במדינת ליטא חיים רק 3.5 מיליון איש, ומתוכם בעיר קְלֵיפֶּדָה KLAIPEDA חיים 150,000 איש. העיר הוקמה על ידי גרמנים ליד שפך נהר ניימן, בגלל מיקומה הנוח להקמת נמל ימי. שמה המקורי של העיר היה מֶמֶלְבּוּרְג, או בקיצור- מֶמֶל. ממל מעניינת אותנו כיום בעיקר בזכות רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, שכיהן כרב העיר הזו.

עד היום קלייפדה היא עיר הנמל היחידה של ליטא. במשך מאות שנים היא השתייכה לפרוסיה, והרקע הגרמני שלה ניכר בסגנון הבתים והרחובות. בתחילת מלחמת העולם השניה השתלט עליה הצבא הגרמני, במסגרת ה"אנשלוס" לסיפוח אוסטריה.

סמוך לנמל אנחנו יכולים לראות גבעה מלאכותית שעליה בנו הגרמנים מבצר במאה ה 13. העיר גדלה והמצודה כבר לא התאימה לשמירה על העיר. לכן במאה ה19 המצודה פורקה, כאשר העיריה מכרה לאנשים זכיונות לפרק קירות מוגדרים, כדי להשתמש באבנים לבניית בתיהם. אבל נשתמרו ציורים של המצודה מהמאה 17, וכיום יש תוכניות לשחזר את המצודה.

בקרבת הנמל נמצא "הגשר המסתובב" שהפך להיות אטרקציה תיירותית. בכל שעה עגולה מסובבים אותו ידנית כדי לאפשר לסירות קטנות לעבור בתעלה. בצמוד לגשר נמצא פסל "הרוח". אגדה מקומית מספרת שבמאה ה16 ראה אחד משומרי הגשר אדם שאומר לו שבקרוב לא יהיה עוד אוכל במצודה, ואז האדם התפוגג כמו רוח. פסל מקומי החליט להנציח את הסיפור, ויצר פסל חלול. ילדים אוהבים להיכנס לתוכו.

ליד הנמל נבנו מחסנים רבים מעץ. אחד מבעלי המחסנים בשנת 1774 היה יהודי בשם אפרים מיכאלסון, שהיה אחד מעשירי העיר וחשוביה. בשנת 1854 היתה במקום שריפה שכילתה את כל המחסנים ותכולתם. על חורבותיהם נבנו מחדש מחסנים מאבן אדומה. בדור שלנו מישהו קנה את חורבות אחד המחסנים של מיכאלסון, ובנה עליו מלון בוטיק יוקרתי. בגלל הרקע ההיסטורי נקרא המלון בשם "מיכאלסון".

הכתובת: Žvejų street 18A

אנו נכנסים לטיול רגלי בעיר העתיקה. הרחובות ישרים כמו בניו יורק. סלולים באבנים גדולות, עם חריצים גדולים ביניהם. מומלץ לא להגיע לכאן עם נעלי עקב. הרחובות מקוריים מתחילת המאה ה16, אבל הבתים חדשים יותר. בשנת 1854 היתה בעיר שריפת ענק שכילתה כמעט את כל בתיה העשויים עץ. הבתים שאנו רואים נבנו מבטון על חורבותיהם.

אחד מבתי האבן שלא נפגעו בשריפה הגדולה משמש כיום משרדי העיריה. זה היה בית הקונסול של דנמרק, שהיה גם האיש העשיר ביותר בעיר. כאשר נפוליאון כבש את ברלין בשנת 1807, המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השלישי ברח לכאן, והתגורר בבנין הזה, שהיה היפה ביותר בעיר.

בסמוך אליו יש פסל ברונזה של חתול, שילדי העיר גאים בו ואוהבים "לרכב" עליו. במרחק שתי דקות הליכה יש גם פסלון של עכבר. לפי המיתולוגיה המקומית מסוגל העכבר הזה לחולל נסים. אם נערה מקומית לוחשת לתוך אוזן העכבר הזה את משאלותיה, הן יתגשמו במהרה. ניסינו, וזה לא עבד. נסו גם אתם, לפחות בשביל הקוריוז.

