנו שאמונה יכולה להתכווץ בלי להיעלם, שקהילה יכולה להידלדל בלי להישבר, ושזיכרון אינו זקוק לרוב כדי להמשיך להתקיים. כאן ההיסטוריה אינה תלויה על קיר אלא חיה בין קירות, נושמת דרך חלונות, ונוכחת גם בשתיקה.

כשעוזבים את הכפר והכביש שב ומתפתל בין הרי הקווקז, נדמה שמשהו נשאר מאחור, אבל לא רק מאחור. משהו גם מצטרף אלינו. ריח האבן, האדום העיקש של הקירות, תפילה שנלחשה ולא נכתבה. הכפר האדום אינו זועק את קיומו, הוא לוחש אותו. ודווקא משום כך קשה לשכוח אותו. מקום שבו הזמן לא עצר, אלא למד ללכת לאט. מקום שבו ההרים נוגעים בשמים, והאדם, למרות הכול, עדיין מרים אליהם עיניים.