בצעירותנו למדנו בישיבה התיכונית את הספר ״סדר הויכוח״, שבו מתאר הרמב״ן ויכוח דתי שניהל בברצלונה עם כומר נוצרי בשנת 1266. וכמאמר הפזמון: ״מי חלם אז בכיתה כשלמדנו…״ על הרמב״ן, שיום יגיע ואהיה בעירו, גירונה, ואשוטט בסימטאות וברחובות שביניהן התהלך גם הרמב״ן מאות שנים לפניי.

שלושה ימים נמשך אותו ויכוח תיאולוגי בברצלונה. הטיעונים של הרמב״ן היו מבריקים, ובסוף הוא ניצח בויכוח, ושב לביתו בגירונה. כיום הדרך אורכת 38 דקות ברכבת המהירה, אך בזמנו הדרך נמשכה יומיים ברגל. כאשר הגיע הרמב״ן לביתו, נודע לו שהבישוף המקומי פרסם הודעת שקר לפיה ראש היהודים (הרמב״ן) הפסיד בויכוח, ולכן על כל היהודים להמיר דתם ולהתנצר.

כדי להזים את השקרים האלה, התיישב הרמב״ן לכתוב מזכרונו את פרוטוקול הויכוח. התוצאה היא הספר ״סדר הויכוח״ שלמדנו בישיבות. הספר הזה הפך את הבישוף הרמאי לחוכא ואיטלולא. בכעסו ועלבונו הוא רצה להרוג את הרמב״ן. לכן הרמב״ן ברח מגירונה אל ארץ ישראל, והתיישב בעכו, אח"כ עבר לירושלים, שם הקים בית כנסת וקהילה ולבסוף נקבר במורדות הר הכרמל. מדרום לעכו התגלה לפני 45 שנה חותמו האישי של הרמב"ן שעליו מוטבע "משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק". מועצת העיר גירונה הוסיפה את ציור החותם הזה לסמל הרשמי של העיר.

הרמב״ן מזכיר את עירו גירונה רק במקום אחד בכתביו. למעשה לא את העיר עצמה, אלא את בית העלמין היהודי ב"הר היהודים" (מוֹנְטְג׳וּאִיק) מחוץ לעיר. הרמב״ן יצא מגירונה לא"י בגיל 73. לפני שעזב אמרו לו תלמידיו: ״אינך צעיר. איך נדע מתי יהיה עלינו לומר עליך קדיש?״. השיב להם: ״הסתכלו כל יום על הקבר של אימי בהר מונטז׳ואיק. ביום שתראו שהמנורה על המצבה נסדקה או נשברה באמצעיתה, תדעו שגם אני הלכתי לעולמי״.

בימים ההם ובזמן הזה

בימי הביניים כונתה גירונה "עיר ואם בישראל". היא היתה גם המרכז העולמי של תורת הקבלה, והרמב"ן היה אחד מראשיה. בגירונה קיים עד היום אזור שנקרא "הרובע היהודי", ששמו בשפה קטלונית ״קאל״  EL CALL. שזה מהמילה העברית ״קהל״. שם היו בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, מקוואות, איטליזים, מאפיות, וכל מה שצריך כדי לנהל אורח חיים יהודי.

הרובע היהודי צמוד לנהר הציורי אוֹנְיָאר Onyar, שעליו גשרים רבים שדרכם ניתן להיכנס לעיר העתיקה. 'גשר האבן' יקח אותנו לקצה הדרומי של הקאל. משם נפנה שמאלה לסמטה שתוביל אותנו ללב הקאל, דרך סמטת לה פְרַסָה La Fraca .

הטיול בקאל של גירונה הוא כמו מסע במנהרת הזמן אל ימי הביניים, לתקופת "תור הזהב" של יהדות ספרד. חלק מהבתים עומדים על תילם זה 800-900 שנה. הסמטאות הצרות ברובע מזכירות את העיר העתיקה בירושלים. השיטוט בהן גורם לנו התרגשות גדולה. יש המספרים שמי שמצמיד אוזנו לאבני הקירות ומתרכז, יכול לשמוע את הד קולות ההמולה של החיים היהודיים התוססים, או את הדי הצעקות של הגויים הדורשים מהיהודים להתנצר או לעזוב את העיר.