הכיכר הראשית בקלייפדה היא כיכר התיאטרון. בנין התיאטרון הזה נבנה אחרי השריפה הגדולה, והצליח לשרוד הפצצות במלחמת העולם השניה. זה בנין התיאטרון העתיק ביותר בליטא. במרכז הכיכר יש מזרקה עם הפסל החשוב ביותר בעיר. זה פסל של המשורר הלאומי של פרוסיה, סימון דאח (1605-1659). שירו המפורסם ביותר נקרא "אָן מִטַרָאוֹ". אָן היתה כלתו של חברו הטוב, והמשורר התאהב בה, אך נמנע מלחזר אחריה. את תסכולו ורגשותיו הוא ביטא בשיר אהבה שהקריא בטקס החתונה של חברו עם אן. השיר הזה הולחן, והוא נחשב שלאגר ששרים אותו מאז ועד היום.

לאורך הנהר עוגנות ספינות רבות, שאחדות הן מהוות אתרי תיירות או מסעדות יוקרה. כדאי לבקר.

ההיבט היהודי

בארכיון העיריה יש מסמכים מהמאה ה15 שבהם מפורטים תשלומי "מס יהודי". בשנת 1567 גורשו היהודים  מהעיר ממל. בשנת 1643 התירו ליהודים להגיע העירה רק יום אחד בשבוע לצרכי מסחר, אבל לא ללון בה. במאה ה 19 הרב של ממל היה רבי ישראל סלנטר, שייסד פה את תנועת המוסר. הוא הצליח לאחד בין הקהילות היהודיות בבתי הכנסת השונים, ייסד את חברה קדישא המקומית, וייסד גם "חברת לומדי גמרא". ביתו היה בית מדרש לרבנים גאוני תורה. הוא הוציא לאור 12 ספרים עם חידושי תורה של גדולי הדור בזמנו, והפך את ממל להיות אחד ממוקדי הדפוס העברי והיהודי במזרח אירופה.

קלייפדה נמצאת באזור חשוב להיסטוריה היהודית. היא חלק מהערים קובנה, שם הוקמה ישיבת סלובודקה. העיר פוניבז'. וילנה, וז'יימלס, שבה כיהן הרב קוק לפני עליתו לא"י ומינויו לרב של יפו. בעיר קלייפדה אנחנו יכולים לראות גם אתרי מורשת יהודיים.

ארבעת בתי הכנסת

4 בתי כנסת היו בקלייפדה, ושרידי 3 מהם ראויים שנבקר בהם. הראשון הוא בית הכנסת הליטאי שבו כיהן הרב ישראל סלנטר. כך נראה בית הכנסת בזמנו.

הרב ישראל סלמטר היה מייסד תורת המוסר. הוא הכניס לעולם הישיבות גם את לימוד הספרים "חובת הלבבות" ו"מסילת ישרים". הוא היה זה שהכניס לחיינו את הציטוט ששמע מסנדלר: "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן". תורתו נכתבה על ידי תלמידו בספר "אור ישראל", שנתן לו את שמו. הוא העמיד צאצאים רבנים ומנהיגים. אחד המפורסמים שבהם היה הרמטכ"ל  אמנון ליפקין שחק.

כשנכנסו הנאצים לקלייפדה, דבר ראשון שרפו והרסו את בתי הכנסת. כיום עומד מלון על מקומו של בית הכנסת.

שרידי היסודות של בית הכנסת נשמרו, והונחו עליהם משטחי זכוכית עבה. זה נמצא ליד הדלת האחרונה בצד השמאלי של הבנין. אם הדלת סגורה, אפשר לפנות לפקידי הקבלה של המלון, ואם הם לא עסוקים מידי, הם יפתחו לנו את הדלת.

הכתובת: רחוב Daržų 9

מול בית הכנסת אנו רואים בית צהוב, שמשמש כיום חנות למוצרי יופי. הבית הזה היה "בית השוחט". עצם העובדה שהקהילה החזיקה שוחט במשרה מלאה וסיפקה לו מגורים, מעידה על שמירת הכשרות שהיתה בממל, ועל העובדה שלא הסתפקו ביבוא בשר כשר מוילנא ומקהילות אחרות בליטא.

