בתשעה באב אנו אומרים קינות, וביניהן את "מי יתן ראשי מים", שבה אנו אומרים "וְעַל אַדִּירֵי קְהַל מַגֶּנְצָא הַהֲדוּרָה. הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֵׁם הַנּוֹרָא, וַעֲלֵיהֶם זַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׂעָרָה".בהמשך הקינה מוזכרות גם קהילות וורמייזא ואשפירא.

מהי מגנצא זו? למה דוקא היא נכנסה לסדר תשעה באב, מבין כל הפוגרומים שהתרחשו על עמנו? ואיך זה קשור לתיירות?

ובכן, מגנצא היא חלק מקהילות שו"ם באשכנז. שו"ם זה ראשי תיבות של שפיירא, ורמייזא מגנצא (כיום: Speyer, Worms, Mainz). לפני אלף שנים מרכז היהדות העולמית היה בקהילות שו"ם, שזכו לכינוי "ירושלים דריין". בזמנן היה מעמדן דומה לסורא ופומבדיתא בימי התלמוד, ולגירונה ולקורדובה בספרד בתור הזהב. בקהילות אלה כיהנו אדירי התורה מגדולי הפוסקים בהיסטוריה היהודית. פעלו שם ישיבות שמעמדן בזמנן היה דומה למעמד של ישיבות פוניבז', מרכז הרב, וחברון בימינו.

אחד הקודקסים הקנוניים של היהדות הוא "תקנות שו"ם". בשנים 1196 ו-1220 התקיימו במגנצא שתי ועידות עולמיות של רבני אירופה, בראשות רבנו תם ובעלי התוספות. גדולי הדור ההוא חיברו הלכות להתמודד עם מחלוקות בין היהודים ובעיות קהילתיות שהתעוררו בזמנם. חלק מתקנות שו"ם נכנסו אף לשולחן ערוך, ועד ימינו הפסיקה ההלכתית מבוססת עליהן. בימים אלה שבהם אנו לומדים בדף היומי את מסכת כתובות, עלינו להיזכר בפרק "תקנות הנדוניה" בתקנות שו"ם, שמסכמים בתמציתיות את המסכת בהתאמה לימיהם ולימינו.

העושר התרבותי שנוצר בקהילות שו"ם, נקטע במסע הצלב הראשון בשנת 1096 שקרוי במקורותינו "פרעות תתנ"ו". גם בקהילות שו"ם דרשו הצלבנים מהיהודים להתנצר. היהודים סרבו להתנצר והעדיפו למות על קידוש השם, וכך נטבחו כמחצית מהיהודים. בכך עלה הכורת על הקהילות שהובילו את כל העולם היהודי. לפרעות תתנ"ו בשו"ם היתה השפעה עצומה על ההיסטוריה שלנו, כי רבנים בקהילות אחרות חשבו שבא הקץ על התרבות היהודית בכל העולם. על האסון הנורא הזה חוברו פיוטים וקינות. מקצתם נאמרים בתשעה באב עד ימינו, בגלל שמשווים את חורבן קהילות שו"ם לחורבן בית המקדש.

ממשלת גרמניה משקיעה בשיפוץ ושיחזור שרידים מהפאר של קהילות שו"ם, ובפרסום חוברות הדרכה. בשנה שעברה הן הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסקו, "בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה". לאחרונה החלה לשכת התיירות הגרמנית בישראל לקדם גם את קהילות שו"ם כיעד תיירותי. לפיכך, אנו ממליצים למי שמגיעים לפרנקפורט או ליער השחור להקדיש גם יום אחד לטיול בין קהילות שו"ם, ובכך להוסיף מימד של יידישקייט וערכים לטיול לגרמניה. הנה מסלול המומלץ:

מגנצא

התחנה הראשונה בטיולנו לשו"ם היא מגנצא, שנקראת כיום מיינץ. היא שוכנת כ45 ק"מ מדרום לפרנקפורט, במרחק נסיעה של כחצי שעה. מבחינה יהודית מגנצא היא החשובה בין קהילות שו"ם, אך מבחינה תיירותית יש בה הכי פחות מה לראות.

במגנצא פעלה ישיבת חכמי לותיר שבראשה עמד רבי אליעזר הגדול בן יצחק. בשנת 918 הקים רבי משה בן קלונימוס את ישיבת מגנצא, שהיתה מהחשובות ביותר בימי הביניים. ראש הישיבה אחריו היה רבינו גרשום מאור הגולה. הוא זכה בתואר "מאור הגולה", כי יהודים מכל העולם שלחו אליו שאלות הלכתיות. הוא חיבר גם את "חרם דרבינו גרשום" המקובל עלינו עד היום, שאסר לשאת שתי נשים, ולא לגרש אישה נגד רצונה, ולא לקרוא מכתב של חברו בלי רשותו. חרם דרבנו גרשום נחשב החוק הפוליגמי והפמיניסטי הראשון בעולם.

