במוזיאון ארצות המקרא בירושלים מתקיים בימים אלה פסטיבל "תוצרת הארץ", המחבר בין עולם השיכר של העולם הקדום לבין תרבות השתייה הישראלית העכשווית. עשרות דוכנים מציעים תזקיקים, בירות, עבודות יד ואוכל, והגינה של מוזיאון ארצות המקרא הופכת למעין שוק קטן של יצרנים ישראלים.
בשעת אחר הצהריים, כשהאור הירושלמי מתחיל להתרכך, מוזיאון ארצות המקרא מקבל לפתע מראה מעט פחות מוזיאוני. בחצר, בין עצי הזית, התאנה והרימון, נפרשים דוכנים, בקבוקים נוצצים באור האחרון של היום, מוזגים טיפות צבעוניות לכוסות טעימה שמקבל כל מבקר בכניסה לבנין. מוזיקה מחליפה לרגע את הדממה המכובדת של אולמות העתיקות. אנשים יושבים על מחצלות וכריות, מחזיקים כוס ביד אחת ובוחנים בקבוק ביד האחרת.
לרגע נדמה שמישהו טעה בכתובת. מה עושה יריד של מזקקות קראפט במוזיאון שמספר את סיפורן של כנען, מצרים, בבל, אשור, פרס, יוון ורומא?
מה הקשר?
אריאלה רונס-צפריר, מנהלת החינוך ואירועי התרבות של המוזיאון, מסבירה שהחיבור אינו מקרי. "האזור שלנו -ארצות המקרא, ארץ יהודה, מסופוטמיה, מצרים, יוון ורומא- הם שנתנו לעולם טכנולוגיות חקלאיות וזנים של דגן, גפן ותמר", היא אומרת. "רצינו לחשוף שהתוצרת של העולם העתיק מיוצרת ומשווקת עד היום".
ואכן, אחרי כמה צעדים בתוך המוזיאון, הטעות לכאורה מתבררת כרעיון לא רע בכלל. קשה שלא לראות את הקשר. כדים יווניים וגביעים מצריים הקשורים לשתיית יין מופיעים בתצוגות.
דיוניסוס, אל היין היווני, מביט מן המוצגים על המבקרים.
באחת האסטלות מוצגת סצנת משתה: זוג יושב זה מול זו, ביניהם לחם ויין. האישה אוחזת בגביע ובפלך, הגבר בשיבולי חיטה ובמטה. נדמה שמישהו פשוט העביר את המשתה הזה אל החצר והשאיר את האורחים באותה תנוחה במשך אלפי שנים.
גם בירה אינה המצאה של היפסטרים תל אביבים. בחירבת קיפאח, ליד בית שמש, נמצא פך בירה פלישתי מתקופת הברזל. השיטות השתנו, הבקבוקים השתנו, השמות נעשו קצת יותר שיווקיים, אבל החיבה האנושית למשקה משכר שרדה היטב.
את החיבור הזה ביקש המוזיאון להפוך לחוויה עכשווית. המפיק ליאון שוורץ איתר מזקקות קטנות ובוטיקיות ברחבי הארץ, המייצרות ברנדי, ג'ין ומשקאות נוספים, וכן יצרני בירה המשתמשים בלתת שעורה ישראלית. בר קוקטיילים Made in Israel הוקם במיוחד עבור הפסטיבל, ומבוסס על חומרי גלם ומשקאות מקומיים, עם קוקטיילים שנרקחו בהשראת המזקקות המשתתפות.
המבקרים יכולים לטעום, לשמוע מהיצרנים על שיטות הזיקוק והיישון, ואז להחליט אם לקחת בקבוק הביתה. אחרי הכול, גם בעולם העתיק ידעו כנראה שהיסטוריה היא דבר מעניין יותר כשאפשר לשתות אותה.
אחד הסיפורים המעניינים מגיע ממושב צופר בערבה, שם הוקמה מזקקת בוטיק משפחתית המשתמשת בפרי התמר. כאשר גילו בני המשפחה כמויות גדולות של תמרים סוג ב' שנפסלים ונזרקים, הם החליטו לאסוף אותם ולזקק אותם במקום לבזבזם. מהתמרים הם מייצרים ברנדי, ג'ין, ערק, ליקר ואו-דה-וי, ומתבלים את התזקיקים בצמחים טריים.
כמה מבקבוקי הערק נושאים תוויות המוקדשות לזכר שלושה מחברי המושב שנהרגו במלחמה האחרונה. כאן כבר קשה להסתפק במילה "מוצר". מאחורי הבקבוק יש מקום, זיכרון ואנשים. ואז, אם טועמים, גם טעם.
הפסטיבל נמשך גם מחוץ לדוכני המזקקות. יש גם דוכנים של אומנים ואומניות מעמידים למכירה עבודות אומנות מגוונות וססגוניות, מעשה ידיהם. יש בפסטיבל גם דוכני אוכל, עבודות יד, מוזיקה חיה, ופינות ישיבה מתחת לכיפת השמיים. מתקיימות גם סדנאות העוסקות בהכנת אלכוהול וסיורים במוזיאון ובאוספיו.
כך הופך המוזיאון, לפחות לשני ערבים, למקום שבו העבר אינו עומד מאחורי זכוכית. הוא נמזג לכוס, מריח כמו תמרים וצמחים טריים, מקבל צבע של ברנדי או ג'ין, ונשלח אל השולחן.
ואולי זו הדרך הנעימה ביותר ללמוד היסטוריה: קודם להביט במוצג, אחר כך לשמוע את הסיפור, ולבסוף לטעום מה נשאר ממנו. שאפו לגאוני השיווק שהגו את הקונספט המיוחד הזה.
הכרטיס כולל כניסה למוזיאון, כרטיסיית 5 טעימות, כוס ממותגת, השתתפות בסיורים ובפעילויות, וחשיפה למזקקות המובילות בישראל. מספר המקומות מוגבל ומומלץ לשריין כרטיסים מראש.