"איך זה להיות בקרוז?". "במה שונה הפלגת נופש מטיול רגיל בחו"ל?" שואלים אותי מכרים ששוקלים הפלגת נופש.

תחום הקרוזים הוא גדול וחשוב בענף התיירות העולמי, אך בישראל מגלים אותו רק בשנים האחרונות. הישראלים חובבי הקרוזים נהגו בעבר לטוס לנמלים שמהם הפליגו אוניות נופש. השנה ענף הקרוזים הבינלאומי "עשה עליה". שבע חברות שייט בינלאומיות מפעילות בקיץ הנוכחי כמאה קרוזים שיוצאים מנמל חיפה. אנו רואים בתקשורת מודעות רבות על ההפלגות הללו, ואנשים מתלבטים אם לעלות לאוניה, כי אינם יודעים מה מצפה להם בחופשה מסוג זה.

לאחרונה השתתפתי בקרוז על האוניה 'קראון איריס' של החברה הישראלית מנו ספנות. במהלך הקרוז כתבתי יומן מסע שיהיה מעין 'מורה נבוכים' למי שטרם התנסו בחופשה מסוג זה. הנה תיאור ההפלגה שלב אחר שלב, יום אחר יום, בהפלגה מחיפה לקפריסין ולרודוס ובחזרה:

יום העליה לאוניה

אני מתעורר מוקדם מהרגיל, ונרגש מאוד לקראת ההפלגה שכה חיכיתי לה. מפליגים בשעה 5 אחר הצהריים, ויש לי עוד הרבה זמן. בבוקר אני פותח את המחשב ובודק את ההנחיות שהגיעו מחברת מנו ספנות. בודק שיש לי תעודת מתחסן, תו ירוק, וממלא שאלון של משרד הבריאות, ובודק שגם פוליסת ביטוח הבריאות נמצאת בשקית המסמכים. בצהריים אני עולה לרכבת לחיפה. כעבור כשעה יורד מהרכבת בתחנת "השמונה" הצמודה לנמל חיפה. כמוני, יורדים עוד נוסעים שמושכים אחריהם מזוודות, ומתחילים ללכת אל שער הנמל.

השער נמצא באמצע גשר סלול, עם עליה של כ200 מטר. הליכה לא קלה בחמסין. כשעוברים את שער הנמל אנו רואים לצד המזח הקרוב את האוניה 'קראון איריס'. מבנה ענק שמתנשא לגובה 11 קומות. וואו, איזה גודל. זה יהיה "הבית שלי" בחמשת הימים הקרובים.

אחרי עוד כ200 מטרים מגיעים לפתח הטרמינל. זה לא כל כך נעים לראות טרמינל סגור. מאחוריו ממתינים לנו מיניבוסים שמסיעים אותנו לטרמינל חילופי שאילתרו על מזח מרוחק מהאוניה. אלה 4 אוהלים גדולים מאוד, באורך של כ60 מטרים. יורדים מהשאטל ומשתרכים עוד כ50 מטר בשמש היוקדת אל פתח האוהל הראשון. נעמדים בסוף תור שבו מצמידים למזוודת שלנו סרטים שעליהם מודפס מספר החדר.

עוברים לאוהל השני לבדיקות בטחוניות. המאבטחת בודקת דרכונים, ועורכת את הריטואל "ארזת לבד?". מאחוריה ניצבות שתי מכונות שיקוף גדולות, ואני מתבקש להכניס לתוכן את המזוודות. אחרי עמדות הבידוק עומדים נציגים של מנו ספנות, ומציעים לנו להשאיר בצד את המזוודות, שיובאו מאוחר יותר אל החדר שלנו על האוניה.