בית הכנסת השני שנראה היה בית הכנסת "הפולני", שנקרא גם "בית הכנסת חסידים". הוא נבנה בשנת 1835 מעץ, בקצה העיר של אז. גם בית כנסת זה נשרף בשריפה הגדולה, ובשנת 1876 נבנה מחדש מאבן. את קהילת החסידים בעיר הנהיג הרב שאול צבי בלוך, ובנה סביב בית הכנסת תלמודי תורה, ומשרדי הקהילה וחברה קדישא. בסוף המאה ה19 חייבו השלטונות את 3 הקהילות היהודיות בעיר להתאחד, ואז עברו למקום זה גם תלמודי תורה אחרים.

כל המבנים שבמיתחם נהרסו בהפצצות של הרוסים במלחמת העולם השניה. לקירות לא נותר זכר, אבל הרצפה של בית הכנסת ושל בית הספר היהודי נשמרו. העיריה מכבדת את המקום, ואוסרת לבנות עליו בתי מגורים. אם אנחנו מגיעים לכאן אחר הצהריים, אולי זה המקום הראוי לתפילת מנחה. אפילו ביחידות. תרומה אישית קטנה שלנו לחזרת עטרה ליושנה במקום המקודש הזה.

שרידי בית הכנסת החסידי נמצאים בצומת "רחוב בית הכנסת" פינת רחוב Galinis.

במעלה רחוב בית הכנסת אנו מגיעים אל בית הכנסת השלישי. הוא שוכן בשטח בית הקברות היהודי שברחוב Ring 3. בבנין האדום בקצה בית הקברות נמצאים משרדי הקהילה היהודית ומוסדותיה, ואחד מהם הינו בית הכנסת היחיד הפעיל בקלייפדה. מידי שבת מתקיימות שם תפילות, וב80% מהשבתות יש אף מנין לתפילה.

כשנכנסתי לבית הכנסת ראיתי באחת הפינות צעיר משנן קריאה בתורה לפרשת השבוע של מחרתיים. בקצה בית הכנסת ראיתי שני אברכים עסוקים בלימוד. כשנגשתי לפטפט איתם ולהכירם, הם נפנפו אותי והסבירו שהם כעת באמצע שיעור תורה באמצעות הסקייפ, ולא רוצים להפסיד אף מילה. עם קדוש! (פעם ראשונה בחיי שנהניתי כשמגרשים אותי…).

כיום רשומים בקהילה 264 יהודים, רובם זקנים שהיגרו לכאן מרוסיה. הצעירים הלכו לעבוד בערי הבירה או עלו לישראל. 5 משפחות של יורדים ישראלים חזרו לגור בקלייפדה. במקום יש מכולת כשרה, ומסעדת תמחוי לעניי הקהילה וזקניה. לפני 7 שנים פתחו שם גם מקווה. חשבו שזה ישמש רק לכלות ביום חופתן, אבל מתברר שהשימוש פופולרי יותר, ונשים רבות כאן שומרות על טהרת המשפחה, יותר מאשר הן שומרות שבת וכשרות.

ראש הקהילה היהודית ב12 השנים האחרונות הוא פליקס פוזמסקי. שתי בנותיו עלו לישראל, והוא מרבה לבקרן. הוא מארגן את בואם של רבנים מריגה ומירושלים להרביץ תורה בעיר ולתת שיעורי התעוררות. בחנוכה ובפורים הוא מארגן מסיבות גדולות. גם גויים באים להדלקת הנרות ומגלים ענין ביהדות. בשנה שעברה היה בעיר תיאטרון אידי, שהעלה הצגה יהודית. גם בימים אלה מנהל התיאטרון היהודי והשחקנים הגויים עושים חזרות להצגה יהודית חדשה. יש בעיר גם עדה של קראים, שלפעמים מצטרפים לקהילה היהודית. "מוסלמים" קוראים להם חלק מיהודי המקום.