הפיוט המרכזי של יום כיפור הוא "ונתנה תוקף", שחיבר רבי אמנון ממגנצא בשנת 1020 לערך.

גם רש"י למד בישיבת מגנצא במשך 6 שנים משנת 1060, עם אחדים מבעלי התוספות. ראשי הישיבה היו רבי אליעזר הגדול ורבי יעקב בר יקר, שרש"י מזכיר אותם בפירושיו. למשל, במסעת יומא הוא כותב: ”ואמנם אני נתלה באילן גדול, רבינו יעקב ב"ר יקר; ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מכל מקום ליבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו“.

מבנין הישיבה לא נשאר זכר, אבל בבית העלמין היהודי אנו יכולים לעלות על קבריהם.

מצבות רבנו גרשום מאור הגולה (למעלה), ורבי יעקב בן יקר (למטה)

בפרעות תתנ"ו הגיעו הצלבנים גם למגנצא. היהודים נמלטו מבתיהם, ו1,300 מתוכם מצאו מחסה אצל ההגמון המקומי תמורת ממון רב. הוא לקח את הכסף, אך כעבור יומיים פתח את השערים בפני הצלבנים. היהודים התגוננו בחרבות וכידונים בחירוף נפש תחת פיקודו של רבי קלונימוס בן משולם. כשהתברר שהיהודים עומדים בפני תבוסה, הם העדיפו להתאבד ולמות על קידוש השם, ולא להפקיר עצמם למוות בעינויים בידי הצלבנים. רבי קלונימוס בן משולם שרף בעצמו את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו, והתאבד בקפיצה אל הלהבות. את קברו אנו יכולים לראות בבית העלמין היהודי המקומי.

בספר "פנקס הקהילות" מופיעות עדויות מזעזעות על הפרעות: "גם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון, ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהן. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן. ויהי כאשר באו האויבים אל החדרים ושיברו את הדלתות, ומצאום מפרפרים ומתגוללים בדם עדיין, ויקחו את ממונם ויפשיטום ערומים, ויכו הנותרים ולא השאירו מהם שריד ופליט"

מותם ההירואי על קידוש השם הותיר רושם עז אצל יהודים וגויים. רבני קהילות אחרות הישוו את מאורעות מגנצא להתאבדות גיבורי מצדה. מות יהודי מגנצא הונצח גם בליטורגיה יהודית, והמשורר שאול צ'רניחובסקי כתב עליה את הפואמה "ברוך ממגנצא". רבי קלונימוס בן יהודה חיבר את הקינה "מי יתן ראשי מים", שבה הוא כתב: "וְעַל אַדִּירֵי קְהַל מַגֶּנְצָא הַהֲדוּרָה. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת לְהִתְגַּבְּרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֵׁם הַנּוֹרָא. שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הַאוּלָם וְהַבִּירָה". מאז אומרים את הקינה הזו בכל ליל תשעה באב.

בתקופת המגיפה השחורה (1349) התרחשו באשכנז פוגרומים שהגיעו גם למגנצא. יהודי העיר האמיצים התארגנו להגנה מרחבית, והצליחו לחסל כ200 מהפורעים. הצלחתם בקרבות עוררה זעם אצל הגויים, שהגבירו את הפוגרומים, ושרפו את הגטו היהודי. לאחר 8 שנים חזרו יהודים להתיישב במגנצא.

לאחר שנפוליאון כבש את מגנצא בשלהי המאה ה18, זכו היהודים לשיוויון זכויות. שערי הגטו הוסרו, ונבנו בתי כנסת חדשים. בית הכנסת "עדת ישורון" התנשא לגובה כחמש קומות. בכניסה לבית הכנסת הציבו אבן בזלת מארץ ישראל, ועליה היה חרות "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

לפני השואה מנתה הקהילה היהודית 2,700 חברים. כך נראה בית הכנסת נויהשטארט , שהיה בנוי בקוים מעוגלים רכים ועדינים. בליל הבדולח נשרפו בתי הכנסת, ובעקבותיו עזבו רוב היהודים את העיר, וכ1,400 מהנשארים נרצחו בשואה. כאשר כבש הצבא האמריקאי את מיינץ, נמצאו בה 61 יהודים בלבד. מעט ניצולים חזרו מהמחנות, והקימו מחדש את הקהילה.

