הכפר היווני בקפריסין עם הלב היהודי

בקצה הצפון מערבי של קפריסין, באזור פאפוס, בין מטעי הדרים, מפרצים כחולים וגבעות ירוקות היורדות אל הים התיכון, נולד לאחרונה פרויקט תיירותי חדש- הכפר היווני בקפריסין, או בשמו הרישמי והמלא: "הכפר היווני של יונאס" (Greek Village). לא עוד מלון עם אוכל כשר כתוספת שולית, אלא ריזורט שלם שנבנה מחדש מתוך מחשבה על המשפחה הישראלית הדתית והמסורתית.

כאשר נכנסים אל "הכפר היווני" קשה להאמין שלפני חודשים ספורים בלבד היה המקום נטוש ועזוב. כיום הוא שוקק חיים. ילדים רצים בין המדשאות, משפחות יושבות סביב הבריכה, ריח של מאפים טריים בוקע מחדר האוכל, ובית חב"ד הסמוך ממלא את החלל בקולות תפילה מוכרים.

בימים שבהם התארחתי במקום, לא היה קשה להבין מדוע חודש אוגוסט כבר כמעט מלא לחלוטין, בעוד שבחודש יולי עדיין נותרו חדרים פנויים.

החבילות משווקות במתכונת של שבוע מלא, בדרך כלל מיום שני ועד יום שני. אין כאן חופשות בזק של יומיים או שלושה. הרעיון פשוט: להגיע, להתנתק, ולהיכנס לקצב אחר. להשתחרר מהדאגות ולנקות את הראש.

מחירי החבילות, הכוללים טיסות והעברות משדה התעופה, נעים בדרך כלל בין 600 ל-1,000 דולר לאדם, בהתאם לתאריכים ולהרכב משפחתי של זוג הורים ושלושה ילדים.

אבל הסיפור האמיתי אינו המחיר. הסיפור הוא התחושה. הים של קפריסין שונה מזה של תל אביב. לא מפני שהוא כחול יותר. הים הוא תמיד ים. אותם גלים, אותה מליחות, אותה משיכה קדומה אל האופק. אבל כאן, בפינה הצפון מערבית של האי, באזור כפרי הדייגים לאצ'י ופוליס, נדמה שהזמן עצמו נע בקצב אחר. איטי יותר. נדיב יותר.

בשעות הבוקר המוקדמות נישא באוויר ריח של מלח, של עצי לימון ושל אדמה שהתחממה מעט מקרני השמש הראשונות. סירות דיג לבנות מתנדנדות בעצלות במרינה. רכסי אקאמאס הירוקים מתעוררים לאט מתוך הערפל הדק המכסה אותם.

הכפר היווני בקפריסין שוכן במרחק של קילומטר אחד מהחוף של פוליס, ו-28 ק"מ מגן החיות של פאפוס. הריזורט מספק גם הסעות להביא את אורחיו מנמל התעופה הבינלאומי פאפוס שנמצא במרחק 47 ק"מ.

רק 40 דקות טיסה מישראל ועוד כ40 דקות נסיעה מנמל התעופה אל הריזורט, וכבר מגיעים לעולם אחר. עולם בלי דאגות. לרגע אפשר לחשוב שאין בעולם מלחמות, אין מהדורות חדשות, אין ביבי-לא-ביבי, ואין טלפונים ניידים שמזכירים לנו בכל רגע כמה אנחנו עסוקים.

אולי זו אחת הסיבות שישראלים מתאהבים בקפריסין. היא קרובה מספיק כדי להגיע אליה בפחות משעה טיסה, אך רחוקה מספיק כדי לגרום לנו להרגיש שהתרחקנו הרבה יותר.

בשנים האחרונות הפכה קפריסין ליעד החופשה המועדף על אלפי משפחות ישראליות. חלקן מחפשות ים. אחרות מחפשות שקט. משפחות דתיות ומסורתיות מחפשות גם דבר נוסף: מקום שבו אפשר לצאת לחופשה בלי להתעסק כל היום בשאלה מה נאכל, היכן נתפלל, ואיך נסתדר.