"עד לפני שבע שנים חווינו כאן אנטישמיות" אומר פליקס. "על קיר הגדר בחוץ ציירו כתובת גרפיטי "יהודים החוצה". ניסו גם לעקור את השער. כיום כבר לא נתקלים פה באנטישמיות, כנראה בגלל שאין מוסלמים בקלייפדה".

בית העלמין שבתוכו שוכן בית הכנסת הוקדש בשנת 1834, אבל כיום לא רואים בשטחו מצבות יהודיות. כשהגיעו הגרמנים לקלייפדה במלחמת העולם השניה, הם הקימו בסיס חיל קשר בשטח בית הקברות. הסירו את כל המצבות, וניתצו רבות מהן, כדי לשלב אותן בבסיס הבטון של האנטנות הגבוהות שבנו כאן. אחרי המלחמה הגיעו הסובייטים, והחלו להשתמש באנטנות האלה לשיבוש שידורי רדיו של מדינות המערב לתעמולה אנטי רוסית.

בשנת 1988 היה הסכם רייגן-גרובצ'וב, שאחד הסעיפים בו כלל החלטה להפסיק לשבש שידורי רדיו מהמערב למזרח ובכיוון הפוך. בסיס הקשר נותר ללא שימוש, ושטחו הוחזר לקהילה היהודית. חלק מבסיסי האנטנות נשמר, ואפשר לראות בתוך גושי הבטון גם מצבות אבן שהיו על קברים יהודיים.

כאשר פרקו את האנטנות, והטרקטורים הרסו את בסיסי הבטון שלהן, נחשפו הרבה עצמות אדם בשטח האנטנות. ראשי הקהילה אספו אותן, וקברו את העצמות בקבר אחים. על מקום הקבורה שמו מצבה גדולה זו:

ראשי הקהילה מצאו בשטח רק מצבה אחת שלמה. הציבו אותה במרכז בית הקברות, עדות יחידה ובולטת לבדידות שהיתה פה. על המצבה כתוב:

אשתי היקרה נקטפה בעלומיה

החשובה מרת דבורה חיה

בת רבי יצחק נחמן יאנה

הלכה לעולמה בה' מנחם אב

שנת תרמ"ו

בשנת 1991 בנו גדר אבן לבית הקברות. על קירות הגדר שילבו שברי מצבות שנמצאו פזורות בשטח. היהודים המקומיים קוראים לגדר הזו "כותל הדמעות" וגם "הכותל המערבי". כיום הנפטרים היהודים נטמנים ב"חלקת היהודים" שבבית הקברות האזרחי העירוני.

         

בשטח בית הקברות נטעו שדרה עם 39 עצים. כל עץ על שם חסיד אומות העולם מקלייפדה שהציל יהודים. מתחת לכל עץ יש גם שלט עם שמו. מעין "יד ושם" צנוע.

בית הכנסת הרביעי בקלייפדה הוא "בית הכנסת הגרמני", שנחנך ב1886. הוא נהרס, ועל שטחו עומדת היום וילה של אדם פרטי. כאן התפלל גם הרב יצחק רילף.

הכתובת:  Grstägatvio 4

בית החלוץ

אחד האתרים היהודים המעניינים ביותר הוא "בית החלוץ". במאות ה19 ו20 היתה ממל אחד ממרכזי הציונות באירופה. הרב רבינוביץ עזר להקים ב1927 בממל את "בית החלוץ", שבו צעירים יהודים עברו הכשרה בחקלאות לקראת עלייתם ארצה. הקהילה היהודית ארגנה עבודה והשתלמויות ב13 חוות חקלאיות בקרבת העיר. מעבר להכשרה, הבנין שימש מקום מפגש לאינטלקטואלים ציונים מרוסיה ולפגישות של צעירי ממל. בבית החלוץ עברו 600 חלוצים יהודים מכל רחבי מזרח אירופה. זאת כאשר בממל חיו כ7,000 יהודים,  שהיוו כ15% מתושבי העיר.

הכתובת: Skerdėjų 3

     

מול בית החלוץ אנו רואים מגרש ריק. פה עמד המקווה הישן של קלייפדה ברחוב Skerdėjų 4. המבנה נהרס, אבל המיקום נשמר.