בשנת 2010 נחנך בית כנסת חדיש על חורבות בית הכנסת הגדול "נויהשטאט" שנהרס בליל הבדולח. הארכיטקט מנואל הרץ החליט שבית הכנסת החדש חייב להראות שונה מאוד מצורתו לפני השואה. לכן אין בו אף זוית ישרה ואף קו מעוגל, אלא הכל חד ואלכסוני.

הבנין מורכב מאגפים שנראים בצורת אותיות שמרכיבות את המילה "קדושה". המבנה בצורת האות ק' מזכיר בצורתו גם שופר פונה לשמיים. חובבי ארכיטקטורה, יהודים ושאינם יהודים, באים מכל העולם לראות את העיצוב האוונגרדי והמיוחד של ביהכנ"ס 'מאור הגולה'.

בית הכנסת החדש נקרא "מאור הגולה", לזכר רבי גרשום שכיהן כרב העיר וראש הישיבה. על דלת הכניסה בצורת טרפז כתוב "מאור הגולה. בית הכנסת מגנצא". ברחבה לפני דלת הכניסה הציבו עמודים ומשקופי אבן שנותרו מהכניסה לבית הכנסת הגדול שנהרס בליל הבדולח.

לכבוד חנוכת בית הכנסת התקבל בהפתעה ספר תורה. אחד השכנים הנאצים שהשתתף בליל הבדולח בשריפת בית הכנסת נויהשטאט, בזז וגנב כלי כסף וספר תורה שהיו בארון הקודש. שנים רבות שמר בביתו את הספר, ולאחר מותו העבירו ילדיו את הספר לעיריית מיינץ. הספר נשמר במחסני העירייה שנים אחדות, והוענק במתנה לחנוכת בית הכנסת מאור הגולה.

במיינץ יש מוזיאון לאומי שבתוכו גם תצוגה של תשמישי קדושה יהודים. בוויטרינות מוצגים שופרות, פעמונים לספר תורה, אפודים לספרים, גביעים לקידוש, וכדומה. לא משהו מיוחד עבורנו, אבל הגויים הגרמנים מתרגשים ללמוד באמצעותם על מנהגי היהדות. באגף אחר מוצגות מצבות יהודיות עתיקות, כמו, למשל, מצבה שעמדה על קברו של רבי משה בן קלונימוס שנפטר בשנת 1062, ואחרות מהמאות ה11-12.

במגנצא נמצא בית עלמין יהודי מהעתיקים ביותר בעולם. במורד הגבעה ישנן מצבות מרשימות מהמאות האחרונות, ובמעלה הגבעה מצבות ישנות, שחלקן חשובות ביותר. המצבה המפורסמת ביותר היא של רבינו גרשום מאור הגולה, משנת 1028. באחת השורות מתחתיה גם מצבות של רבי יעקב בן יקר, שהיה הרב הנערץ על רש"י. וגם מצבה של רבי משולם בן קלונימוס, שהתאבד בפרעות תתנ"ו, ועוד קברים מעניינים.

בית העלמין נהרס בשנת 1438, והגויים השתמשו במצבות כחומרי בנין לבתיהם ולמדרגות במקומות ציבוריים. בשנת 1926 הוא חודש, והמצבות נותקו מהבתים ומהמדרגות, והונחו מחדש בבית הקברות. אבל לא במקומן המדויק כי לא ידוע היכן היו טמונים בעליהן. בשנת 1937 נספרו שם 1,500 מצבות, אך כיום ישנן שם רק 210 מצבות ישנות וחדשות. אחת מהן של אשה בשם בראונה (Braune) שהחזיקה בתואר רב, ואף לבשה ציצית.

יש לתאם מראש ביקור בבית הקברות. לצד גדר בית הקברות החלו לבנות מרכז מבקרים שבו תוצג ההיסטוריה של בית הקברות ושל קהילות שו"ם. מהמרכז יצא גשרון שיעבור מעל הקברים החשובים.

וורמייזא

תחנתנו הבאה בטיול לשו"ם היא בעיר וורמס (וורמייזא), השוכנת במרחק כ30 ק"מ דרומית למיינץ. המקום המעניין אותנו ביותר הוא מתחם "בית רש"י" שהוקם בשנת 1075 ברחוב היהודים Judengasse. (בימינו מתאים לו יותר השם 'רחוב המוסלמים', בגלל שהעיריה איכלסה שם פליטים סורים ומשפחות סעד).

