לירושלמים ולמתנחלים בהרי יהודה אין חוף ים, אבל יש את חופי ים המלח במרחק פחות מחצי שעת נסיעה מירושלים. על חוף קליה שוכן כפר הנופש ביאנקיני. נסעתי לבדוק מה הופך אותו להיות פופולרי בציבור הדתי והחרדי.

הדבר הראשון שחשים במקום זה השקט ושלווה. אין רעש של כלי רכב או מטוסים ואפילו לא ציוץ ציפורים. האויר נקי וצלול לגמרי. נוף פראי של הרי אדום בצד הירדני של ים המלח שנפרש לפנינו, ומאחורינו שיפולי המורדות של הרי יהודה. נוף מדברי מהמם שמשרה שלווה. מזג האויר אידיאלי. לא חם ולא קר. הגעתי מתל אביב לבוש בסוודר ומעיל, וכאן הורדתי אותם והרגשתי נוח כמו בשיא האביב. האויר עומד ואין אפילו איוושה קלה של רוח. התמכרתי לרוגע ולשלווה המוחלטת.

נשמתי עמוק את אויר המדבר, והבנתי למה האזור הזה נחשב עוד לפני הקמת המדינה מקום מועדף לנופש חורפי. אפילו בן גוריון בילה כאן בליל ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר 1947, ולכן הוא לא נראה עם החוגגים ברחובות תל אביב. רק למחרת הוא קטע את חופשתו וחזר למשרדו. במלחמת העצמאות כבשו הירדנים את האזור, וחזרנו אליו רק בעקבות מלחמת ששת הימים.

ירדתי לחוף הפרטי הצמוד של הכפר לשכשך רגליים במי הים, ולהימרח בבוץ מינרלי טבעי. החוף נקי ומסודר, עם סככות מוצלות מענפי דקלים, שבתוכן שולחנות וכסאות פלסטיק שניתן להציבם בתוך המים ולהתרווח בהנאה. יש בחוף גם מקלחות לשטיפת הגוף, וגם מציל צמוד.

בכפר ביאנקיני נמצא גם בית הכנסת היחיד בסביבה. אולם התפילה מרווח, ועל המדפים סידורים וחומשים בנוסח עדות המזרח. בארון הקודש שני ספרי תורה ספרדיים, ואילו הכסאות מסודרים בשורות מול ארון הקודש בסגנון בתי כנסת אשכנזים. לא בשורות עם הגב לקירות בסגנון בתי כנסת ספרדיים.

בכפר יש גם מסעדה מרוקאית כשרה. בדרך כלל הכשרות בהשגחת הרבנות, אבל ניתן גם להזמין אוכל בכשרות מהדרין גלאט לאירועים פרטיים. בימים אלה של ריחוק חברתי בגלל הקורונה האוכל מוגש במזנון בופה מחוץ לאולמות, והשולחנות מפוזרים ברחבה החיצונית במרחק זה מזה.

גולת הכותרת של כפר הנופש הם האולמות לאירועים משפחתיים ולכנסים מקצועיים. האולם הגדול יכול להכיל 600 איש, ומולו נמצא אולם נוסף שיכול להכיל עוד 250 אורחים.

 

לשני האולמות צמודה מרפסת גדולה מאוד שבה גם חופה מהודרת, צופה לים המלח. חופה על החוף.

המקום מתאים לאירועים של עד 2,500 איש. האולמות מעוצבים בסגנון מרוקאי מפואר ומקסים. לפיכך, עד תקופת הקורונה נערכו במקום חתונות המוניות, בעיקר של משפחות דתיות. באירועים משפחתיים ושמחות של הציבור החרדי אפשר לעשות הפרדה בין האורחים, כאשר גברים חוגגים באולם הגדול, והנשים באולם הסמוך. הכל מרווח מאוד, בניגוד לצפיפות ולמצוקת החניה שאנו מכירים באולמי וגשל.

בעלת המקום, דינה דגן, אומרת שלפעמים הגיעו קבוצות גדולות של חסידי ויז'ניץ וחסידי גור ששכרו את כל הכפר לחתונה שנמשכה שלשה ימי משתה. ביום חמישי בלילה נערכה החופה, והאורחים נשארו ללון ולבלות בכפר גם ביום שישי ובשבת. אורחי המשפחות מילאו את הכפר, שנסגר למי שאינם ממוזמני האירוע.

