ענף התיירות כולל גם אתרים דתיים. הנוצרים גאים לבקר בקתדרלות מפוארות שלהם, ובטיולינו באירופה אנחנו אוהבים לבקר גם בבתי כנסת, או לפחות בשרידים שנותרו מהם לאחר ליל הבדולח. בתי הכנסת האלה מהוים עדות מרחיבת דעת לתרבות היהודית המפוארת שלנו. כל בתי הכנסת שנהיו גם אתרי תיירות הינם גדולים ומרשימים.

אבל היו באירופה גם בתי כנסת פשוטים יותר. לפי הספרות, היו כ300 בתי כנסת קטנים בכל מיני כפרים באשכנז שבהם התיישבו גם מעט משפחות יהודיות. ברחבי גליציה כפרים כאלה היו ערש תנועת החסידות. שלום עליכם מתאר אותם בסיפוריו, כמו ב"טוביה החולב". במשך 400 שנה עד השואה התגוררו גם יהודים בכפרים, והקימו לעצמם גם בתי תפילה ומקוואות. הקימו גם "חיידרים", ושכרו מלמד. בתחילה המאה ה20 עברו רוב היהודים מהכפרים לערים, בעיקר בגלל חינוך הילדים. כמעט כל היהודים שנותרו בכפריהם נרצחו בשואה. חלק מבתי הכנסת שלהם נהרסו בליל הבדולח, והשאר ננטשו, והשכנים המקומיים השתלטו עליהם והסבו אותם לצרכיהם. העולם היהודי הכפרי נמוג ונעלם.

בכל זאת נותר שריד יחיד לעולם היהודי הזה, שמתאים להיות יעד תיירותי לכל חובב מורשת יהודית, ובמיוחד למושבניקים. בכפר רודינגן Rodingen במחוז ווסטפליה בצפון הריין, התגלה בית כנסת אחד כזה שנותר בשלמותו. הוא שכן ליד רחוב היהודים Judengasse, שהנאצים שינו את שמו לקלוסטר Kloster.

בית הכנסת הזה התגלה במקרה בשנות ה80. במערכת החינוך הגרמנית מלמדים גם את השואה, ובמסגרת זו נדרשים התלמידים למצוא סימנים לחיים יהודיים בקרבת בתיהם. ילד מהכפר רודינגן שאל את סבא שלו ואת זקני הכפר על יהודים, והם סיפרו לו שגם בכפר הקטן שלהם התגוררו פעם משפחות יהודיות אחדות, שנעלמו בשואה. זקני הכפר ידעו להראות לו באיזה בתים התגוררו היהודים, והיכן היה בית הכנסת שלהם. התלמיד החרוץ סיכם את הדברים בעבודת הגמר לקורס על השואה. המורה העבירה את עבודת הסיכום הזו גם לידי מרכז התרבות LVR, שהחליטו לשחזר ולשמר את המקום כראוי לו.

מדובר במבנה על שטח של כ60 מ"ר בלבד, שמזכיר לנו בתי כנסת במושבים ובקיבוצים חילוניים בישראל. בקיר המזרח נותרה גומחה גדולה שבה היה קבוע ארון הקודש. לפניה מדרגה גבוהה, שכנראה שימשה לברכת כהנים.

לא נותר זכר לריהוט ולבימת הקריאה בתורה. התקרה גבוהה מאוד, ועל הקיר המערבי יש גזוזטרה פנימית צרה בנויה מעץ, ששימשה עזרת שנים. עולים אליה במדרגות צרות ותלולות מאוד.

אבל אל לנו להסתכל בקנקן הפשוט הזה, אלא במה שיש בו. בחלל שבין הקירות הפשוטים מצטופפת היסטוריה יהודית חשובה ביותר. בית הכנסת הזה ממחיש לנו איך חיו אבותינו במשך מאות שנים בגולה.

ידוע שיהודים חיו בכפר רדינגן החל מתחילת המאה ה18. באמצע המאה ה19 נספרו בכפר 42 יהודים. הם לא יכלו להרשות לעצמם מימון העסקת רב קבוע, ולא היה להם "חיידר" או בית ספר יהודי. כפריי הסביבה היהודים נהגו לשלוח את ילדיהם הפעוטים ללמוד בחיידר בכפר יוליש הסמוך, וכשגדלו הלכו ללמוד בבית הספר 'יבנה' בקלן. הילדים שנשארו ללמוד בבתי הספר הכלליים בכפרים, התבוללו בבגרותם.