כאן חיו אחדים מחשובי הראשונים ובעלי התוספות, שפירושיהם מודפסים בחלק השני של המסכתות בגמרות שלנו. הרמב״ן ובן דודו (ואח"כ גם מחותנו), רבי יונה גירונדי בעל ה"שערי תשובה", הרשב״א, הר״ן, הרא"ה (רבי אהרון בן יוסף הלוי) מחבר "ספר החינוך", ואחרים ממעצבי התרבות היהודית העולמית ותורת הקבלה. הם נולדו בקאל, גדלו כאן, שיחקו כילדים בסימטאות שבהן אנחנו מסתובבים, ועיניהם ראו אותם מראות שאנחנו רואים כיום בשכונתם. כאן הלכו בסימטאות ל'חדר' ולבית הספר ולבית הכנסת ולבית המדרש. כאן כתבו את פירושיהם שנלמדים מאז ועד היום.

הרובע היהודי של גירונה זה מקום שתענוג לשוטט בו, ולהתמסר למראות ולריחות. בחצרות הבתים יש צמחיה ירוקה שמטפסת על הקירות ועל גזעי העצים. אני עומד שם ברובע. עוצם עיניים. נושם עמוק ריח עדין של עפר לח. וחושב שזה סוג האויר שנשמו כאן אבותינו. הריחות שבאויר הם אותם ריחות שעטפו גם אותם בזמנם. זה מרגש! לפסוע ברגלינו בסמטאות אלה, זה כמו להזיז את האצבעות בין השורות בגמרא. כמו לדפדף בידיים בש״ס וילנא. תוך כדי שוטטות בסמטאות הקאל, אני מהרהר איך נראו ספרי הגמרות שלהם? הרי בימיהם הדפוס לא הומצא עדיין, אלא השתמשו בכתבי יד מועתקים. לא היו לנגד עיניהם ש"ס וילנא או ש"ס ז'יטומיר, ואפילו לא שוטנשטיין או שטיינזלץ. הרמב"ן מצטט ומתעמת עם רש"י והרמב"ם והראב"ע, מכאן אפשר להבין שכתביהם היו לנגד עיניו. אבל מסקרן איך זה היה נראה.

מסקרן גם איך הם נראו ומה לבשו. את זה קל לנו לדמיין לפי שטיח קיר ענק מהתקופה ההיא שתלוי על אחד הקירות בקתדרלת גירונה. שטיח הקיר מתאר את מעשה הבריאה, ובפינה השמאלית התחתונה רואים דמויות של שני יהודים. המוזיאון להיסטוריה יהודית של גירונה עשה מהם את סמל הלוגו שלו.

    

המוזיאון להיסטוריה יהודית

המוזיאון להיסטוריה יהודית נמצא בבית מספר 8 ברחוב לה פרסה. המוזיאון שוכן במבנה שהוקם על חורבות בית הכנסת של גירונה. על הרצפה במפתן המוזיאון מוטבעת אבן נחושת קטנה שעליה חרוט "ספרד". בפרויקט "ספרד" חודשו אתרי מורשת יהודים בכ20 כפרים ועיירות בכל רחבי המדינה. גם המוזיאון הזה הוא חלק מהפרויקט הגדול. במוזיאון יש 11 גלריות לנושאים יהודיים שונים. מוצגים שם כלים וחפצים שנמצאו במהלך שיפוצים של בתים שהיו של יהודים לפני גירוש ספרד, לצד ספרי תורה עתיקים. אחד האולמות מוקדש לתצוגת מצבות קבורה עתיקות עם כיתוב בעברית.

    

מהתערוכה מתברר שבימי הביניים חיו בגירונה יהודים שהיוו מדענים, הוגי דעות, וסופרים ומשוררים בעלי מוניטין עולמי. רבים מהאסטרונומים באותה תקופה היו יהודים מגירונה. הם הכינו מפות, לוחות שנה, טבלאות אסטרונומיות שהופצו בכל אירופה. תעשיית המצפנים ומכשירי הניווט לאוניות נחשבה 'תחום יהודי'. כשקולומבוס (היהודי) יצא למסע שבו גילה את אמריקה, הוא הצטייד במצפנים ומכשירי ניווט שיוצרו על ידי יהודים בגירונה. באחד האולמות במוזיאון מוצג על קיר שלם "אטלס קטלוניה", ששרטטו שני יהודים, ומפה זו נחשבת המפורטת והמעודכנת ביותר בעולם בימי הביניים. היהודים בלטו גם בתחומי הרפואה הרוקחות והמשפט. הרופא של בית המלוכה היה הרמב״ן. נחום פלורה היה הרופא האישי של המלכה סבילה פורטיה. הר״ן (רבי נסים גרונדי) היה גם שופט בבית הדין לעניני רפואה.