ממשיכים הלאה אל האוהל השלישי לבצע צ'ק אין. מתייצבים בעוד תור ארוך, ומתקדמים לאיטנו בתור המייגע הזה. שם מתחיל בלגן. נוסעים מנסים לעקוף את התור, אחרים סתם דוחפים, ומתחילות צעקות ומריבות. לא נעים להתחיל כך את החופשה. אחרי כמעט שעה אנו מגיעים לראש התור המלחיץ הזה. בראשו, לפני דלפקי הצ'ק אין, עומדות דיילות של מנו ספנות שבודקות שיש בידינו כל המסמכים הבירוקרטיים הדרושים, ועוזרות למי שחסר לו משהו. נוסעים מבוגרים מתקשים להוריד את המסמכים החסרים מהאינטרנט, וזה מה שגרם לעיכובים בתור. נוסעים חסרי סבלנות דוחקים בהם, והמהומה רבה.

לאחת הנשים בקבוצה שלנו אין תו ירוק, ואף הדיילת לא מצליחה להורידו עבורה מהאינטרנט. היא מתייאשת, ורוצה לוותר על ההפלגה ולחזור הביתה. אני נשאר איתה, ושאר חברי הקבוצה ממשיכים הלאה. אחרי זמן ממושך נפתרת הבעיה, ואנחנו מתקדמים לעמדת הצ'ק אין. שם מקבלים כרטיס מגנטי וכרטיס עליה לאוניה. הכרטיס המגנטי OCR (Onboard Credit) משמש מפתח לחדר, וגם אמצעי תשלום על משקאות וקניות בחנויות על האוניה, ולתשלום עבור סיורי חוף.

משם ממשיכים לקצה האוהל, שם יש עמדות של משטרת הגבולות לבדיקת הדרכונים. גם לפניהם משתרך עוד תור. כשיוצאים מהאוהל עולים על אוטובוס שמסיע אותנו אל פתח האוניה. כמעט שעתיים עברו מהגעתנו לנמל עד העליה לאוניה (אֶמְבָּרְקִינג). אחדים מאיתנו מקטרים שהחופשה החלה ברגל שמאל.

אחר כך מתברר לי שהבלגן והעיכובים באחריות נמל חיפה שאינו ערוך לטפל בנוסעים רבים. חברת מנו ספנות משתדלת להקל על נוסעיה, בכך שמציבה דיילות מטעמה באוהל הצ'ק-אין כדי לעזור לנוסעים שהסתבכו בטופסולוגיה.

אני עולה במעלית לחדר שלי בקומה השביעית, ורואה שהמזוודה שלי כבר מונחת ליד הדלת. החדר קטן וקומפקטי.

מיטה זוגית גדולה תופסת את רוב שטחו, ובינה לבין הקירות רווחים של כחצי מטר. מצד ימין לדלת הכניסה יש חדרון שירותים ומקלחת. מולו ארון בגדים. אני פורק את המזוודה ומניח את הבגדים בארון. אינני מוצא מקום למזוודה הריקה, אז דוחף אותה אל מתחת המיטה. ליד הארון כסא ושולחן קטן צמוד לקיר. אני פותח לרווחה את הוילון הכהה שמעל ראש המיטה, ומגלה חלון רחב ומאחוריו נשקפים הים, וגם נוסעים שמטיילים על הסיפון החיצוני. האם הם יכולים לראות אותי כמו שאני רואה אותם? יוצא מהחדר אל הסיפון, ורואה שהחלון חד כיווני, ושהפרטיות שלי נשמרת. חוזר לחדרי, וסוף סוף מתפרקד על המיטה הנוחה.

כעבור דקות אחדות דופקים חבריי על הדלת, וקוראים לי להצטרף לארוחת צהריים. יש באוניה 5 מסעדות. אנו יורדים לקומה החמישית למסעדת '4 העונות'. המלצרית בכניסה אומרת לנו שהמסעדה כבר סגורה, למרות שאנו רואים הרבה סועדים בתוכה. עוברים למסעדת '7 הימים' הסמוכה, ורואים שהמזנונים ריקים ואין סועדים. פספסנו את הארוחה. כעת אני מבין שהתקיים בנו הפסוק מההגדה של פסח "כל דוֹחַפִין ייתי ויֵכול". אנחנו לא נדחפנו בתורים לפני העליה לאוניה, ולכן הפסדנו את הארוחה.