בשנת 1066 עבר רש"י מישיבת מגנצא ללמוד בישיבת וורמייזא, שבית המדרש שלה צמוד היום לבית הכנסת. ראש ישיבת וורמייזא היה יעקב בן יקר ממגנצא, שרש"י כינהו "מורי הקדוש". עם ראשי הישיבה בימי רש"י נמנים ר' אלעזר הלוי, ר' קלונימוס בן שבתאי מרומי, ור' יצחק בן אלעזר הלוי, שהיה ממחברי נוסח התפילה הייחודי של קהילות חבל הריין.

אל בית המדרש של הישיבה נכנסים דרך בית הכנסת. הכניסה הזמנית לבית הכנסת היא דרך עזרת הנשים, כי הכניסה הראשית סגורה מחשש למפולת. לפני חודשים אחדים התגלה סדק שחוצה את הקיר מעל המשקוף ועד הגג, והשיפוצים עדיין נמשכים. בנין בית הכנסת ותכולתו עמדו על תילם כ850 שנה עד השואה. בליל הבדולח נשרף בית הכנסת, ומה שנשאר נחרב בהפצצות של בנות הברית במלחמת העולם השניה. האבנים נשארו במקום, ושימשו לשיחזור בית הכנסת כמו שהיה מאז ומקדם. גם פנים בית הכנסת שופץ ושוחזר. ארון הקודש ובימת הקריאה היו עשויים מאבן, ובשיפוץ שובצו גם אבנים מקוריות. כמו לוח האבן המקורי מעל דלתות ארון הקודש, שעליו תבליטים של שלשה כתרים, כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, ומעליהם כתר שם טוב. זאת בגלל שרש"י כתב בפירושו למסכת אבות שאלה שלש הכתרים שבהם הוכתרו ישראל.

במרכז בית הכנסת ניצב עמוד תמך, שבראשו עיטור כותרת עליה חרוט: "שערי העמודים שניים, עשו בלי עצלתיים, גם גולת הכתרות, גם תלה הנרות". הפסוק הזה בגימטריה הוא 4935, שזו שנת הקמת ביהכנ"ס לפי הלוח העברי.

כיום לא נערכות בביכנ"ס רש"י תפילות במנין. אנחנו מתיישבים בחרדת קודש על אחד הספסלים, ומהרהרים בעובדה שכאן התפללו במשך 700 שנה אותן תפילות ואותו נוסח שבו גם אנו מתפללים כיום. זה ממחיש ומעצים את תחושת שרשרת הדורות, ואת העובדה שאנו חלק מיהדות אדירה ועוצמתית.

בחצר בית הכנסת לכיוון דרום נמצא מקווה עתיק ע"ש רש"י. לאחרונה הוא סגור למבקרים לצורך חפירות ארכיאולוגיות ושיפוצים. מאחורי בית הכנסת נמצא מוזיאון יהודי, שרובו מוקדש לרש"י.

בסמטה המובילה למוזיאון אפשר לראות את "כוך רש"י", על הקיר החיצוני של עזרת הנשים של בית הכנסת. על הקיר יש גומחה בגובה אדם וברוחב כמטר וחצי. האגדה מספרת שאימו של רש"י הלכה כאן כשהוא היה עדיין רק עובר ברחמה. גדוד פרשים הגיעו רכובים בפראות וכמעט דרסו אותה, ואז קרה נס שנוצר בקיר שקע שלתוכו היא נכנסה וניצלה. על האגדה הזו חיבר צ'רניחובסקי את הבלדה ”קיר הפלא אשר בוורמייזא".

אגדה נחמדה לילדים, אבל היא מיתוס שלא התרחש במציאות, בגלל שאימו של רש"י מעולם לא היתה בוורמייזא. כל חייה היתה בעיר טרואה בצפון צרפת, שם ילדה וגידלה את רש"י, ולשם הוא חזר אחרי סיום לימודיו בישיבה בוורמייזא. בטרואה יש שקע בקיר בסמטת החתולים ליד העיריה, שמיוחס לסיפור הזה. מישהו שאינו מכיר את ההיסטוריה הלביש את הסיפור על וורמייזא, ועשו מזה אטרקציה תיירותית.

דמותו של רש"י מככבת בהרבה אתרים בוורמייזא, כנראה ללא הצדקה. עלינו לזכור שבשנים שרש"י חי כאן במאה ה11, הוא היה רק סתם עוד אחד מהאברכים הצעירים בישיבה. שום מבנה לא נקרא על שמו. רש"י עלה לגדולה רק כשחזר לעיר הולדתו טרואה, שם חיבר את ספריו. במאה ה18 החלו להצמיד את שמו לכל מיני בתים ואתרים בוורמייזא.