בית הספר היהודי הדתי

רב העיר שכיהן אחרי רבי ישראל סלנטר היה הרב ד"ר יצחק רילף, שהיה גם בעל צדקה גדול. לכן כינו אותו "ד"ר הילף". "הילף" בגרמנית זה "עזרה".

ד"ר רילף הקים ב1880 גם בית ספר דתי לילדי הקהילה היהודית. "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE". התלמידים היהודים למדו בבתי ספר כלליים לפני  הצהריים, ואחר הצהריים היו מגיעים לבית הספר הזה ללמוד לימודי קודש ואת השפה העברית. בנים ובנות למדו בכיתות נפרדות עברית, גרמנית, מתמטיקה ושאר לימודי ליבה. שיעורי הליבה התקיימו בעברית. ב1927 נפתח בעיר גם תלמוד תורה לילדי החרדים, וב1936 בית ספר יהודי שבו למדו כל היום.

על הקיר החיצוני של בית הכנסת יש כיום שני שלטי אבן לזכרו של הרב רילף, ולזכר תלמידו, דוד וולפסון, שהתגורר בבית ממול בית הספר. שניהם הקימו את הסניף המקומי של התנועה הציונית. דוד וולפסון מקלייפדה היה האומן שעיצב את דגל ישראל. הוא גם נתן למטבע הישראלי את שמו "שקל".

הכתובת: Grstägatvio 6

בית החולים היהודי

במשך שנים רבות פעל בית חולים יהודי בבית פרטי ליד בית הכנסת הפולני. בשנת 1898 נחנך בית החולים היהודי החדש. המגרש נרכש ע"י ליאופולד אלכסנדר, והמבנה והציוד נרכשו בתרומת הברונית קלארה הירש. בית החולים הזה נחשב משוכלל ומודרני, ויהודים מכל רחבי רוסיה הגיעו להתאשפז בו. כיום בנין בית החולים משמש מרכזי עירוני לרפואת הנפש.

הכתובת: Galini Pylimo 3

בשנת 1664 הגיע לעיר יהודי הולנדי, משה יעקובסון דה יאנגה, שהתעשר בהולנד ממסחר במלח. הוא פיתח את המסחר גם בממל, והיה ליצואן של פירות לימון ועצי בניה. כך הפך את ממל לעיר חשובה. הוא הביא איתו עוזרים יהודים וגם רב וחזן ושוחט, וכך קמה הקהילה היהודית הראשונה בממל. כעבור 20 שנה הוא פשט רגל וחזר להולנד. אבל בנו נשאר, והקים בית מרקחת גדול ומפורסם בעיר. לפני 5 שנים מכרו צאצאיו את המבנה, בתנאי שימשיך לשמש רק כבית מרקחת עד עולם. אבל הקונה לא עמד בהתייבותו זו, והפך את המקום לספא רפואי.

הכתובת: Tiltų 6

אחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה ממל לליטא, והקהילה היהודית גדלה מאוד. רב העיר בין שתי מלחמות היה רבי אליעזר יהודה רבינוביץ, מראשי תנועת 'המזרחי' בליטא. הוא השפיע מאוד על הציונות של יהודי ממל.

בית הדפוס העברי

בשוק האיכרים של ממל היו גם דוכנים של ספרי יהדות, במיוחד סידורים וחומשים. הרוכלים היהודים ממזרח אירופה שהגיעו לשוק למסחרם, היו שבים מכאן לבתיהם ברוסיה עמוסים בספרי קודש בעברית. בכיכר השוק בקלייפדה היה בית דפוס שבו הודפסו ספרי קודש לתפילה ולקריאה בתורה, וגם ספרי חול ועיתונים בעברית וביידיש. בית הדפוס היה שייך לאחים פואן, והוא ניצב עד היום בכיכר בבתים 7-9.

בבתים 15 ו17 באותה כיכר השוק היו משרדי החברה לכריית ענבר, שהשותף הבכיר בה היה יהודי בשם מוריס בֵּיקֶר. בזמנו הוא נחשב לאיש העשיר ביותר בליטא, והיה ידוע כפילנתרופ שתמך בישיבות ובקהילות יהודיות, וגם במוסדות נוצריים.