מתחיל לתור את האוניה לראות מה יש בה. פתאום מרגיש שהאוניה רועדת קצת, ומבין שמרימים עוגן ומתחילים להפליג. אני שומע צפירה, יוצא לסיפון החיצוני, ורואה ספינת גרר מושכת את האוניה מהרציף. נוסעים שעומדים על הסיפון מנופפים לשלום. אני מסתכל למטה ולא רואה איש שבא להיפרד מהם. למי הם מנופפים? מתברר שזה חלק מהטקס של עזיבת נמל. אז גם אני מנופף לכיוון הר הכרמל, ומרגיש קצת אידיוט.

אחרי כרבע שעה מכריזים ברמקול שכעת מתחיל תרגול מצב חירום. הנוסעים מתבקשים ללבוש חליפות הצלה שנמצאות במדף העליון בארון שבחדר, ולהתייצב באזור שמסומן באות על חליפת ההצלה הפרטית.

 

אנשי צוות מראים לנו איך ללבוש ולהדק את חגורת ההצלה במקרה חירום, ומראים לנו לאיזו סירת הצלה יהיה עלינו להיכנס במקרה הצורך. הם רושמים נוכחות, ובתוך 5 דקות מסתיים תרגול החירום, וחוזרים לחדרים.

בינתיים האוניה ממשיכה להתרחק ממפרץ חיפה. בכיוון מזרח נראים אורות הבתים ותאורת הרחובות במורדות הכרמל. מחזה מרהיב. חיפה והכרמל הולכים ונעלמים מהעין, ואני רואה שאנחנו מוקפים רק במים. עובר לצד השני של האוניה ורואה את השמש שוקעת באופק. השקיעות בהפלגות בלב הים גורמות גם לאדם האדיש ביותר להתרגש ולרצות להגיד "שירת הים".

אני נכנס חזרה לבטן האוניה, והולך ללובי בקומה 5 שנקרא "אוטוריום". בשוליו יש דלפק קבלה גדול ועמדות שירות, ומולם דלפקי "סיורי חוף".

יש לדעת שהפלגות נופש הן כמו טיול מאורגן בחו"ל, שבו "המלון" אינו שוכן במקום אחד, אלא זז איתנו ומלווה אותנו לכל עיר במסלול. בלי הטירחה של לארוז מזוודות בכל בוקר ולפרוק אותן בערב. בדלפק הטיולים מציעים לנו לבחור אחד משלשה סיורים יבשתיים, כאשר האוניה תעגון מחר בנמל לימסול בקפריסין. טיול באוטובוס להרי טרודוס (120 יורו), או סיור ברחבי העיר לימסול, או נסיעה לכפר הציורי אומודוס (70 יורו).

כשחוזר לחדרי מגלה שהחדרנית נכנסה בהעדרי, וסידרה את המיטה ואת הבלגן שהשארתי על השולחן. בהמשך ההפלגה מתברר שהחדרניות נכנסות לסדר את החדר פעמים אחדות ביום, כאשר אנחנו מחוץ לחדר.

הקולינריה היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בתחום הקרוזים. חברות השייט משקיעות תשומת לב רבה במזון, בסגנונות אוכל, בטעמים ובכמויות. בכל אונית תענוגות בעולם יש מספר מסעדות. מסעדות ראשיות בחינם, וגם 'מסעדות נושא' קטנות למאכלים בסגנון איטלקי או סיני או מקסיקני וכדומה.

במערכת הכריזה מודיעים שהמסעדות נפתחות לארוחת ערב. אנו הולכים למסעדה הראשית בקומה החמישית שנקראת '7 הימים'. היא נראית כמו אולם חתונות, עם כמאה שולחנות. במרכזו מזנונים בהגשה עצמית, מלאים בכל טוב ובמבחר גדול של סוגי מאכלים.