אחד האבסורדים הוא ב"גשר רש"י" שנבנה מאות שנים אחר פטירתו. וורמייזא היתה מוקפת חומה, שקטעים רבים ממנה נשמרו עד ימינו. היה בה "שער היהודים" למעבר מרחוב היהודים אל נהר הריין, אבל כיום שער זה סתום בבתי מגורים. במלחמת העולם הראשונה פרצו בחומה מעבר בקרבת רחוב היהודים, ומעליו השלימו את החומה בגשר. אפילו הגשר החדש הזה נקרא "גשר רש"י".

לרגלי החומה לצד שער רש"י יש גינה ציבורית ע"ש הרטה מנסבכר. היא היתה מורה יהודיה צעירה בתקופה הנאצית, שיכלה לעזוב בזכות קרובי משפחתה בלונדון ובקהיר. אבל היא סרבה לנטוש את תלמידיה, ונשארה איתם עד שנשלחה איתם אל מחנה השמדה. בעיני אנשי החינוך המקומיים היא דמות מופת כמו יאנוש קורצ'אק אצלנו. במדשאה וברחבה מתקיימים ארועים וקונצרטים פמיניסטיים לרוב.

 

הכיכר בחזית בית הכנסת נקראת כיום "כיכר הגירוש". בשנת 1933 נמנו בקהילה היהודית של וורמס 1,100 חברים. בשנת 1942 ריכזו כאן הנאצים את 230 היהודים שנשארו בעיר, הובילו אותם ברגל לתחנת הרכבת שהסיעה אותם למחנה השמדה. איש מהם לא שרד את השואה. כיום אין בוורמייזא קהילה יהודית, למרות שהגיעו לשם יהודים רבים מבריה"מ לשעבר. היא שייכת לקהילה היהודית של מיינץ, שעורכת בבית הכנסת "קידוש" פעם בחודש, ושולחת לוורמס חזן דובר רוסית שמקדש ומתפלל, ודורש דברי תורה ברוסית.

בוורמייזא נמצא גם בית הקברות היהודי "החולות הקדושים", שהינו העתיק ביותר בעולם מחוץ לישראל. בית הקברות הזה נחשב מעין אנדרטה לציון 900 שנה של חיים יהודיים. יהודים נקברו שם מהמאה ה11 ועד המאה העשרים. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1058. שיטוט בין 2,500 המצבות וקריאת הכתוב עליהן היא כמו סיפור מרתק על החיים היהודיים. אנו רואים מצבות שמעידות על עושר גדול, לצד מצבות של עניים. רואים גם סגנונות שמושפעים ממגמות אומנות של הגויים.

המצבה החשובה והמעניינת ביותר היא של המהר"ם מרוטנברג, יליד וורמייזא. היא נצבת כ25 מטר אחרי השער, מצד שמאל של השביל. קל להבחין בה אפילו ממרחק בגלל האבנים ופתקי הבקשות שמונחים עליה, ומעידים שהיא זוכה לביקורים רבים.

סיפור המהר"ם אקטואלי לימינו בגלל סוגיית השבויים והנעדרים. המהר"ם נכלא בשנת 1286 בגלל שארגן יהודים מרוטנברג וקהילות שו"ם לעלות לארץ ישראל לקראת קבלת פני המשיח. באותה תקופה נחשבו היהודים עבדי הקיסר, ועזיבה ללא אישור נחשבה עבירה חמורה של בריחת עבד. אחד היהודים הלשין על יוזמת העליה לא"י, וכל השותפים לה נכלאו. רובם שוחררו בעבור כופר, אך תמורת שחרור המהר"ם דרשו הגויים סכום גבוה מאוד. המהר"ם סירב שיפדוהו בסכומים כאלה, ונימק התנגדותו בחשש שהגויים ילמדו שכליאת יהודים יכולה להיות עסק משתלם. המהר"ם היה כלוא במבצר אנזיסהיים, עד שנפטר בשנת 1293, ואחרי שנים הובא לקבורה כאן. בימינו נוהגים רבנים ופוליטיקאים לדון בדברי המהר"ם בשאלת המחירים הגבוהים שדורשים הפלסטינים תמורת שחרור ישראלים.

בצמוד למהר"ם זכה להיקבר הרב של פרנקפורט, אלכסנדר בן שלמה וימפפן זיסקינד. הוא מכר את כל רכושו כדי לפדות את עצמותיו של המהר"ם ולהביאו לקבורה.

בקצה בית הקברות נמצא "עמק הרבנים" שם קבורים רבנים חשובים כמו רבי אליהו לואנץ, מחבר הספר "אדרת שלמה" המכונה "בעל שם", רבי יאיר חיים בכרך, בעל ה"חוות יאיר". לידם קבור גם המהרי"ץ, שמצבתו יוצאת דופן. כל הקברים פונים לכיוון דרום, ואילו המהרי"ץ ביקש בצוואתו להיקבר כשפניו לכיוון ירושלים, ושלא ייטמנו אחרים לצידו. וכך עשו.

על גדר בית הקברות לצד עמק הרבנים תלויה מצבת אבן עליה כתוב "י"ב הפרנסים. תתנ"ו", כנראה לזכר הרוגי הפרעות.

קבר נוסף שזוכה להתעניינות מבקרים הוא קברה של חזנית בשם ארנייה, שנפטרה ב1275. זה מעורר תהיות ושאלות בנושא "קול באישה ערווה", בגלל שניתן להסיק מהמצבה שגדולי הרבנים בדור ההוא התירו לנשים לעבור לפני התיבה. בדורות ההם לא היו יהודים רפורמים.

במרכז וורמס יש אנדרטה גדולה ומרשימה לכבוד מרטין לותר, שייסד בוורמייזא את הדת הפרוטסטנטית ב1592. גם למרטין לותר יש זיקה אלינו. בתחילת דרכו התיאולוגית הוא חיבב יהודים, כי חשב שיצטרפו אליו בהמוניהם, כתחליף לדת הקתולית הדחויה. כאשר נוכח לראות שזה לא קורה, הוא הפך להיות אנטישמי, והחל לקרוא לרצח יהודים ולשריפת בתי הכנסת. דבריו אלה קיבלו הד משמעותי במשפטים שנערכו לפושעים נאציים אחרי השואה. רבים מהרוצחים טענו בפני השופטים הפרוטסטנטיים "בסך הכל קיימתי את מצוות הדת שלי ושלך".

שפיירא

התחנה האחרונה בטיולנו היא בעיר שפייר, שבעבר נקראה שפיירא. בשנת 1084 הבישוף של שפיירא הזמין יהודים להתגורר בעירו, כדי לפתח את הכלכלה והמסחר. הוא הקצה ליהודים שטח מגורים שנקרא עד היום יודנהוף Judenhof. בשטח זה נמצאים כיום אתרי תיירות יהודית ומוזיאון יהודי.

פרעות תתנ"ו הנוראיות הגיעו גם לשפיירא, אך יהודיה סבלו מהן פחות מקהילות אחרות. נוצרים מקומיים הודיעו לשכניהם היהודים שהצלבנים מתכננים לטבוח ביהודים באותו יום, והציעו להם ללכת לבישוף רודיגר, שהבטיח את שלומם. הוא העניק להם מקלט בארמונו, ומנע מהצלבנים להיכנס. בפרעות תתנ"ו נרצחו רק 11 מיהודי שפיירא, שהתעקשו להשאר בבית הכנסת ולסיים את תפילת שחרית לשבת ומוסף.

בספר "מעשה הגזירות הישנים" נכתב בשנת 1097: "ויהי ביום ח' בחדש אייר ביום שבת התחיל מידת הדין לבוא עלינו, שקמו התועים והעירונים תחילה אל אנשי קודש חסידי עליון בשפירא, ויתייעצו עליהם לתופשם יחד בבית הכנסת. והוגד להם וקמו להם בבוקר וביום שבת ויתפללו במהרה ויצאו מבית הכנסת. ויהי כאשר ראו שלא נתקיימה עצתם לתופשם יחד, ויקומו עליהם ויהרגו מהם י"א נפשות. ויהי כשמוע ההגמון יוהאן ויבוא בחיל גדול ויעזור הקהל בכל לב, והכניסם בחדרים ויצילם מידם". החדרים האלה היו בארמון הבישוף, שנמצא עד היום בצד הצפוני של קתדרלת שפייר.

בסוף קינת "מי יתן ראשי מים" כתב רבי קלונימוס בן יהודה גם את הפסוק: "וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה, נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה, וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה".

ניצולי הקהילות השכנות במגנצא ווורמייזא ברחו לשפיירא, והפכו אותה למרכז רוחני גדול עוד יותר. לאחר חודשים אחדים הצלבנים עזבו את שפיירא להמשיך במסע הרצח לכיוון ארץ ישראל. אז חזרו היהודים לבתיהם בעיר, והחלו בתנופת בניה. היהודים תרמו גם לבניית אגף חדש בקתדרלת שפייר, כאות תודה על הצלתם. בעזרת אותו אדריכל הם בנו בשנת 1104 גם בית כנסת חדש, עם מוטיבים כמו משקופי דלתות וחלונות זהים לאלה שבקתדרלה.