בשנת 1841 בנה ראש הקהילה היהודית, יצחק אולמן, בחצר ביתו את בית כנסת הקטן הזה. באותה תקופה אסרו על היהודים לבנות בתי כנסת במקום בולט בחזית, אלא רק במקומות נסתרים מעיני העוברים ושבים ברחוב. כיום מוצג בביתו, שהפך למוזיאון, הסכם עם הנהלת הכפר והקהילה היהודית לפיו הוא מעניק את המבנה בחצרו לקהילה היהודית לעולמים לשימוש כבית תפילה בלבד, ואם יחדלו להשתמש בו לתפילות אז הנכס חוזר לבעלותו. בבית המגורים הראשי במשק המשיכו לגור 5 דורות של בני משפחת אולמן.

בתקופת השואה אילצו הנאצים את בתו של אולמן, סיביליה, למכור את הנכס בזול לשכן הארי, ואח"כ שלחו גם אותה למחנה השמדה. שם רצחו אותה בהגעתה, כי כבר היתה זקנה ולא התאימה לעבודות. האדם שרכש את המשק הפך את אולם בית הכנסת לבית מלאכה לייצור מתקנים לגני שעשועים ולונה פארק ולתחזוקתם. לכן בית הכנסת הזה לא נפגע בליל הבדולח. על אחד העמודים בבית הכנסת רואים שאריות של צבעים, שבעל העסק ניקה את מברשות הצבע על העמוד.

אחרי השואה הגיש נכד של יצחק אולמן בקשה לקבל בחזרה את הנכס כירושה משפחתית, אך הגרמנים סירבו.

בשנת 1999 רכשו LVR את הנכס, ושיחזרו אותו. על מלאכת השיחזור מונתה ד"ר מוניקה גריבל. בשנת 2009 נפתח המוזיאון לקהל, בניהולה של מוניקה יחד עם ד"ר אלכסנדר שמאלץ. כל מה שאנו רואים כיום בבית הכנסת הוא מקורי, חוץ מהתקרה והגג שקרסו. במקומות שונים במבנה השאירו את הצבע המקורי של הקירות. בהריסות מצאו גם שברי זכוכיות צבעוניות שהיו על החלונות של עזרת הנשים. נמצאו גם אבני קרניזים יפים, ואבן רוזטה עם סימני צביעה בזהב, שכנראה ממנה השתלשלה המנורה הראשית של בית הכנסת.

במוזיאון בקלן מוצג צילום של ארון הקודש בבית הכנסת של רודינגן, ומוניקה מחפשת כעת מימון להזמין בניית ארון קודש זהה למקורי שבצילום. על הקיר החיצוני של בית הכנסת אפשר לראות חורים שנגרמו מרסיסים של פצצות ממלחמת העולם השניה.

את בית המגורים שבחזית הפכו למוזיאון על "חיי היהודים בחבל הריין". יש בחדריו תצוגת קבע של מוצגים והיבטים של חיי היהודים הכפריים. במהלך השיפוץ הסירו הפועלים את המזוזות שהיו על הדלתות הפנימיות. כאשר מוניקה ראתה זאת, היא דרשה לא לצבוע את המשקופים במקום שבו היו קבועות המזוזות, ולהשאירם חשופים.

תקרות החדרים הינם מסוג "תקרת קלן", דבר שמלמד על עושרו של בעל הבית. אריחי הרצפה הינם מקוריים מהמאה ה19.

בחדר המרכזי מלמדים את המבקרים על כשרות, ומראים שני סטים של כלי אוכל, חלביים ובשריים. על השולחן 3 אריזות של סוכריות גומי- כשר, לא כשר, וחלל. נותנים לילדים לטעום, ומבקשים מהם להבחין אם יש הבדל בטעמים. כאן מסבירים לתלמידים את איסור אכילת בשר טרף, ואת ההבדל בין ג'לטין מהחי לבין ג'לטין עשוי מדגים או סינטטי.

בחדרי המגורים בקומה השניה מוצגים חנוכיות, גביע לקידוש, פמוטי נרות לשבת, יריעות של ספר תורה, וכיוצא בזה. על הקירות תלויות כרזות מחיי היהודים במאתיים השנים האחרונות. יש שם גם חגורה לספר תורה, עשויה מחיתולים של תינוק שנימול בשנת 1726. מוצגים שם גם שברי מצבות קבורה של יהודים.

באחד החדרים ניצבת מנורת שבע קנים גדולה בגובה אדם, שיש מאחוריה סיפור מדהים. המנורה הזו עמדה במשך שנים רבות ליד ארון הקודש בבית הכנסת של הכפר השכן Vetweiss. בליל הבדולח בשנת 1938 בית הכנסת הזה נשרף ונבזז. אחרי זמן מה באו יהודים להציל דברים מהריסותיו, וחיפשו גם את המנורה הזו, אך לא מצאוה.