כפר הנופש ביאנקיני צבר ניסיון רב גם באירוח שבתות חתן ושבתות בר מצוה לציבור הדתי-לאומי הסרוג. המקום אינו מוגדר דתי כמו המלונות כינר וקיבוץ לביא או בתי הארחה בחפץ חיים ובקיבוץ כפר עציון, אבל מציע לציבור שלנו אותם שירותים.

מה הסיפור של כפר הנופש ושל שמו המיוחד?

במרכז ירושלים יש רחוב קטן בשם ביאנקיני, ע"ש גנרל איטלקי ציוני. ברחוב זה היה פעם פאב ומסעדה של דינה דגן, שהיום היא בעלת כפר הנופש שנושא את שם הרחוב והמסעדה שלה. בימי האינתיפאדה השניה ניסו מחבלים להטמין פצצה בפאב שלה. בחושיה החדים היא זיהתה את המחבל, הוציאה החוצה את הפצצה במו ידיה, ופינתה את עשרות הנערים שחגגו שם מסיבת יומולדת. חבלני המשטרה הגיעו, ופוצצו את המטען בפיצוץ מבוקר. איש לא נפגע. על כך זכתה בצל"ש משטרתי ועירוני. כעבור שבועות אחדים התפוצצה במסעדה אחרת פצצה שגבתה קורבנות בנפש ובגוף. המצב הבטחוני גרם לאנשים להפסיק לבלות בפאבים ומסעדות. דינה חשה צורך להתנתק מהלחץ ולנקות את הראש.

בשנת 2001 היא ירדה לים המלח, והקימה אוהל על חוף 'סיאסטה' הצמוד לקיבוץ קליה לשעבר, שם התגוררה עם שני ילדיה. חברים הגיעו מירושלים לבקרה, והיא הקימה אוהל נוסף כדי לבשל סעודות להאכיל אותם. עד מהרה הפך אוהל המטבח  להיות מסעדה קטנה לנוסעים בכביש 90. המקום הפסטורלי מצא חן גם בעיני אורחיה, ומקצתם ביקשו להישאר עוד לילה או יותר. דינה זיהתה את הפוטנציאל העסקי, ובנתה צימר מעץ לאירוח. מאז המקום הולך ומתרחב ללא הפסקה. היא בנתה עוד צריפים, ובהמשך גם בקתות אבן. אף בימים אלה נמשכת הבניה בכפר, אבל במרחק מאזורי המגורים. את כל החדרים והשטחים הציבוריים היא מעצבת בעצמה. היא משקיעה בבניה רק מההון העצמי שלה, ואינה נוטלת משכנתאות וחובות אחרים.

הקסם היחודי של הכפר הוא בעיצוב האדריכלי המיוחד בסגנון מרוקאי. מסגרות החלונות והדלתות בנויים בקשתות בסגנון אורינטלי.

קירות המרחבים הציבוריים וחדרי האמבטיה מצופים באריחי קרמיקה צבעוניים שיובאו ממרוקו ומטורקיה.

דינה יוצאת מפעם לפעם למסעי קניות במרוקו, ורוכשת שם אריחי זֶ'לִיז' ופסיפסים, וגם רהיטים כבדים וצבעוניים. בלובי ובשדרה המרכזית של הכפר פזורים פסלי חיות ואנשים. לאורחים יש תחושה של חו"ל, כאילו נמצאים במרוקו ולא בישראל.

דינה מנהלת את המקום ביד רמה. היא המעצבת, מנהלת הבניה, השפית, החדרנית, והכל. אשה מרשימה וגדולה מהחיים. מטופחת מאוד, מאופרת בקפידה, לבושה בשמלות מרוקאיות צבעוניות, ועונדת הרבה תכשיטים גדולים וצבעוניים. בדימיוני, היא מזכירה את הדמות של הגיבורה התנ"כית יעל "אֵשֶׁת חֶבֶר הַ[ביאנ]קִינִי", שהנהיגה את ישראל בתקופת השופטים.  גם על דינה דגן מתאים לומר את הפסוק משירת דבורה "תְּבוֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֶל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבוֹרָךְ" (שופטים ה/כד). מעניין לגלות שכפר הנופש שלה עשוי בצלמה ובדמותה. מטופח מאוד, צבעוני, מקושט בסגנון אורינטלי נשי, נקי ומסודר.