על הכרטיס המגנטי שלי כתוב ששמור לי שולחן בשולחן מספר 22 במסעדה הראשית, במשמרת ראשונה. אבל אינני רואה מספרים על השולחנות, וגם אין משמרות. לוקח צלחת ובוחן את המזנון הארוך, ובוחר מה להעמיס על הצלחת. המבחר והשפע מבלבלים אותי. מתיישב ליד אחד השולחנות הפנויים, ואוכל להנאתי. מלצריות מוזגות שתיה קלה לכוס שלי, וכאשר רואות שסיימתי לאכול מנה אחת, הן ממהרות לפנות את הצלחת. אח"כ חוזר למזנון לסיבוב נוסף של מאכלים אחרים. היה טעים מאוד. הכל כשר בהשגחת הרב יצחק דיין, אב"ד ג'נבה.

אחרי ארוחת ערב דשנה מגיע הזמן לבילויים ובידור. גם הבידור הוא אחד המרכיבים הדומיננטיים בהפלגות נופש. באוניה קראון איריס יש אולם תיאטרון גדול Royal Observation, וגם מועדוני לילה וברים. חבריי הולכים לקזינו, ואילו אני מעדיף לבלות בתיאטרון.

שחקנים בריטיים מעלים מחזמר World Decades. נהניתי מאוד במיוחד מהשירים הנוסטלגיים של להקת החיפושיות, והצטרפתי לשירה בציבור. מזל שהקולות סביבי האפילו על הזיופים שלי. כשהסתיימה ההצגה, אני מצטרף אל חבריי המבלים בקזינו. הם מחליטים לחתוך ולצמצם הפסדים, ואנחנו עולים לבריכה בקומה ה11. אנחנו מוותרים על רחצה לילית כי הבריכה מלאה באנשים. ליד הבריכה יש פיצריה, אבל בטני עדיין מלאה מארוחת הערב.

לקראת חצות אני יורד לחדרי להתארגן לשינה. "ויהי בוקר ויהי ערב יום ראשון"

יום שני להפלגה

אני מתעורר מוקדם מלא התרגשות ואדרנלין. מגלה מתחת לדלת דף התוכנית היומית מודפס בעברית. הולך להתפלל שחרית במנין הראשון בשעה 6 וחצי. במרכז האוניה נמצא בקומה החמישית בית כנסת קבוע עם ארון קודש וספרי תורה, שיש בו 55 כסאות. אני מגלה שבית הכנסת כבר מלא בנוסעים עטופים בטלית ותפילין, לכן אני ואחרים עומדים להתפלל במסדרון הרחב בכניסה לבית הכנסת.

מעבר לעצם התפילה במנין גדול, זו חוויה רוחנית יוצאת דופן, כי באוניות איננו מורגלים לקיים "ברוב עם הדרת מלך". כאן יש תחושת שייכות ביתית של "משלנו". מחמם את הלב. התפילה בנוסח עדות המזרח, ונאמר לי שיש גם מנין שני בשעה 8 בנוסח ספרד. במהלך הקריאה בתורה (זה היה יום שני בשבוע) אני רואה יבשה מבעד החלונות, והאוניה נכנסת לנמל לימסול.

מחזיר לחדרי את שקית הטלית והתפילין, והולך עם חבריי לארוחת בוקר. הפעם בחרנו במסעדת 'סן מרקו' בקומה העליונה, שמחלונותיה נשקף מצד אחד נוף מקסים של הים התיכון, ומהצד השני האי קפריסין. הרקע מרחיב לב ומעורר תיאבון. גם כאן יש מזנונים עמוסים בשפע סוגי סלטים ולחמים, והמון סוגים של קפה ומשקאות קלים. חגיגה לעיניים ואסון לדיאטה.