כעבור 70 שנה פתאום צצה המנורה בבית הכנסת ברדינגן. התברר שכל השנים היא היתה בביתו של רופא נאצי מהכפר השכן, שעבד במחנה ההשמדה בוכנוואלד בסלקציה של יהודים, וקבע מי בריא וכשר לעבודות כפיה ומי יישלח למוות במשרפות. אחרי השואה הוא חזר לכפרו ופתח מרפאה. אחד הפציינטים שלו הביא לו את המנורה הזו כאות תודה או כתשלום על טיפול רפואי, והוא קישט בה את סלון ביתו. ילדיו התביישו בעברו של אביהם, והיו מעוניינים להיפטר מהמנורה המפלילה. בשנת 2008 נודע להם על עבודות השיפוץ בבית הכנסת של רודינגן, ואחד מילדיו של הנאצי הביא לכאן את המנורה. כיום המנורה מוצגת לקהל ומספרת סיפור יהודי מורכב של תשמישי קדושה עתיקים, של השואה והאובדן, ושל החזרת עטרה ליושנה בימינו.

בחצר הבית נותרו שרידים של בית מטבחיים קטן. יש שם שני מתקנים לתליית בהמות לאחר שחיטה, לצורך פירוק חלקי הבשר. גם הם מספרים לנו עוד סיפור מורשת יהודית. במאות הקודמות אסרו על היהודים לעבוד במקצועות רבים. הותר להם לעסוק רק במסחר וברוכלות. יהודים רבים עבדו כסוחרי בשר וקצבים, ואחדים מהם אילתרו בתי מטבחיים קטנים כמו זה שנשמר כאן. רק לאחר שנפוליאון כבש את מחוז ווסטפליה, זכו היהודים לשיוויון זכויות והותר להם לעבוד גם במקצועות אחרים.

ברודינגן ישנו גם בית עלמין יהודי. ד"ר מוניקה גריבל אומרת שברודינגן היה גם מקווה טהרה. אנשיה עשו חפירות בכל חצר הבית, ולא מצאו סימנים של מקווה. אולי הוא קבור בחצרות אחד הבתים האחרים, שבהם אין לה אישור לחפור.

רוב המבקרים במוזיאון הינם תלמידי בתי ספר וסטודנטים גרמניים. כיתות מכל רחבי צפון הריין באות לכאן ללמוד על יהדות ויהודים. מגיעים גם סטודנטים וחוקרים, וגם מעט מבוגרים אינטליגנטים וסקרנים. ד"ר שמאלץ מעביר כאן מידי חודש הרצאה או סדנה על נושא יהודי אחר, ומקומיים רבים באים לשמוע אותו. הוא מספר שהסדנה הפופולרית ביותר כאן היא "איך לכתוב את שמך בעברית". לפעמים הוא מארח מרצה או אמן גרמני או זמר ישראלי. ברחבה בין בית הכנסת לבית המגורים מתקיימים לפעמים קונצרטים.

לגרמנים יש מסלול טיול בשם "דרך יעקב" שעובר בתחנות של מסעי הצלב בימי הביניים. הכפרים רדינגן וטיץ הן חלק מהמסלול. יהודים וישראלים כמעט לא מגיעים. פעם הגיעה משלחת של בני נוער במסגרת חילופי משלחות עם עיריית רמלה, וזהו.

ד"ר אלכס שמאלץ וד"ר מוניקה גריבל בחזית המוזיאון ברדינגן

הכפר רדינגן נמצא באמצע הדרך בין קלן לדיסלדורף ואכן, שישראלים רבים מבקרים בהן, ואינם יודעים על בית הכנסת המיוחד הזה. אני ממליץ לכל ישראלי שמבקר בקלן, להתאמץ להגיע לראות גם את המקום הזה. המרחק רק כחצי שעה נסיעה מקלן. רדינגן קרובה לאוטוסטרדה שמחברת את צפון גרמניה עם בלגיה והולנד, ומי מאיתנו שנוסעים בה חייבים לקפוץ לכאן.

המוזיאון פתוח לקהל רק בימי ראשון משעה 11 בצהריים עד 5 בערב, או בזמנים אחרים בתיאום מראש. הכתובת היא:  Titz-Rödingen. Mühlenend 1 חפשו בווייז. רצוי לתאם ביקור מראש עם ד"ר גריבל באימייל landsynagoge@lvr.de או בטלפון 0246-993098

הכותב היה אורח לשכת התיירות של גרמניה בישראל