מתברר שבמקום הנמוך ביותר בעולם אפשר לעשות דברים ענקיים. כיום יש בכפר כמאה חדרים מסוגים שונים. החל מצימרים מרווחים לזוגות ולמשפחות עם ילדים, בשטח 35 מ"ר, במחיר של 466 שקלים ללילה בעונה זו.

 

בצימר שבו לנתי היתה גם אמבטיה עם ג'קוזי. בכל חדר אמבטיה מונחת גם נטלה לנטילת ידיים כשקמים בבוקר. תשומת הלב גם לפרטים שחשובים לציבור הדתי מחממת את הלב, וגורמת רצון להתארח דוקא שם.

בנוסף, יש שם גם צימרים למשפחות עם יותר מ2 ילדים או לשני זוגות (590 שקלים), וגם "סוויטות מיני" למשפחות גדולות יותר (650 שקלים).

מנהל האירועים של הכפר, רוני שמש, ערך לנו סיור בין הביתנים והחדרים של ביאנקיני. הוא פתח בפנינו וילה מהודרת בגודל 240 מ"ר, עם 6 חדרים שינה שבהם 16 מיטות.

למשפחות גדולות אפשר להוסיף עוד מקומות לינה על מזרונים שנפרשים בלילה על רצפת הסלון הענק. כמות האורחים המירבית בוילה היא 35 נפשות. לוילה צמודה בריכה פרטית ולצידה חדרי ג'קוזי וחמאם טורקי. המחיר לסופ"ש רק 3,000 שקלים.

בקרוב תיפתח לציבור עוד וילה גדולה יותר ומפוארת יותר, שתיקרא "סולטן".

בשולי הכפר שוכן "מתחם החלומות" של 7 יחידות אירוח בצורה של איגלו או של  פירמידה. כל יחידת אירוח בנויה בצורה שונה, בעיצוב מיוחד, ובגודל שונה. כך נראה חלק מהמתחם:

וכך נראה אחד הביתנים מבפנים:

לכל ביתן יש מרפסת רחבה הצופה לים המלח. בכפר ביאנקיני מותר להדליק מנגלים, ואף מספקים מנגל לפי בקשה של האורחים. זה אחד המלונות היחידים בארץ שמרשים להכניס גם חיות מחמד.

במרכז הכפר יש גם רחבה גדולה לארועים וכנסים עם אמפיתאטרון להרצאות ומצגות, ומדשאות לסדנאות ולכנסים עסקיים. הדבר היחיד שהיה חסר לי במדשאה ובמרפסות זה כסאות נוח, להתרווח בשלווה מול הים. (אולי דינה תוסיף בעקבות כתבה זו).

בכפר הנופש ביאנקיני ישנן שפע אפשרויות לבילוי. במרכזו יש בריכה חצי אולימפית, שבשעות היום היא מעורבת, אך בשעות הערב היא נפרדת לגברים ולנשים. אפילו בנות בביקיני יכולות להתרחץ בביאנקיני. יש גם בריכת ילדים עם מים רדודים, אבל בתקופת הקורונה היא סגורה.

מול הלובי ניצב מכון כושר שבו ניתן להתאמן וגם לקבל עיסוי וטיפולי בריאות בבוץ מים המלח. לצידו חדר מלח בריאות, להסדרת הנשימה וניקוי הריאות. זוגות ומשפחות יכולים לבלות בכפר שבוע שלם של נופש.

בנוסף, לאורחים מוצעות גם אטרקציות נוספות מחוץ לכפר. בקרבת ביאנקיני ישנם אתרי תיירות שאליהם אפשר לנסוע במהלך ימי הנופש בכפר, ולהוסיף לחופשה גם חוויות תרבותיות.