יהודים רבים עסקו בבנקאות, והעניקו הלוואות בריבית. העשירים שבהם עבדו רק בבנקאות, אבל הרוב היו גם סוחרים ובעלי חנויות, שהלוואות בריבית היו עיסוק צדדי שלהם. בארכיון העיריה נמצאו מסמכים על הלוואות בהיקף עצום שנתנו יהודים בין השנים 1311 עד 1361. בין המלווים היו גם נשים יהודיות שנזכרות בשמן. הפעילה ביותר היתה בּוֹנְפִילָה בת אַסְטְרוּק רַבְיָה.

כל העושר הרוחני והגשמי הזה בגירונה ובקטלוניה הסתיים בגירוש יהודי ספרד בשנת 1492. היהודים נטלו איתם מעט ממטלטיהם הגשמיים, ואת כל המורשת הרוחנית והזכרונות המסורתיים הקולקטיביים.

בשנת 2000 נחנך המוזיאון להיסטוריה יהודית, שמנוהל על ידי הגברת סיליביה פְּלַאנָאס Silvia Planas. למרות שאיננה יהודיה היא הפתיעה אותי בהיקף ידיעותיה על היהדות וההלכה ועל כתבי הרמב"ן. יש במקום הסברים ב4 שפות, קטלונית, ספרדית, צרפתית, ואנגלית. רק לא בעברית. נראה לי שלדעתם המוזיאון מיועד לגויים שאין להם מושג בסיסי ביהדות, ורוצים להעשיר את הידע שלהם. לא לנו. אבל בכל זאת אסור לנו לפספס את הביקור במוזיאון היהודי הזה.

המוזיאון מעורר התעיינות בכל העולם, בעיקר של תיירים וגם של סטודנטים וחוקרים. בכל שנה מגיעה קבוצה של סטודנטים מישיבה יוניברסיטי בניו יורק ל"מחנה עבודה" של כחודשיים שבו הם עוזרים לפענח מסמכים מימי הביניים שנמצאים בארכיון העיריה, ומנסים לדלות וללקט מתוכם מידע על חיי היהודים.

המשך סיור בקאל

לבית הכנסת היה צמוד מקווה טהרה, שנחשף ושוחזר.

אחד הדברים המעניינים בבית הכנסת הוא הכניסות אליו. היתה כניסה אחת דרך "רחוב הגברים" שקיים עד היום, מצד שמאל של בית הכנסת. כניסה אחרת היתה במרחק כ50 משם ונקראה "רחוב הנשים". כיום רחוב הנשים חסום, וקטע ממנו מהווה חלק מחצר המוזיאון היהודי. הפרדה זו מלמדת על ההקפדה הגדולה על גדרי צניעות בתקופתם. דבר כזה אנחנו לא רואים כיום אפילו ב"אולמי וגשל". אגב, סצינות אחדות בסדרת "משחקי הכס" צולמו במעלה "רחוב הגברים" ששומר על אותנטיות מימי הביניים.

          

רחוב הגברים                                             ורחוב הנשים

במעלה סמטת הגברים נמצא בית מגורים פרטי שנקרא "בית הרב האחרון". ברחבת הכניסה אליו יש באר בנויה אבנים. על האבנים התחתונות יש סימנים של חריצי מזוזה. ארכיאולוגים מעריכים שהרב האחרון רצה לשמר את היהדות לפני שהוא עוזב. לכן בנה את הבאר הזו בתקוה שיבואו ימים טובים יותר שיהודים יחזרו לגירונה, או לפחות אחרים יגלו את האבנים המיוחדות ויבינו מה היה פה. לפי גרסה אחרת את הבאר הזו בנה מישהו שפלש לבית יהודי לאחר גירוש ספרד, עקר את אבני הבניה, והשתמש בהם לבניית הבאר, מבלי להבין מהם סימני המזוזות. הכניסה לבית ולרחבה סגורה ונעולה ע"י שער ברזל, ובד"כ אי אפשר להיכנס ולראות את הבאר, אלא מהרחוב. אם יהיה לנו מזל, אולי בעל הבית יהיה במקום כשנגיע, ויסכים לפתוח עבורנו את השער.

הגברת סילביה פלאנאס אומרת שלפעמים היא שומעת מדריכי תיירים מטעים את שומעיהם, כשאומרים על בתים בקאל "פה היה גר הרמב"ן" או כאן היתה הישיבה של הרמב"ן. לפי המחקרים שלה אין אפשרות לדעת היכן גרו אילו משפחות, כי כשהיהודים גורשו, פלשו גויים לבתיהם, ולא נותר רישום מסודר של בעלות על נכסים.

בית חבד

בקצה של רחוב פרסה נמצא השער הצפוני של הקאל. בבית שלפני האחרון מצד שמאל נמצא כיום בית חבד, השוכן בבנין שהיה שייך למשפחת אבוהב. אחד מבניה, רבי יצחק אבוהב, חיבר את ספר "מנורת המאור". ביום שבו ביקרתי שם אומרים את "תפילת השל"ה". השל"ה הקדוש כותב במאה ה15 שרבי יצחק אבוהב היה מאבות אבותיו. (ואני מוסיף: גם מאבות אבותי, כי אילן היוחסין שלי מצד אבי מגיע עד השל"ה הקדוש). לפיכך התרגשתי מאוד לומר שוב את תפילה השל"ה, בתוך בית המגורים של משפחתו.

על כסאם של הרמב"ן והרשב"א שהנהיגו בזמנם את קהילת יהודי גירונה, יושב בזמננו ר' אברהם רוזנברג, שליח חב"ד בגירונה, שמנסה לארגן שם קהילה יהודית. בתחקירים שערכתי בישראל לקראת נסיעתי לגירונה שמעתי מפי בכירי חוקרי יהדות ספרד בישראל שכיום אין יהודים בגירונה. לעומתם, רבי אברהם רוזנברג אומר שבעיר ובפרבריה חיים כ150 יהודים. רובם מבוגרים, שלא נולדו בגירונה, אלא היגרו מרוסיה, ואחדים גם מצרפת, מארה"ב וארגנטינה. מספר הרב רוזנברג: "אני מסתובב ברחובות כמו שאני, עם זקן, כיפה, וציציות בחוץ. כמעט בכל שבוע מישהו עוצר אותי ברחוב ואומר "גם אני יהודי!". אחדים מהם הוסיפו "המזוזה היחידה בגירונה היא על דלת הבית שלי". אין שם קהילה מאורגנת, והם אינם יודעים זה על זה. כל אחד חושב שהוא היהודי האחרון בגירונה.

הרב רוזנברג הגיע לשליחות בגירונה לפני 3 שנים, ומאז הוא מנסה להקים ולארגן קהילה יהודית. הוא מזמין את יהודי העיר לבית חבד לתפילות ולמסיבות בחגים. רובם הניחו תפילין לראשונה בחייהם אצלו בבית חבד. "מאז פתחתי את בית חבד עשינו כאן כ70 מסיבות בר מצוה ליהודים בגילאים 30 עד 80, שלא זכו לחגוג בר מצוה בזמנם. חלקם תיירים מאמריקה ומפולין". הרב רוזנברג מסביר זאת בעובדה שיש משהו רוחני באווירה של הקאל, שמעורר את הניצוץ היהודי אצל כל אדם.

אין בגירונה מנין אפילו בשבתות, למעט מקרים שמגיעות קבוצות תיירים דתיים מישראל ומאמריקה. אבל זה לא מרפה את ידיו של השליח המסור. הוא מזמין אותנו להיכנס אליו במהלך הביקור ברובע היהודי, לשתות משקה קל ולאכול כיבוד, ובעיקר להניח תפילין.

הרבה יתרונת יש לגירונה, אבל גירעונה שאין בה אפילו מסעדה כשרה אחת. רק בבית חבד אפשר להשיג ארוחות כשרות, אך בתיאום מראש. זאת כדי שהרבנית הטבחית תוכל להערך ולהצטייד לפי מספר המנות. (הטלפון להזמנות: 054-4561735 או באימייל chabadgirona@gmail.com).

המשך הטיול

כשאנו יוצאים מבית חב"ד כדאי לשים לב למשקופי האבן של דלת הבית משמאל. נבחין בהם בחריץ של מזוזה. הוכחה שזה היה בית של יהודי. רבים כאלה אפשר למצא בסמטאות הקאל. על הקיר שמעבר לפינה יש ציור של חדר פנימי בבית יהודי, עם מנורה שבעת הקנים על השולחן.

     

הבית ממול מימיננו נבנה על מגרש שעליו עמד בית האַלְגָ'מָה, בנין הקהילה היהודית. ראשי האלג'מה ניהלו בתוכו את החיים היהודיים לפי ההלכה, ושם היה גם בית הדין הרבני.

אנו יוצאים מהסמטה ומהרובע היהודי, ומוצאים עצמנו ברחבת קתדרלת גירונה. אם זה נראה לנו מוכר, הרי זה בגלל שקטעים רבים מהסדרה "משחקי הכס" צולמו על המדרגות העולות לתוך הקתדרלה.