בקיץ הזה נולד כאן ניסיון מעניין לענות בדיוק על הצורך הזה. לא עוד מלון שמוסיף כמה מנות כשרות לתפריט, אלא ריזורט שלם שנבנה מחדש עבור הקהל הישראלי של שומרי שבת. כל הבתים במתחם בגובה 3 קומות שאפשר לעלות ולרדת ברגל בשבתות. ממילא אין מעליות. דלתות כל חדר נפתחות ונסגרות בעזרת מפתח מיכני פשוט ורגיל. אין כאן מנעולים ומפתחות מגנטיים הכרוכים בחילול שבת. גם אין בעיות תאורה בשבתות בגלל שאין שם חיישני תנועה. אין גם שערים חשמליים.

הסיפור שמאחורי ההרפתקה

לפני כמה חודשים בלבד המקום הזה נראה אחרת לגמרי. קירות מתקלפים. חלונות שבורים. בריכה עזובה. עשבים שוטים שהשתלטו על השבילים. קשה לדמיין זאת כאשר רואים אותו כיום.

מי שאחראי למהפך הוא יונאס כריסיס, איש עסקים קפריסאי אוהב ישראל, סימפטי וחייכן, ועוטה שפם כמו מתנחלים. יונאס הוא מהנדס מכונות ובעליה של חברת ZandX, הנחשבת לאחת משלוש חברות הבנייה הגדולות בקפריסין. במשך עשרות שנים בנתה החברה שלו בנייני משרדים, מפעלים, מרכזים מסחריים ומלונות ברחבי האי. במשך השנים ראה כיצד ישראלים מחפשים חלופות לטורקיה. הוא פגש משפחות רבות, התיידד עם חלקן, ולמד להכיר את הצרכים הייחודיים שלהן.

"הכלכלה הקפריסאית מבוססת על חקלאות ותיירות", הוא אומר למשלחת עיתונאים מישראל. "לכן היה טבעי שגם אני ארצה להשתלב בענף הזה. בניתי וילות רבות לתיירות. את רובן מכרתי, אבל חלק השארתי בבעלותי. כיום יש לי 25 וילות תיירות מתוך מאות שבניתי לאורך השנים. אבל הריזורט הזה הוא סיפור אחר לגמרי."

ואז הוא מחייך ומספר את הסיפור שאולי אף תסריטאי לא היה מעז להמציא. יום אחד הוא שאל את הבינה המלאכותית שאלה פשוטה: "מה משותף לקפריסין ולישראל?"

התשובה שקיבל הייתה: "הגנטיקה".

הוא הופתע. "AI הסביר לי שאנחנו עמים דומים. אנשים חמים. משפחתיים. אוהבים לארח. שונים מהתרבות הקרירה יותר של חלק ממדינות אירופה."

יונאס שאל שאלה נוספת: "ומה אני צריך לעשות עם זה?" התשובה הייתה מילה אחת בלבד: "כשר". הוא צוחק כשהוא נזכר ברגע הזה. "לא באמת הבנתי מה פירוש המילה. אז התחלתי ללמוד."

יש משהו כמעט סמלי בכך שריזורט שנועד לקרב בין ישראלים לקפריסאים נולד דווקא משיחה עם מחשב. אבל בסופו של דבר, לא האלגוריתם עשה את העבודה. בני אדם עשו. יונאס נפגש עם חברים ישראלים, שוחח עם אנשי קהילה יהודית ועם הרב הראשי של קפריסין, ובהדרגה נולד החזון.

כך הוא הגיע בתחילת החורף האחרון אל המתחם הנטוש. המקום לא היה זר לו. לפני כעשרים שנה היה מעורב כאן בעבודות שונות, כולל בניית הבריכה והתקנת מערכות תשתית. אבל הפעם המחזה היה שונה. "כמעט בכיתי," הוא מודה. "לראות מקום שפעם היה מלא חיים, וכעת עומד מוזנח כבר עשר שנים."