מערות קומראן

במרחק כשלוש דקות נסיעה נמצאות מערות קומראן, שבהן התגלו מגילות שנחשבות הממצא הארכיאולוגי היהודי החשוב ביותר בעולם. לכאן הגיעו בתקופת בית המקדש כהנים בני כת האיסיים שרצו להתרחק מהמריבות הפוליטיות בבית המקדש ולהמשיך פה את עבודת הכהנים בטהרה. הם הביאו איתם מגילות של התורה וספרים אחרים, וגם כתבו והעתיקו פה מגילות רבות.

בתי הספר והישיבות נוהגים לקחת תלמידים לטיולים שנתיים במצדה, וחולפים על פני אתר מערות קומראן. אבל  מערות קומראן חשובות יותר מבחינת ההיסטוריה של עם ישראל. "אם בתי הספר אינם באים לכאן, לפחות אנחנו נביא את ילדינו לכאן כדי לשתול בליבם חיבורים למורשת וקשר להיסטוריה" אומר דני פרקש, מנהל האתר.

במקום נסללו שבילי הליכה מסודרים, והוצבו שלטי הסבר נמוכים כדי לא להסתיר את הנוף. השילוט כולל ברקוד להורדת הסברים לטלפון הנייד. את תקופת הקורונה מנצלים פה לעבודות שימור ותחזוקה. "ההר הזה מדבר אלי" אומר דני פרקש, "ואני מחכה שהוא יחשוף ויגלה לנו עוד מערות ומגילות. אני בטוח שהיו פה עוד מערות, שפתחיהן כוסו בעפר שטפונות וברעידות אדמה".

לפיכך דינה דגן ממליצה לערוך בכפר ביאנקיני מסיבות בר מצוה משולבות בסיור מודרך באתר מערות קומראן, כדי לחשוף את הצעירים לפיסת היסטוריה יהודית חשובה זו. זו יכולה להיות חוויה רוחנית בלתי נשכחת.

חוות האפרסמון

גיא ארליך מקיבוץ אלמוג הקים חוות חקלאית מיוחדת לשיחזור וגידול עצי הבשמים שהיו בשימוש בבית המקדש. המרכיב החשוב ביותר בפיטום הקטורת היה בושם אפרסמון. הוא גדל באזור ים המלח, ומכאן נשלח לכל רחבי האימפריה הרומית. סודות שיח האפרסמון העתיק אבדו מהעולם. גיא הצליח לאתר שתילים של אפרסמון בדרום מזרח אסיה, והביאם ארצה לשתול בחווה שלו. מדובר בשיח נמוך, שונה לגמרי מעץ הפרי שכיום נקרא בשם "אפרסמון", וגם פריו שונה מאוד. גיא שורט בציפורנו את הגבעול, ומציע לנו להעביר אצבע על השרף ולהריח. אכן ריח מלכותי נעים ומשכר.

בהלכות ברכות הנהנין למדנו במסכת ברכות (דף מג) שעל ריח נעים עלינו לברך "בורא מיני בשמים", ובמקרים מסוימים לברך "בורא עצי בשמים" או "הנותן ריח טוב בפירות". רש"י כותב שם שעל שמן אפרסמון יש ברכה מיוחדת "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בּוֹרֶא שֶמֶן עָרֶב". המשנה ברורה כותב על זה "שמחמת שהוא נמצא בארץ ישראל והוא חשוב, קבעו לו ברכה לעצמו" (סימן רט"ז סעיף ד'). במשך אלפיים שנות הגלות לא זכו אבותינו ליהנות משמן האפרסמון, ולא ברכו את הברכה המיוחדת, עד שהגיע גיא ארליך. לדבריו, דוגמה משמן האפרסמון הזה הועברה לרב קנייבסקי, והוא בירך עליו לראשונה "בורא שמן ערב". מאז מגיעים לחווה גם מטיילים חרדים ואורחי כפר ביאנקיני במיוחד כדי לחדש את ברכת הנהנין הזו.

בחוות האפרסמון מגדלים גם את לבונת הקטורת שבה השתמשו בבית המקדש, וגם בעולם הנוצרי יש המשתמשים בה עד ימינו. הלבונה מהווה גם אחד המרכיבים החשובים בתעשיית התרופות העולמית. ברחבי העולם גדלה הלבונה רק בטבע, וחוות האפרסמון היא המקום היחיד בעולם שבו מגדלים אותה באופן מסודר.