ב9 בבוקר יורדים מהאוניה רוב הנוסעים, וחלק מהנוסעים מעדיפם להמשיך לבלות על הסיפון. על הרציף ממתינים אוטובוסים לקחת אותנו לטיולים השונים. אמש בחרתי בטיול לכפר אומודוס, כי את הרי הטרודוס ואת לימסול אני מכיר מטיולים בעבר. אמודוס הוא כפר ציורי שבתיו העתיקים בנויים אבן, ורחובותיו מרוצפים בחלוקי אבן. הכפר דומה מאוד לכפרים טיפוסיים בקפריסין וביוון, שבעבר טיילתי ברבים כמותו. קצת התאכזבתי מהטיול, כי לא חידשו לי כלום. ראית כפר יווני אחד – ראית את כולם. עם זאת נהניתי לשוטט בסימטאות הצרות של הכפר העתיק.

ברחוב המרכזי יש חנויות מזכרות ועבודות יד וביגוד. חבריי נכנסו לטרפת של שופינג, אבל אני לא מוצא שום מזכרת הראויה להביא הביתה. כשהתיישבנו לנוח באחד מבתי הקפה ברחוב הראשי, חבריי סיפרו בהתלהבות על ביקורם בכנסיה העתיקה של הכפר. אינני נכנס לכנסיות ומנזרים, ולכן נהניתי פחות מהם.

אחר הצהריים נוסעים חזרה לנמל, בדרך שעוברת בכבישים צרים, בין גבעות והרים מוריקים. הנוף היפה מזכיר את אזור הר מירון. עולים לאוניה, ואני נכנס לחדרי לשנ"ץ נעים ומרגיע. כשמתעורר, יוצא לשוטט באוניה ולחקור את מה שיש בה. נכנס גם לחנות הדיוטי פרי עם מבחר מעניין של תמרוקים ומשקאות וצעצועים, אבל לא מוצא בה מציאות זולות במיוחד.

ממשיך לקומה התשיעית, ונכנס גם למועדון הילדים. רואה שם חצי תריסר ילדים בחוג ציור בהדרכת גננת דוברת עברית. על המדפים יש ספרי ילדים ומשחקי קופסה בעברית. במרפסת של המועדון יש בריכה רדודה וקטנה, שבתוכה משכשכים פעוטות שעליהם משגיחים אביהם ומדריכה אחרת.

אני עולה לסיפון העליון, ומתרווח על כסא נוח לצד הבריכה הגדולה למבוגרים. בקצה שלה יש מגלשה גדולה שבה גולשים ילדים בשאגות שמחה. אני עובר לכסא נוח באזור שקט יותר של הבריכה, ומנסה ללמוד את הדף היומי. מנהל השיווק של 'מנו', גיל חשמונאי, עובר שם ומתיישב לצידי ואנחנו מפטפטים. הוא מספר שבהפלגה זו ישנם כ25 ילדים, ובהפלגות בחופש הגדול מגיעים 200-300 ילדים.

גיל מזמין אותי לבקר בגשר הפיקוד, ולפגוש את רב החובל. בדרך כלל גשר הפיקוד הוא מחוץ לתחום לכניסת מבקרים וצוות. אני מופתע לראות מזוזה על דלת הכניסה, והמראה הבלתי צפוי הזה מעורר בי שמחה.

רב החובל, סרג'י ז'יגלין, מסביר לי על המכשירים שבעזרתם הוא מוביל את האוניה, ומזמין אותי לשבת בכסאו.

אני מופתע לראות על לוח מכשירי הניווט מול עמדת הקברניט תלויה גם חמסה שבתוכה 'ברכת העסק'. על הקיר האחורי של גשר הפיקוד אני רואה גם 'תפילה למפליגים בים'.

נדמה לי שאין עוד אוניה יהודית כזו בעולם. רב החובל האוקראיני מספר בגאווה שיש לו נכדים צברים. בתו הרופאה עלתה ארצה והקימה משפחה בנתניה. לפני 4 שנים חזרה לאוקראינה והקימה קליניקה מיוחדת.

הזמן עובר מהר כשנהנים במרפסת השיזוף על הסיפון. מגיע זמן תפילת מנחה ומעריב, ולאחריהן שוב מכריזים ברמקול "החברים מוזמנים לחדר האוכל" לעוד ארוחת ערב דשנה.

בינתיים האוניה שוב מרימה עוגן להמשך ההפלגה. אחרי ארוחת הערב שוב יוצאים לבלות ברחבי האוניה. מבין כל הההופעות במועדונים, אני בוחר שוב את התיאטרון המרכזי, שם מוצג הערב מחזמר Red hot Broadway. אותם שחקנים מאתמול, אך בהצגה ובתלבושות אחרים. אחר כך אני נכנס לאחד הברים, ומזמין קוקטייל ג'ון קולינס. על הבר מתיישבים לצידי נוסעים זרים. אנחנו מכירים ומתחילים לפטפט. משווים חוויות מההפלגה הזו ומהפלגות אחרות, ומתחילים לדבר גם פוליטיקה. חברותא נעימה, במיוחד כאשר הנוסעים האחרים ישראלים שמדברים עברית כמוני.

עוד יום של כיף מסתיים, ואני עולה לישון בחדרי.

יום שלישי

בשעות הבוקר האוניה עדיין מפליגה בלב ים. את שעות לפני הצהריים אני מנצל לשחיה בבריכה בסיפון העליון. נכנס גם לבריכת הג'קוזי (אשתי קוראת לזה "מקווה מוגז"), ושוהה בתוכה זמן ממושך. כל השרירים מתרפים, ואני מרגיש רענן ומשוחרר.

מנצל את הזמן הפנוי כדי לראות את אולמות הבידור, מתחם הספא וחדר הכושר, ואזור חנויות הדיוטי פרי.

לקראת הצהריים האוניה מגיעה לעגון ברודוס. אוטובוסים מתינים על הרציף להסיע את הנוסעים לסיורי חוף ברחבי האי ובהרים. אני בוחר להצטרף לסיור רגלי בעיר העתיקה של רודוס, עם דגש על אתרים יהודיים.

מדריך הטיולים, עופר גיא-רון, מוביל אותנו בסמטאות של מה שהיה הרובע היהודי, ולוקח אותנו גם לבתי כנסת ולמוזיאון היהודי.

עופר המדריך מתגלה כאנציקלופדיה מהלכת. הוא מפליא לתאר את חיי הקהילה היהודית שהיתה ברודוס עד השואה, וגם מרתק אותנו בסיפוריו ובסגנון הדיבור שלו. בעבר כבר בקרתי עצמאית בעיר העתיקה של רודוס, אבל היום עופר חידש לי דברים רבים. הוא לוקח אותנו גם לטיילת שמחוץ לחומות, לראות מיצג אורקולי אינטראקאיבי על ההיסטוריה של רודוס מימי הקמתה.

לאחר שנפרד מאיתנו, חבריי ואני הלכנו לראות את "ארמון הוורדים". זה המלון שבו נערכו דיוני ועדת הפסקת האש בסוף מלחמת העצמאות. שם חתמו משה דיין ויצחק רבין על הסכם שביתת הנשק שקבע את גבולות מדינת ישראל. לכן בספרי ההיסטוריה הם נקראים "הסכם רודוס". כיום הבנין הגדול משמש קזינו. באחד החדרים עומד השולחן שעליו נחתמו הסכמי שביתת הנשק, ועל אחד מקירותיו הפנימיים תלויים תמונות מדיוני הועדה.

אחר הצהריים חוזרים לאוניה למנוחה ולארוחת ערב. רוב הנוסעים נשארים לבלות באוניה, ואילו חבריי ואנוכי יורדים מהאוניה, ונוסעים העירה לבלות בטברנה אותנטית "הלגונה הכחולה". על הרציף נושבת רוח חזקה, שמאיימת להעיף את הכיפה מהראש. כמעט כל האורחים בטברנה היו מנוסעי האוניה קראון איריס. זמר יווני שר שירים יוונים, ומלווים אותו נגן בוזוקי ונגן אורגן חשמלי. המוזיקה קצבית מאוד. עד מהרה עולים על רחבת הריקודים אחדים מהנוסעים, ומפזזים בקצב המנגינות.

גם אני נסחף עם האווירה והקצב, ומצטרף לרוקדים, למרות שאינני מכיר ריקודים יווניים. לפי מבטי הסובבים אותי, סגנון הריקוד שלי עורר גיחוך. הצלמת של הקבוצה צילמה אותי בוידיאו, והפיצה את הפאדיחה בווצאפ. כשהתיישבתי במקומי, ראיתי את הסרטון המביך, ושלחתיו בווצאפ לאשתי בארץ. בתוך דקה היא משיבה לי "אתה רקדן אמיץ".

אנו מבלים בטברנה עד אחר חצות, וחוזרים באוטובוס אל האוניה ללינה. אני נרדם מיד. האוניה הפליגה באמצע הלילה.

יום רביעי

היום זה "יום ים". כלומר יום שבו האוניה איננה עוגנת ולא יורדים ממנה ליבשה. אני ממשיך לתור את האוניה. ארבעה ימים שוטטתי באוניה לאורכה ולרוחבה, ולא הספקתי לראות את כל המתקנים והמקומות שיש בה.

בימים האחרונים חלפנו על פני הכניסה למסעדת VIP, אבל לא נכנסנו כי האכילה שם כרוכה בתשלום נוסף. למה לשלם כאשר יש אוכל מצוין בחינם במסעדות האחרות באוניה? היום אני מחליט להזמין שולחן לארוחת הצהריים במסעדת 'לה ביסטרו', לבחון מה כל כך יוקרתי בה.

למסעדה יש מטבח נפרד, עם שף פרטי. חדר האוכל של 'לה ביסטרו' קטן יותר מהמסעדות האחרות. השולחנות והכסאות והמפות מהודרים יותר. כך גם הצלחות והסכו"ם. במסעדה זו אין בופה בהגשה עצמית של "אכול כפי יכולתך", אלא ההגשה ע"י מלצרים. כשמתיישבים, מגיע מלצר ומגיש תפריט אל-לה-קרט, כתוב באנגלית וצרפתית אך לא בעברית. שמות רוב המנות אינם מוכרים לי. אני מזמין מנה ראשונה, ולמנה עיקרית אני מזמין צלעות טלה. המנות הראשונות מוגשות מיד, אך למנה העיקרית אני צריך להמתין, כי השף מכין אותה במיוחד עבורי. הצלעות מוגשות על צלחת בצורה נאה ואסתטית. המראה והריח מעוררים תיאבון עוד לפני הביס הראשון. הטעם- גן עדן. חשבתי בתחילה שלא יתכן אוכל טעים יותר מהמוגש במסעדות הגדולות של הקראון איריס, אבל כאן אני נוכח שטעיתי. הרפתנים והנוקדים במושב שלי אומרים "הפרחים הכי יפים גדלים בין הסלעים, והבשר הכי טעים גדֶל בין הצלעות". מסעדת לה ביסטרו מוכיחה את המשפט הזה. אומנם הארוחה יקרה יותר, אבל זה שווה כל גרוש.

אחרי הארוחה הדשנה אני עולה לסיפון העליון ומשתרע להנאתי על כסא נוח. קורא בסמרטפון את האימיילים והפוסטים בפייסבוק, שלא פתחתי בימים האחרונים. האוניה משייטת על הגלים, ואני מרגיש על העננים.

גיל חשמונאי עובר שם במקרה, ומציע לי להסתכל החוצה על פני הים. "היום יש לנו ים שֶמֶן" הוא מציין, ומסביר: "כאשר הים חלק לגמרי ואין אפילו גלים קטנים, קוראים לזה 'ים שמן', כי הים שטוח כמו שמן". עד היום התרגלתי לראות גלים סביב האוניה, למרות שלא הרגשנו אותם בתנועת האוניה. ואכן, היום אין אפילו גל קטנטן אחד.