יש מבנים שדומים לאנשים. כאשר מפסיקים לאהוב אותם, הם קמלים. כאשר מישהו חוזר להאמין בהם, הם מתעוררים מחדש. וזה מה שקרה גם פה. יונאס ושני שותפיו הישראלים החליטו להחזיר למקום את החיים. בתוך חודשים ספורים שופצו מאה חדרים. הבריכה נבנתה מחדש. שני מטבחים כשרים הוקמו בזמן שיא. העבודות עדיין נמשכות. כיום פועלים בריזורט ארבעה בניינים בני שלוש קומות. בסיום הפרויקט יהיו בו 130 חדרים. מאה כבר פתוחים, ועוד שלושים צפויים להיפתח לקראת החורף הבא.

החדרים והנוף

הנהלת הכפר היווני בקפריסין הזמינה עיתונאים ומשפיענות רשת להתרשם ממה שהוא מציע, ולעשות "פרסומי ניסא". גם אני הוזמנתי להצטרף למשלחת. החדר שקיבלתי מיועד לזוג. במונחים ישראליים הוא היה יכול להיחשב בקלות לסוויטה. מרווח. נעים. עם מרפסת המשקיפה אל הבריכה המרכזית ואל השדות והמטעים הירוקים על מורדות ההר הסמוך. בחלל החדר יש מקום לעוד מיטה או שתיים או ללול תינוקות, ועדיין לא יהיה צפוף.

לצד החדרים הזוגיים קיימים חדרי משפחה המותאמים להרכבים גדולים יותר, מתוך הבנה שקהל היעד המרכזי הוא משפחות.

יש משהו משחרר בלפתוח את הדלת בבוקר ולשמוע ציוץ ציפורים במקום רעש של כביש ראשי. בישראל אנחנו רגילים לדחוס כל פיסת קרקע. כאן עדיין נותר מקום לאוויר.

לא עוד מזוודת שימורים

מי שאינו שומר כשרות לעולם לא יבין עד הסוף את התופעה. משפחה ישראלית ממוצעת אורזת בגדים, צעצועים, תרופות וציוד לחופשה. לעומתה, משפחה דתית מוסיפה לעיתים עוד מזוודה, בה אורזים קופסאות שימורים. נקניקים. מציות. בשר קפוא. חטיפים לילדים. גיבוי על גבי גיבוי. ביטחון קולינרי למקרה שהיעד יפתיע.

"אני יודע שמשפחות רבות טסות לחו"ל עם מזוודה שלמה מלאה בשימורים, בשר קפוא ומוצרי מזון", הוא אומר. "אני רוצה לבטל את הצורך הזה. שיבואו כמו כל תייר רגיל."

יונאס השקיע גם בהדרכה של כל אנשי הצוות על יידישקייט. לא רק הטבחים. גם המלצרים, עובדי התחזוקה, החדרניות, הגננים ואנשי הקבלה. כולם למדו מהי כשרות, מהי שבת, מה חשוב למשפחה דתית, ואיך מעניקים לאורחים תחושה שהם רצויים באמת. ואכן, קשה שלא להתרשם מההשקעה.

לצורך הפרויקט הובא מישראל השף רותם בן מויאל, שקיבל יד חופשית לבנות מערך קולינרי שלם. כאשר העיתונאים והמשפיעניות מבקשים ממנו לתאר את הפילוסופיה שלו, הוא מניף יד בביטול. "אני לא טוב בדיבורים מול קהל," הוא אומר. "אני נותן לאוכל שלי לדבר."

והאוכל אכן מדבר. אפילו שר ומזמר. הוא מדבר בריח של חלות טריות. בקערות סלט צבעוניות. בתבשילים שמתבשלים לאט. שר בקינוחים שמעלים חיוך גם אצל מי שכבר נשבע שלא יאכל עוד כלום. בכל ארוחה מוגשים מגוון גדול של מנות. סלטים טריים, דגים, בשרים, תבשילים, קינוחים ומאפים. לצד התפריט הרגיל קיימות מנות ללא גלוטן, וגם פתרונות לילדים בררנים.

לפחות ארוחת ערב אחת בשבוע היא "טברנה יוונית". האוכל כמו בכל ערב, אבל בפינת האולם מתמקמת להקת נגנים ששרים ומנגנים מוזיקה יוונית אותנטית. לטעמי האישי זה היה רועש מידי, אבל שמתי לב שאורחים אחרים נהנו מאוד מהמוזיקה יוונית, ואורחות אחדות אף קמו לרקוד לצליליה.

שני המטבחים בכפר היווני הינם כשרים למהדרין. גם אורחים לא יהודים יקבלו כאן רק אוכל כשר וטעים. לא יגישו כאן חזיר או סרטנים ושרימפס, אף אם אורחים חילוניים או גויים יזמינו מהמלצרים.

ליד הבריכה פועל בר ה׳אוזרי׳ שפועל כל היום באווירה תוססת, ומציע אוזו חופשי, שפע של שתייה טובה, ומבחר קוקטיילים כשרים למהדרינק.

במקום שבו הכשרות היא לב המוצר התיירותי, רמת האוכל איננה פשרה. להפך. האוכל כאן אינו מנסה להרשים בכוכבי מישלן. הוא מנסה לעשות משהו מורכב יותר. לגרום לאנשים להרגיש בבית. ולפעמים זו המשימה הקשה ביותר.

לחשוב גם על הילדים

הורים יודעים היטב את האמת הפשוטה: אם הילדים נהנים - גם ההורים נהנים.

לא אחת קורה שבמלונות מדברים על "ידידותי למשפחות" אך בפועל מסתפקים בכמה נדנדות. כאן ניסו לחשוב אחרת. לצד הבריכה המרכזית פועלת בריכת פעוטות. מגרש הטניס עובר בימים אלה הסבה למתחם מתנפחים. באוגוסט צפויים להיפתח מועדוני ילדים לפי קבוצות גיל. מדי יום יתקיימו פעילויות שונות. מדי ערב מופעים שונים. כאן הילדים הם בהחלט חלק מרכזי מהחופשה.

שלוש פעמים 770

לפעמים הסיפור נמצא בפרטים הקטנים. בדלפק הקבלה מקבלים את מפתח החדר. יחד איתו מקבלים גם את קוד הווייפיי: 770770770. לא מעט אורחים ישראלים מחייכים. מה יכול להיות יותר יהודי מזה?

אחת ההפתעות הנעימות היא קרבתו של בית חב"ד החדש בלאצ'י. הליכה קצרה של כשתי דקות בלבד מובילה למבנה לבן, מרווח ומטופח. בשעות הבוקר צועדים אליו אורחים רבים. אני מצטרף אליהם. השמש עולה לאיטה. האור הזהוב נמרח על הסירות במרינה. רוח קלה עולה מן המים. ואז, בתוך כל היופי הים תיכוני הזה, נשמע לפתע "אשרי יושבי ביתך".

במהלך שהותי בכפר היווני התקיימו במקום תפילות מדי יום, בהשתתפות אורחי הריזורט ותיירים נוספים אבל לא ראיתי אף יהודי מקומי. המניין היה מכובד, האווירה קהילתית, ותחושת הבית חזקה במיוחד.

יש משהו מרגש ברגע הזה. במרחק מאות קילומטרים מישראל, באמצע חופשה, אתה מגלה שוב עד כמה הבית הוא לפעמים לא מקום אלא קהילה.

הלגונה הכחולה והצבע שאינו קיים בקופסת צבעים

הכפר היווני מציע לאורחיו גם טיולים בתשלום, שאינם כלולים בחבילה. מי שמבקש לצאת מגבולות הריזורט ימצא שפע אפשרויות. שייט מהמרינה ללגונה הכחולה, טיולי ג'יפים לשמורת 'אקאמאס' ולמפל 'אדוני'ס, פארק המים הענק בפאפוס, גן חיות, שופינג ועוד הרבה כיף.

הפופולרית שבהן היא הפלגה מהמארינה של לאצ'י אל הלגונה הכחולה. אי אפשר להגיע אליה ברכב. זו בדיוק הסיבה שהיא נשארה כה יפה. הספינה מטילה עוגן בלב הלגונה.