מור ולבונה שימשו בהיסטוריה כתרופה נגד מגפות. גיא חושב שלעיסת שרף של מור ולבונה יכולה לסייע לחולי קורונה. "בישלתי שמן זית איכותי שלתוכו הוספתי מור גלעד ולבונת הקטורת, ונתתי לשתות ממנו למכריי שהיו חולים בקורונה. אחד מהם פרסם פוסט ברשתות חברתיות איך זה הקל עליו, ואז מאות אנשים מבני ברק ובית שמש הגיעו לפה לקנות מהשמן הזה".

גיא מגדל בחווה גם שיח רפואי נדיר בשם "אוּנְקָרִינָה" (Uncarina grandidieri) שהביא ממדגסקר. לתדהמתי, פירות העץ הזה נראים כמו נגיף הקורונה, וגם שמו דומה.

גיא מדריך אותנו בהליכה בין שורות השיחים והעצים בחוות האפרסמון, שורט גבעולים ועלים ונותן לנו להנות מהריח. הרגשתי כמו בדיוטי פרי, שם אנו מריחים דוגמאות בשמים על ניירות הרחה מיוחדים.

מעברות הירדן

במרחק כעשר דקות נסיעה צפונה מכפר ביאנקיני נמצא אתר קאסר אל יהוד. זה המקום שבו חצו בני ישראל את הירדן ונכנסו לראשונה לארץ כנען בתקופת יהושע. זה גם המקום שבו אליהו הנביא עלה השמיימה. בשנים האחרונות מתקיים שם בי"א ניסן, טקס מסורתי לציון יום הכניסה לארץ ישראל. את המסורת הזו החל ח"כ עוזי דיין, כאשר היה אלוף פיקוד המרכז. ומידי שנה מצטרפים עוד ועוד אנשים. ספק אם יקיימו גם השנה את המסורת הזו, בגלל הקורונה ובגלל שבאותו יום יתקיימו הבחירות.

בתנ"ך נקרא המקום "מעברות הירדן", אבל דוקא שם זה אינו מופיע על השלטים שבמקום. מופיעים רק השם הערבי 'קאסר אל יהוד' והשם הנוצרי 'אתר הטבילה'. זה אחד המקומות המקודשים ביותר בנצרות, והנוצרים מאמינים שכאן הוטבל ישו ע"י יוחנן המטביל. המוני צליינים ועולי רגל מגיעים לכאן מכל העולם כדי לטבול. בצד הירדני של האתר ישנם מספר מלונות לאירוח תיירים, אך בצד הישראלי של אתר התיירות הפופולרי הזה אין שום מלון או מסעדה. כפר הנופש ביאנקיני הוא מקום הלינה הקרוב ביותר בצד הישראלי. הרבה צליינים מגיעים לביאנקיני בעונת התיירות בקיץ, כאשר הישראלים ממעטים להגיע בגלל חום השמש היוקדת בבקעת הירדן.

אתרים נוספים

בצמוד לכפר ביאנקיני נמצאת "גלריה מינוס 430". המבנים הנטושים של הצבא הירדני התעוררו לחיים חדשים בזכות עשרות אמני רחוב מהארץ ומהעולם, שצבעו אותם והוסיפו להם עיטורים ייחודיים וציורי גרפיטי מרהיבים בנושאים: דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים תושבי יריחו, והעלאת המודעות להיעלמות ים המלח.

אפשר לצאת מהכפר לטייל גם בשמורת עין גדי ונחל דוד, ובשמורת הטבע נחל ערוגות עם "המפל הנסתר" ו"הבריכות העליונות" שבנחל, ואפשר גם להדרים עד הר מצדה.

 

גילוי נאות: היתה לי הזכות והעונג להתארח בכפר ביאנקיני ללא תשלום, במסגרת סיור היכרות לעיתונאים דתיים. התלהבתי מהמקום, והייתי כותב אותם דברי שבח גם אם לא היו מפנקים אותי בחינם. כעת אני מתכונן לחזור לשם עם משפחתי, והפעם בתשלום מלא. לדעתי זה שווה כל גרוש, ואני ממליץ בחום על בילוי חופשה בכפר ביאנקיני.

 

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן