תערוכת רקמה אומנותית "ג'יבריש אני מדברת אליך", של האמנית בתיה שני, נפתחה בתל אביב. תערוכה זו היתה אמורה להיפתח באוקטובר 2023. העבודות הנבחרות כבר הגיעו לסטודיו והיו מוכנות לתלייה בחלל התצוגה. ואז הגיע שביעי באוקטובר והכל נאלם ונדם.
לדברי האמנית בתיה שני, שמוקד יצירתה בתערוכה הנוכחית עוסק בשפה, היא חשה שהמילים נעתקו וניתקו ממנה, כאילו אין בהן יותר את היכולת לבטא תחושות ומחשבות. סימנים אחרים מביעים את מה שהמילים כבר לא מצליחות, ויוצרים מעין שפת ג׳יבריש חלופית לשפה המוכרת.
למה ג'יבריש?
בתיה שני מסבירה: "מעשה הרקמה הוא הינו ביטוי של המחשבה החופשית שאינה תלויה במילה הכתובה. לכן שפת המחשבה של אמן יכולה להיראות לצופה כמו הברות חסרות פשר ומשמעות, כלומר- ג'יבריש".
באין מילים מלוות, שני שקעה במלאכת רקמה שהייתה לה כמלמולי תפילה מחזקת ושומרת נפש. ברבות מהעבודות היא רקמה פסוקים מתהילים ומהתפילה. למשל, העבודה "תפילת שחרית" מעידה על המימד הרוחני של האמנית. בתיה שני אומרת לנו שעבורה, הרקמה היא כמו תפילה, שנועדה לבטא את עולמה הפנימי.
הבדים הפרטיים שסופגים הכל, מצליחים כאן להיוולד מחדש, לנשום שוב, ולהתעורר לחיים במציאות אחרת.
העבודה ששבתה את ליבי מכל המוצגים בתערוכה היתה כרית שעליה רקום "הותר לפרסום", מוקפת בכתמים שחורים קטנים, שבמבט שני הם מתגלים כעלי כותרת שחורים של פרח נצחה שיחית. מוצג מרגש זה גורם לאנשים לעמוד בדומיה, להיזכר ב"הותר לפרסום" הקרוב אליהם, היכן שמעו אותו, ומה הרגישו. זו עבודה מטלטלת שאי שאפשר להישאר אדישים לה.
בתיה שני עוסקת במהות השפה ורקמת המחשבה, ככותרת עבודתה "רוקמת את עצמי לדעת", והיצירה שלה מבוססת על ידיעה ועל חופש. החוטים הנטווים בידה לוכדים רעיונות וזיכרונות הנארגים לכדי יקום חדש אשר מגן על קיומם. בעבודה "מאחד עד מאה", הדימויים נעשים צפופים יותר ויותר, כך שנוצרת זרימה מחשבתית בה מילים מוחלפות במספרים, כאילו אין כבר בכוחן לתאר את המחשבות הנרקמות. בחלק מהעבודות המוצגות בתערוכה אין כיתובים. מבטו של הצופה אינו מכוון יותר על ידי מילים ומספרים. הדימויים המופשטים נדמים בהן כסימנים מזוהים, אך לא ניתן לקרוא אותם באמצעות השפה המוכרת. סימנים אלו, שאינם זקוקים למילים, שכן הם המילים עצמן, מתגבשים לכדי קומפוזיציות הרמוניות ויוצרים מעין שפה חדשה וחד פעמית, אשר עבור המתבונן היא ג'יבריש המשתייך לעולם המציאות, אולם מקורו אבד והוא בלתי ניתן לפענוח.
הקשר בין השפה למלאכת האריגה הוא עתיק יומין. בעולם הקלאסי נהגו להשוות את מלאכת האריגה של בדים למלאכת אריגת המלים של משוררים, ה"תופרים" מילים לשיר. קשר זה עולה באופן מקורי גם מהעבודות של בתיה שני. במעשה הרקמה שלה, היא מקנה משמעויות לשפת ג'יבריש בה צפים זכרונות ועולות מחשבות המתגלות באותיות, הברות, מספרים ומילים.
בפתיחת התערוכה ראינו על הקירות הרבה מאוד עבודות רקמה. אך העבודה היפה מכולן לא היתה תלויה על הקיר, אלא הסתובבה על רצפת הסטודיו.
מיכל שני, בתה של בתיה, הופיעה לבושה בשמלה אדומה מהממת, שעליה היו רקומים איורים צבעוניים וטקסטים משמעותים שרקמה בתיה. ליד הרגל השמאלית מאחור ראיתי את הטקסט "הִתְבַּקַשְתִּי לִהְיוֹת שִמְלָה שלֶ אוֹפְּטִימִיוּת". בעיני, משפט זה יכול להיות המוטו של התערוכה.
בתיה שני היא אמנית רב תחומית שמלאכת הרקמה היא מרכיב מוביל ודומיננטי ביצירותיה. היא נולדה בחיפה וכיום חיה ויוצרת במילאנו, לונדון, ניו-יורק ותל אביב. שני גדלה במשפחה בה תפירה הייתה מקצוע. סבה היה חייט ודודתה תופרת תלבושות לתיאטרון. היא למדה במדרשה לאמנות, בית ברל, בוגרת האקדמיה המלכותית לרקמה בלונדון, בוגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית אוניברסיטת חיפה, ועבדה שנים רבות כעובדת שיקום וטיפול במשפחות שכולות. בעבודותיה שני מתמקדת בטכניקות של מלאכות יד עמלניות בהן התמקצעה, כמו תפירה, סריגה ורקמה. עבודותיה של בתיה שני מוצגות בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון חיפה לאמנות, צבע טרי, ירידי אמנות בבאזל, ניו-יורק ולונדון (אוצרת: תמר דרזדנר). בגלריה M2 טוקיו, גלריה Saatchi בלונדון, ועוד. 
התערוכה תוצג עד 31 באוגוסט 2024 בסטודיו, רחוב הפלך 6 תל אביב, מול איצטדיון בלומפילד. הכניסה חופשית.