המים כה צלולים עד שנדמה שהסירה מרחפת באוויר. קשה לתאר את הלגונה במילים. למים פה יש צבעים שאינם קיימים בקופסת צבעים. יש מקומות שנראים כאילו מישהו הגזים בעריכת התמונות.

הספינה מטילה עוגן. הנוסעים קופצים למים לבושים בחליפות הצלה שמסופקות בספינה. מבוגרים הופכים שוב לילדים. אולי זה הסוד של חופשות מוצלחות. לא לראות מקומות חדשים. אלא לגלות מחדש גרסה נשכחת של עצמנו.

קשה לתאר את גווני הכחול המשתנים עם קרני השמש. קשה עוד יותר לשכוח אותם.

בעקבות אדוניס ו"אין כאדוננו"

בנוסף, מציעים לנו גם חוויה שונה לחלוטין של טיול הג'יפים לחצי האי אקאמאס שחושף צד אחר של קפריסין. פחות חופים. יותר טבע פראי. הדרך חולפת בין כפרים מנומנמים. עצי זית עתיקים. טרסות אבן. השבילים מתפתלים בין גבעות פראיות, מטעים ושמורות טבע.

בדרך מגיעים לכפר קאטיקס, אחד הכפרים היפים באזור. בכפר קאטיקס נדמה שהזמן עצר לפני מאה שנה. בתי האבן מסודרים להפליא. הרחובות נקיים כאילו מישהו צחצח אותם בבוקר. בתי האבן העתיקים, הרחובות המרוצפים והעציצים המטופחים מעניקים לו מראה של גלויה. הכפר הזה מתהדר בשני יקבים גדולים שפועלים בו. לנו הם מזכירים את "יין קפריסין" שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת "אין כאלוהינו", לפני 'עלינו לשבח'.

משם ממשיך טיול הג'יפים למרחצאות אדוניס. מי שמכיר את מפל 'נחל דוד' בעין גדי ימצא כאן קווי דמיון מסוימים, אך בקנה מידה גדול בהרבה. בריכה טבעית עמוקה, מוקפת קירות סלע גבוהים, מוסתרת בצל עצים וצמחייה. האמיצים קופצים למים הקרים. האמיצים באמת מטפסים במעלה המפל בעזרת סולם חבלים.

בהמשך מגיעים גם לאמבט אפרודיטה, אחד האתרים המפורסמים בקפריסין.

בין יוון ליהדות

יש אירוניה יפה בכך שדווקא בריזורט יווני מרגישים לעיתים קרובות כל כך בבית. שהרי ההיסטוריה היהודית והיוונית שזורות זו בזו במשך יותר מאלפיים שנה.

בתקופת בית המקדש השני שלטו היוונים בארץ ישראל. השפעתם הייתה כה עמוקה עד שחכמים ומנהיגים יהודים נשאו שמות יווניים, כמו: רבי טרפון, אנטיגונוס איש סוכו, סומכוס, ועוד רבים. הכהן הגדול, יונתן בן מתיתיהו, נקרא גם 'אפאפוס'. ובל נשכח את התנא, פאפוס בן יהודה, המוכר לכל בן תורה מהמשל על השועל והדגים.

הגמרא במסכת ברכות דף ס"א עמוד ב' מספרת לנו שבתקופת גזרות אדריאנוס אסרו הרומאים לימוד תורה. פאפוס פוגש את רבי עקיבא כשהוא מלמד תורה ברבים ושואל אותו: "עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות?"

רבי עקיבא עונה לו בסיפור שמתאים לכפר הדייגים לאצ'י: "אמשול לך משל למה הדבר דומה. שועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שמתקבצים ממקום למקום. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה".

בסופו של הסיפור נתפסו שניהם בידי הרומאים. פאפוס אמר לרבי עקיבא בבית הכלא: "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפאפוס שנתפס על דברים בטלים." משפט זה הפך לסמל של הכרה מאוחרת בערך מסירות הנפש למען התורה. למי שיגיע לכאן עם ילדיו, אני ממליץ להביא מהבית גם מסכת ברכות, וללמוד איתם את האגדתא הזו.