חורבות בית הכנסת והישיבה נשמרו עד ימינו, והם השרידים העתיקים ביותר מכל בתי הכנסת שפעלו באירופה במאה ה12. זה היה בית כנסת גדול שאורכו כ30 מטר ורוחבו כ20 מטר. על כותל המזרח רואים בבירור סימנים של הגומחה לארון הקודש, שסתמו אותה באבנים בגדלים אחרים. נותרו גם שרידים למדרגות שהובילו אל ארון הקודש.

עזרת הנשים היתה צמודה לבית הכנסת, אך מנותקת ממנו. על הקיר העבה המפריד בין עזרת הנשים לעזרת הגברים היו 6 חריצים קטנים, דרכם שמעו הנשים את התפילה והקריאה בתורה. שני חלונות כאלה נותרו עד ימינו. נותר גם ספסל עץ עתיק.

בין העזרות היה מעבר חסום שנקרא "שער היידיש". פתחו אותו רק בטקסי ברית מילה, כדי שהאם הטריה והסבתא והחותנת יוכלו לראות את ברית המילה בתוך בית הכנסת.

בפינה החיצונית של בית הכנסת שכנה ישיבת שפיירא. ראש הישיבה היה רבי אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממגנצא. מבית המדרש נותרו כיום רק אבני היסוד שעליהם עמדו העמודים שהחזיקו את גג הישיבה. עם חכמי שפיירא בימי הביניים נמנו פרשן התלמוד הבבלי קלונימוס בן יצחק הזקן. יצחק בן אשר הלוי ויעקב בן יצחק הלוי, מבעלי התוספות, שמואל בן קלונימוס החסיד. שמריה בן מרדכי, מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קלונימוס משפיירא בן מאיר, מחבר הלקסיקון "ייחוסי תנאים ואמוראים".

באותו מתחם נמצא גם המקווה שנבנה בשנת 1128. יורדים אליו במדרגות רבות עד לעומק של יותר מעשרה מטרים מתחת לפני האדמה. באמצע המורד יש בצד חדר הלבשה להחלפת בגדים, שנחשב נדיר במקוואות מימי הביניים. גובה פני המים הוא כגובה נהר הריין הקרוב, שמחובר בתעלה עם המקווה. למעלה, בדיוק מעל המקווה, פתח גדול של "האוצר" שמאפשר למי גשמים ושלגים להגיע למקווה בטהרה.

ליד המדרגות היורדות אל המקווה ניצבת מצבת קבורה יהודית משנת 1540. היא חלק מהתצוגה של המוזיאון היהודי שבמתחם, שבתוכו רואים עוד מצבות יהודיות עתיקות שנותרו מבית העלמין היהודי שאינו קיים עוד. בוני המצבות היו גויים, שהתייחסו לטקסט כמו אל תמונה, ולכן אנו מגלים גם שגיאות כתיב.

התצוגה העיקרית כוללת משקופי דלתות ומזוזות שהיו בבית הכנסת ובבתי יהודים בשכונה זו.

במשך השנים נבנו עוד בתי כנסת בשפייר, אך כולם נהרסו במהלך ההיסטוריה. ברחוב מקסימיליאן, רחוב הקניות הראשי שחוצה את שפייר, נבנה בשנת 1837 בית הכנסת הגדול שהיה פעיל עד השואה. בליל הבדולח הנאצים שרפו גם אותו. על חורבותיו נבנה בית כל בו גדול של רשת 'קאופאוף'.

על הקיר האחורי של הבנין תלוי שלט שבו חקוק בגרמנית: "בית הכנסת של הקהילה היהודית בשפייר עמד כאן עד שנהרס על ידי גרמניה הנאצית בליל הבדולח".

בפינת מגרש החניה מאחורי הכלבו הוצבה אנדרטה לזכר בית הכנסת. באנדרטה אנו רואים מעין מצבת קבורה שחורה בלי טקסט, כאילו מפורקת, ועליה מגן דוד "נמס" כמו בסגנון השעונים של סלבדור דאלי. על הקרקע לצד המצבה לוח נחושת שעליו שמות יהודי שפייר שנשלחו למחנות ההשמדה של הנאצים. מעל המצבה יש מעין "חופה" מברזלים בצורה של כלוב, עם פתחים ביניהם שמייצגים את השחרור והיציאה לחופשי. היצירה הזו עומדת על עמודי חופה המוכרים לנו מחתונות בישראל.