אתרי המורשת שבכתבה זו מכסים רק חלק מהמקומות היהודיים בעיר. תקצר הידיעה מלחשוף כאן את כולם. מי שרוצה להרחיב, שיחפש לבקר ולשמוע על עוד מקומות יהודיים, כמו: בית ליאו רוזטובסקי, מנהל בית החולים היהודי. בנין הבנק היהודי, בית וילהלם סטנטיאן, שותפו של בייקר. בית יוסף אבלמן, סוחר יהודי עשיר. בית ד"ר יוליוס פינדיקובסקי, הרופא הראשי של בית החולים היהודי. בית מוריס כהן, וחנות הבגדים שלו, ועוד ועוד.

ממל נחשבה עיר גרמנית, שהושפעה מאוד מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. גם בממל היתה תעמולה אנטישמית והסתה נגד היהודים. ניפצו את שמשות בתי הכנסת ואת חלונות הראווה של היהודים. דרשו להחיל את "חוקי נירנברג" גם בממל. בבחירות המוניציפליות של שנת 1938 זכו הנאצים ברוב מוחלט של המושבים בעיריה. מצב היהודים הוחמר עוד יותר, ורבים מאוד עזבו את ממל, בעיקר לעיר קובנה.

הרוח האנטישמית עדיין נושבת ברחובות קלייפדה גם בימינו. בביקורי בעיר נתקלתי בשתי תקריות אנטישמיות ביום אחד. בזמן שצעדתי על המדרכה עם כיפה לראשי, הופיעו מאחורינו שני בריונים בגיל 30 פלוס, עקפו אותנו, הצדיעו במועל יד, וצעקו "הייל היטלר". מיד ברחו, ונכנסו לאחת החנויות בבנין הסמוך. שפנים עלובים.

כשעתיים אחר כך אשתי ואני שוטטנו להנאתנו בכיכר התיאטרון, שם יש שוק איכרים ובעלי מלאכה. התבוננתי בענין בעבודה של בעל מלאכה שעסק בגילוף קערות מגזעים של עצים. כאשר הוא הבחין בכיפה שעל ראשי, הניח בצד את כלי עבודתו, והרים גרזן שעליו חרות צלב קרס, והניף אותו מולי בגאווה ובחיוך. הוא לא ניסה לתקוף אותי בגרזן, אלא רק להשוויץ ולהציג את עצמו ודעותיו. גם כשהוצאתי מהכיס את הפלאפון לצלם אותו הוא לא חש בושה.

חשבתי על המופרעים הנאצים האלה. הרי העולם מלא משוגעים, וכנראה גם קלייפדה לא נקיה מהם. אבל מה שמפריע לי זה העובדה שהם מרשים לעצמם להתנהג בפומבי כנאצים, מבלי לחשוש מהאנשים ברחוב ואפילו לא מהשוטרים שמפטרלים בכיכר העיריה. כלומר, בקלייפדה התנהגות נאצית נחשבת נורמה מקובלת.

בליטא נמצאים אתרי מורשת יהודיים רבים, ומשרד התיירות של ליטא מגלה יחס אוהד אליהם. משרד התיירות הליטאי חיבר אותי עם מדריכת התיירים הטובה ביותר לתחום יהדות קלייפדה, הגברת לורנציה בודרייטה.

מזה שנים אחדות חוקרת לורנציה את ההיבטים היהודיים בעיר. היא גילתה דברים ומקומות שלא היו ידועים בציבור הרחב ולמדריכי הטיולים האחרים. ישראלים רבים מגיעים לקלייפדה, שבה עוגנות אוניות נופש שמפליגות לים הבלטי. בסיורי החוף לוקחים אותם לאתרים כלליים בעיר, שאינם קשורים ליהדות. את כל האתרים היהודיים שבכתבה זו זכיתי לראות ולהבין בזכות המדריכה המעולה הזו. למי שרוצה ליהנות בקלייפדה גם מחוויה רוחנית יהודית, אני ממליץ לפנות אליה  במייל להזמין מראשסיור אישי או קבוצתי. המייל שלה: laurencija.budryte@gmail.com