    

אנו ממשיכים ללכת במורד הרחוב, מאחורי הכנסיה הגדולה אנו מגיעים אל ״מרחץ ערבי״. בית המרחץ הזה שימש את תושבי גירונה הגויים והיהודים משך מאות שנים החל מהמאה ה11. בחדר המרכזי אנחנו רואים בריכה מתומנת שבפינותיה עמודים גבוהים, שיוצרים מעין חופה מאבן. העמודים הללו טיפוסיים לבניה בגירונה בימי הביניים. מסביב לבריכה זו יש חדרים נוספים, שבכל אחד יש אמבט מרחץ נוסף.

       

המקום הזה מוזכר גם בספר "תשובות הרשב״א". מתוך שאלה שמופיעה בספר אנחנו מבינים שבשנת 1285 הצרפתים פלשו לקטלוניה, וכחלק מהכיבוש האלים הם הרסו את בית הכנסת ואת המקווה. לפיכך הקהילה היהודית שכרה חדר אחד בבית המרחץ הזה, כמקווה חילופי זמני עד לבניית המקווה מחדש. רעפים מהגג נשברו וקרסו לתוך מי המקווה, ואיש התחזוקה הלא-יהודי נכנס פנימה להוציאם. ראשי הקהילה שאלו את הרשב״א האם יש במעשיו של הגוי לפסול את המקווה. והרשב״א כותב שהמקוה כשר בכל זאת.

עד כאן אתרי המורשת היהודית שנמצאים בגירונה. עלינו לשבח את עיריית גירונה שהחליטה בשנת 1987 להקים את "מועצת הקאל" כדי לשקם את הרובע היהודי, לשחזר את הרחובות, ולהפיץ את ההיסטוריה היהודית של העיר. בשנת 1997 נפתח שם מכון נחמנידס לחקר הרמב"ן, ובשנת 2000 נחנך גם המוזיאון להיסטוריה יהודית. יש בגירונה עוד שפע של אתרים לא-יהודיים ומוזיאונים שכדאי לראות. נזכיר בקצרה רק את חומות העיר העתיקה, הקתדרלה העתיקה, גדות הנהר והגשרים שעליו, ופסל האריה. מוזיאונים לסרטים, להיסטוריה של גירונה, לאומנות, ועוד.

לפי נתונים של משרד התיירות הספרדי הגיעו בשנה שעברה לברצלונה 172,000 בעלי דרכון ישראלי. מנהלת התיק הישראלי במשרד התיירות בקטלוניה, הגברת מרתה טשידור Martha Teixidor, אומרת שעליהם יש להוסיף ישראלים בעלי דרכון כפול שהציגו את דרכונם הזר בכניסה לספרד, וגם יהודים אמריקאים רבים שבאים לטייל בקטלוניה. מנהלת התיירות בעיריית גירונה, מילנה שוורץ ("סבא שלי היה יהודי") Milena Schwarts, מדווחת שבשנת 2017 ביקרו בגירונה כ85,000 תיירים, מתוכם רק כ5,000 ישראלים ויהודים אמריקאים. לא ברור איך עלינו להתייחס לנתונים האלה? מצד אחד, זה הרבה יותר מאשר אתרי יהדות אחרים בקטלוניה. מצד שני, יותר ממיליון תיירים מגיעים מידי שנה לבית של סלבדור דאלי בפורטליגאט Portiligat ובמוזיאון שלו בפִיגוּאֶרֶס. והרי לנו הרמב"ן חשוב יותר מאשר דאלי חשוב לחובבי אומנות. בעיריית גירונה החליטו להעניק תשומת לב מיוחדת להיסטוריה היהודית של העיר, כדי למשוך יותר תיירים יהודים דתיים. לדעתי, מי שמגיע לברצלונה, חייב לבקר גם בגירונה לפחות יום אחד.

ולסיום, המלצה אישית: כאשר אנחנו מתכננים לטייל בגירונה עם המשפחה והילדים, מומלץ להדפיס מראש את "אגרת הרמב״ן לבנו", ולשמור בכיס. אפשר להוריד בלינק זה או באינטרנט, או לצלם אותה מסוף הסידור. את האגרת כתב הרמב"ן פה בג'ירונה, ובה הוא מסביר "מוסר אביך", לכבד את הזולת, להיות צנוע, לכבוש את הכעס, לדבר בנחת, ועוד. כאשר נגיע לרובע היהודי, זה הזמן לעצור, להקריא לילדינו את אגרת הרמב״ן, ולהסביר ולפרש לילדים לפי רמתם. זו יכולה להיות חוויה מעצימה ואחד משיאי זמן האיכות שלנו עם ילדינו. אח״כ כשנמשיך לטייל איתם ברובע היהודי, נוכל לזמזם את הניגון "שמע בני" של אברהם פריד, או בביצוע של בני אלבז.