כשמגיע זמן תפילת מנחה ומעריב אני יורד לבית הכנסת. היום ערב ל"ג בעומר, ומשגיח הכשרות, אליהו ברוך, הכין לנו הפתעה- תחליף למדורת ל"ג בעומר. על דוכן הקריאה מונחת עוגה גדולה מצופה קרם שוקולד, ועליה ניצבים גבישי סוכר צבעוניים בצורה של להבות אש. כידוע, כללי הבטיחות אוסרים להדליק אש על האוניה, אפילו לא נרות שבת. לכן מסביב לעוגה מונחים נרות אלקטרוניים, והלהבות המרצדות שלהם משתקפים על גבישי הסוכר שנראים כמו אש אמיתית.

לאחר תפילת ערבית אנחנו יוצרים מעגל של כסאות מסביב ל"מדורה", ועורכים הילולת רשב"י. קוראים יחדיו את התיקון מסדר ל"ג בעומר. כשמסיימים התיקון, פוצחים בשירת "בר יוחאי נמשחת", ואחדים מהמתפללים יוצאים בריקוד במעגל סביב הדוכן שעליו "המדורה". עוד חוויה בלתי נשכחת, בין שלל החוויות בהפלגה הזו.

איש לא פורס את העוגה, ואנחנו עולים לחדר האוכל. אחרי ארוחת ערב אני הולך לבר בקומה התשיעית. מקיר הזכוכית שלו נשקף הים התיכון במלא הדרו. במרכז החדר פסנתר כנף, שעליו מנגן פסנתרן אנגלי נעימות שקטות ומלנכוליות. אחר כך הוא שואל את הנוכחים המעטים איזה שיר היו רוצים לשמוע, ומאלתר לנו מנגינות לפי הבקשות.

אני מזמין מהבר קוקטייל פינה קולדה, לוגם לגימות קצרות להנאתי, ונהנה מהמוזיקה. האווירה פה קסומה, ואני מצטער על שלא ביקרתי עד הערב בברים נוספים על האוניה.

כעבור כשעה אני יורד אל אולם התיאטרון הגדול, שם מתקיימת הערב הופעה של בדרן וחקיין ישראלי, לויס אפוטה. נקרעתי מצחוק. לאחר ההופעה אני הולך לקזינו לחפש את חבריי. הפעם גם אני מתיישב ליד אחד משולחנות ההימורים, ומנסה את מזלי במשחק בלק-ג'ק. מתבייש להודות כמה הפסדתי. אז נודע לי שהצלמת שלנו, שבילתה בקזינו מידי ערב, הצליחה להרויח השבוע 750$ בסך הכל. בכך החזירה לעצמה כמחצית מהעלות של כרטיס ההפלגה.

יום חמישי ואחרון להפלגה

כשאני קם בבוקר אני רואה מחלון החדר את הר הכרמל. מבין שהאוניה חזרה במהלך הלילה לעגון בחיפה. היום מסתיימת ההפלגה. התבקשנו להניח את המזוודות מחוץ לחדר, כדי שהצוות יאספו אותן עבורנו. על השולחן בחדרי מונחת מעטפה שלתוכה עלינו להכניס את הטיפ לחדרנית. מקובל להשאיר 5 יורו לאדם ליום, ואני מוסיף על זה עוד משהו.

אנו יורדים מהאוניה לרציף (דִיבָּרְקִינג), והאוטובוס מסיע אותנו למתחם האוהלים. נכנסים לאוהל ביקורת הגבולות, ולאחריו עוברים לאוהל הדיוטי פרי. מי שקנו מוצרי דיוטי פרי לפני ההפלגה, אוספים שם את קניותיהם. הפעם ההליכים בטרמינל המאולתר היו יעילים ומהירים. אח"כ האוטובוס מסיע אותנו לשער הנמל. לשם הובאו המזוודות שלנו, והן מסודרות בקבוצות לפי הקומות. אוספים המזוודות וחוזרים הביתה.

הזמן עובר מהר כשנהנים. עבר רק כשבוע מאז הפלגנו מנמל חיפה, ואני מרגיש כאילו עברו רק יומיים. מוכן כבר לצאת לקרוז הבא.