גם אחדים ממלכי יהודה בתקפה החשמונאית בהיסטוריה שלנו היו בעלי שמות יווניים, כמו יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובלוס, מתיתיהו אנטיגונוס, ואחרים. זה ממחיש את הפרדוקס של בית חשמונאי: המשפחה שנלחמה נגד גזירות ההתייוונות, אימצה בדורות הבאים שמות יווניים. הדבר משקף את עומק ההשפעה ההלניסטית על ארץ ישראל במאות השנייה והראשונה לפני הספירה.

הרבה יותר מעסק

כשאני שואל את יונאס על המודל העיסקי שלו, הוא משיב תשובה לא שגרתית: "הכסף חשוב", הוא אומר. "אבל הוא בעדיפות השניה." לדבריו, העדיפות הראשונה היא לגרום לישראלים להרגיש בבית. "הסוד שלנו הוא ׳פילוקסניה׳. אהבת האירוח היוונית. הצוות שלי ואני כאן כדי לארח אתכם באווירה ביתית ומכל הלב".

קל לפטור אמירה כזו כסיסמה שיווקית. אבל אז אני נזכר במשהו. הריזורט הזה הוא רק חלק זעיר מעסקיו. ובכל זאת, מכל הפרויקטים שלו, דווקא כאן בחר להציב את שמו. זה אומר משהו. אולי על גאווה. אולי על מחויבות. ואולי על כך שלפעמים הפרויקטים החשובים ביותר אינם בהכרח הגדולים ביותר.

אולי זו המתנה האמיתית של מקומות כמו "הכפר היווני". הם אינם מלמדים אותנו משהו חדש על העולם, אלא מזכירים לנו משהו ששכחנו על עצמנו. בעידן שבו אנו נעים ללא הרף בין מסכים, כותרות והתראות, נדמה לעיתים שהמרחק הגדול ביותר אינו בין מדינות אלא בין האדם לבין השקט שבתוכו. כאן, בין עצי הלימון, מפרצי הטורקיז וצלילי התפילה העולים מבית חב"ד הסמוך, מתברר שלפעמים איננו נוסעים כדי לברוח מהבית, אלא כדי למצוא אותו מחדש. לא את הבית הבנוי מאבן ובטון, אלא את אותו מקום פנימי שבו הזמן מאט, הלב נפתח, והנשמה זוכרת מה באמת חשוב.

וכאשר המטוס ממריא בחזרה לישראל, ייתכן שהמזכרת היקרה ביותר שאנו נושאים איתנו איננה צילום של הלגונה הכחולה או מזוודה מלאה מתנות, אלא הידיעה שגם בעולם רועש וחסר מנוחה, עדיין קיימים מקומות שבהם אפשר פשוט להיות.

לסיכום:

עיתונאי תיירות מוזמנים לעיתים קרובות להתארח במלונות ובאתרי נופש. גם אני. זה חלק מהעבודה. חבריי יכולים לטעון שאני משבח מאוד את הכפר היווני בגלל שזכיתי באירוח חינם.

ובכן חברים, אתם טועים. מבחן האמת מגיע אחרי שהכתבה מסתיימת. האם הייתי חוזר לכאן גם על חשבוני?

במקרה הזה התשובה פשוטה: כן. לא רק שהייתי חוזר. אני כבר מתכנן לחזור. הפעם עם כל המשפחה, ולשלם מחיר מלא כמו כל אורח אחר.

לא מפני שהחדרים גדולים. לא מפני שהאוכל כשר וטעים. לא מפני שהנוף יפה. כל אלה חשובים. אבל הסיבה האמיתית אחרת. בעידן שבו אנשים נוסעים רחוק יותר ויותר כדי למצוא שלווה, מצאתי כאן מקום שמציע משהו נדיר הרבה יותר: תחושה שאתה רצוי.

ולפעמים, בעולם המודרני, זו היוקרה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.

הזמנות באמצעות סוכנים של איסתא, או ישירות באתר של הכפר היווני