כיום רחוב מקסימיליאן הוא רחוב הקניות של שפייר, וכך היה במאתיים השנים האחרונות. רוב החנויות היו שייכות ליהודים. במפקד משנת 1933 נימנו 539 יהודים. רובם היגרו מהעיר בגלל המגבלות של המשטר הנאצי, ובעיר נשארו רק 51 יהודים שנשלחו למחנות באוקטובר 1940. רק 15 מהם שרדו את השואה. על המדרכה מול חנויות אחדות ברחוב מקסימיליאן אנו רואים 'אבני נגף' עם שמות של יהודים שנלקחו אל מותם מהחנויות ממול או מהדירות שמעליהן.

שלשה בתי קברות יהודיים נמצאים בשפייר: בית הקברות "הראשון" מימי הביניים, שבו קברו יהודים מהמאה ה11 עד המאה ה17. בית הקברות "סנט קלייר" הוקדש בתחילת המאה ה18. המצבות לא שרדו, אך חדר הטהרה והקיר המזרחי נשמרו. על החומה בחצר המקווה תלוי לוח זיכרון לקהילה היהודית. בית הקברות "החדש" נבנה בשנת 1888, וכיום יש בו 257 מצבות.

אם אנחנו רוצים להתפלל במנין ולקרוא בתורה, עלינו ללכת לבית הכנסת "בית שלום" שנחנך ב2010. בשנת 1996 הקימו יהודים מבריה"מ לשעבר את הקהילה היהודית המחודשת של שפייר. העיריה תרמה לקהילה היהודית שטח של כנסיה נטושה. היהודים העדיפו לא להשתמש בה כבית תפילה, ובנו בתוכה אולם למתנ"ס, וחדרי משרדים של הקהילה. את קיר החזית של הכנסיה הרסו, ובחצר בנו אולם תפילה יהודי בעיצוב אולטרה מודרני. על זה נאמר "והיכלו כולו אומר כבוד".

האדריכל יעקובי עשה את אחד הקירות של עזרת הנשים מזכוכית, שפונה אל הקתדרלה העירונית. זאת כהוקרה לבישוף שהציל יהודים בפוגרומים לפני כאלף שנים. כאשר נחנך בית הכנסת, היו חברים בקהילה שלא אהבו את הרעיון להתפלל אל כנסיה. המחלוקת נפתרה לבסוף בכיסוי החלון הגדול בוילון אטום שמסתיר את הכנסיה. אבל יש מבקרים שאוהבים להזיז מעט את הוילון כדי להביט בנוף.

הקהילה היהודית של שפייר מונה כיום כ500 חברים, כמאה מהם תושבי שפייר והשאר מעיירות וכפרים בסביבה. רב בית הכנסת והאזור הוא ר' דוד שוורצוב. ראש הקהילה, מארינה ניקיפורובה, אומרת שתשמח לפתוח את בית הכנסת לקבוצות דתיות שירצו להתפלל או לראות את המבנה היפהפה. בשנת 2011 הוצת בית הכנסת, ונמצאו שם דפים עליהם הודפס: "אם לא תעזבו את פלסטין בשקט, אנחנו לא נעזוב אתכם בשקט". הלהבות כובו במהירות.

בכתבה זו התמקדתי רק באתרי מורשת יהודית שאינם מוכרים לקהל הרחב (ולרוב מדריכי הטיולים). אבל עלינו לדעת שבכל אחת מערי שו"ם ישנן עוד אטרקציות תיירותיות כלליות, שפרטים וכרטיסים ניתן אליהם ניתן להשיג בתחנות המידע המקומיות לתיירים.

השרידים המעטים שנותרו ממורשת קהילות שו"ם אינם פרופורציונליים לחשיבותן ההיסטורית. אין הרבה גשמיות לראות שם. אבל נשאר המון רוחניות בספריות ואוצר הספרים בישיבות בכל רחבי העולם. ספרים שחיברו רבני שו"ם לפני אלף שנים, נלמדים עד היום בעולם הישיבות. חשיבותם העצומה למורשת שלנו מצדיקה לנסוע לשם, לפחות כדי לנשום את האויר שנשמו גאונינו, להריח את הריחות שהם הכירו, ולהיטמע בתוך הנוף של חייהם. ובאווירה זו לפתוח אחד הספרים שנכתבו שם וללמוד בו, או לקרוא קינה שמזכירה אותם, ולהתבשם מחוויה תיירותית רוחנית מרטיטה מסוג אחר. אחרי שנחזור מהטיול לשו"ם, הלימוד בספרי רבניה ירגיש מוחשי יותר.

הכותב היה אורח לשכת התיירות של גרמניה בישראל

 

WP2Social Auto Publish Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן