רשת קפה ללוש, מקבוצת K Group, פתחה לפני כחודש בטיילת של אשדוד את הסניף התשיעי שלה. "קפה ללוש" הוא בראסרי איטלקי ובית קפה-מסעדה כשר למהדרין, בבעלות איש הנדל"ן יונתן ניסמיאן מאשקלון.
המקום מציע ארוחות בוקר וצהריים, בראנצ'ים, ארוחות ערב, קינוחים וקוקטיילים. אנחנו העדפנו להגיע דווקא בשעה שבה היום מתחיל לקפל את עצמו לאט, והחום הישראלי מפסיק לרגע להתנהג כאילו יש לו חשבון אישי איתנו. היינו בעיצומם של תשעת הימים שלפני תשעה באב, שבהם איננו אוכלים בשר, והבראסרי החלבי התאים לנו היטב.
הריח הראשון שעולה באף כשמתקרבים לללוש אשדוד אינו מגיע מהטאבון וגם לא ממכונת האספרסו. זהו הריח המלוח, הלח והעדין של הים.
המסעדה החדשה שוכנת בטיילת חוף לידו, קרוב כל כך לקו המים עד שנדמה שהים הוא חלק ממחלקת העיצוב. מוזיקת הרקע הטובה ביותר כאן אינה זקוקה לרמקולים. הגלים מספקים את פס הקול, הרוח מוסיפה כלי נשיפה, והשחפים, כדרכם, מתעקשים מדי פעם להצטרף למקהלה בלי שאיש הזמין אותם.
הים היה שקט למדי כשהגענו. כמעט מנומנם. דווקא משום כך נראה לי מוזר לראות דגל אדום מתנופף מעל סוכת המציל הריקה. אולי הים יודע משהו שאנחנו לא יודעים. ואולי גם לו, כמו למסעדות טובות, יש מצבי רוח.
ללוש עצמה אינה ממהרת להכריז על נוכחותה. השלט שלה צנוע יחסית לשלטי המסעדות האחרות לאורך הטיילת, ואפילו אינו פונה לכיוון החניה. בפעם הראשונה חלפנו על פניה ברכב בלי להבחין בה והמשכנו הלאה. רק כשחזרנו מצאנו אותה. אולי יש בזה משהו שמתאים למקום. מסעדה על הים שלא צועקת "הנה אני", אלא מחכה שתגלו אותה. במקרה שלנו, היא חיכתה שנעשה סיבוב פרסה.
את קפה ללוש עיצב אייל אליהו, הבעלים של קבוצת K Group, שמעצב בעצמו את מסעדות הרשת. מסביב למבנה נשתלו שיחים ירוקים וביניהם פוזרו חלוקי נחל לבנים. המרפסת הגדולה מושכת מיד את העין ומציעה את העסקה האולטימטיבית של הקיץ הישראלי: שולחן, אוכל וים במרחק מבט.
אלא שבאותו יום שרר בחוץ שרב, ואנחנו, עם כל הכבוד לרומנטיקה, העדפנו לנהל את הרומן שלנו עם הים דרך זכוכית ממוזגת.
ובללוש מתברר שאפשר לאכול בפנים ולהרגיש בחוץ.
קירות הזכוכית הגדולים משאירים את הים בתוך הפריים. הגוף יושב במזגן, אבל העיניים יוצאות לטייל. הן משוטטות על החול, עוקבות אחרי הגלים ונמשכות אל השמש שמתחילה את מסעה האיטי אל קו האופק.
הרצפה מחופה באבנים שחורות ולא אחידות שביניהן מילוי בהיר. הירוק חוזר שוב ושוב בעיצוב: בריפוד הספות, במחיצות הצמחייה ובאדניות שבין אזורי הישיבה. בהמשך נגלה שהירוק הזה אינו נשאר רק בעיצוב. הוא יגיע גם אל הצלחות.
על המטבח מנצח שף הקבוצה, אבי נעמני לוקסמבורג, שבתקופת ההרצה נמצא מדי יום בסניף אשדוד. "המקום נפתח רק לפני חודש, ואני מקפיד בעצמי שהכול יתקתק", הוא אומר לנו.
מלצרית ניגשת ומגישה את התפריטים. "מה תרצו להזמין?"
אני מחזיר לה את התפריט. אין צורך. אמרתי שאנחנו משאירים את ההחלטה לשף. שיבחר עבורנו את המנות שלדעתו מייצגות בצורה הטובה ביותר את המטבח שלו.
יש משהו משחרר ברגע הזה. מהרגע שבו מוותרים על השליטה, הארוחה מפסיקה להיות מסע קניות והופכת למסע הפתעות. מצד שני, זה גם הרגע שבו אתה מוסר לשף את גורלך ואת היקף המותניים שלך.
השף חוזר למטבח ואנחנו נשארים מול הים. אשתי מזמינה אייס קפה, אני בוחר קוקטייל, והשולחן מתחיל להתמלא.
המנות הראשונות להגיע הן טרטר סלמון (75 שקלים) וארנצ'יני כמהין (63 שקלים). הצלחות נאות לעין. מסודרות, כמעט חגיגיות. לצד הטרטר מונח מקל פוקאצ'ה שנאפה במקום, רמז קטן למה שיספר לנו השף בהמשך: כאן משתדלים לעשות את הדברים לבד.
הארנצ'יני היו מצוינים. שלושה כדורי ריזוטו כמהין נחים על רוטב שמנת עם נגיעה של רוטב עגבניות, לצד פסטו וגילופי פרמז'ן. המעטפת פריכה ומשמיעה את אותו פצפוץ קטן ומשמח בנגיסה הראשונה, ואז נכנעת לפנים הרך והחמים. ריח הכמהין עולה מיד, אחריו מגיעה השמנת, והפרמז'ן סוגר את העסק.
זה בדיוק מסוג המאכלים שבהם היד מושטת אל הכדור הבא, לפני שהמוח מספיק להזכיר לה בנימוס שיש עוד ארוחה שלמה בדרך.
עם טרטר הסלמון הסתדרתי פחות. קוביות סלמון נא עם בצל סגול, כוסברה, עגבניות שרי, תחמיץ לימון ושמן בזיליקום. התחמיץ היה דומיננטי וחמוץ מדי לטעמי, והאפיל מעט על עדינות הדג. זה לא אומר שהמנה אינה טובה, אלא שבמקרה הזה בלוטות הטעם שלי ביקשו קצת פחות לימון וקצת יותר סלמון. אשתי דוקא נהנתה ממנה, והגדירה אותה "מרעננת חיך". היא אספה מעט טרטר בעזרת הפוקצ'ה, והתענגה על ביס מושלם.
בתפריט הבחנתי גם במנות ראשונות נוספות, ובהן קרפצ'יו חציל, בוראטה טומטינה, ברי ברולה ופרחי כרובית. עבורן אצטרך לשוב לכאן בפעם אחרת.
ואז מגיעה הפסטה: טורטליני פולנטה ומסקרפונה (75 שקלים), עטופים בקרם שמנת ובזיליקום, עם שעועית ירוקה, קריספי ובטטה.
מנה צבעונית וטעימה.
כאן המטבח כבר מתחיל לדבר בביטחון.
הפסטה טרייה ועשויה במקום. המלית עשירה ומתובלת היטב והרוטב עוטף אותה בנדיבות. זו מנה בעלת משקל, תרתי משמע, ולכן השעועית הירוקה היא שחקנית משנה חשובה במיוחד. היא טרייה ופריכה, מתפצפצת בין השיניים בקול קטן ומכניסה רעננות אל תוך העושר הקרמי. אחרי כמה ביסים של שמנת ומסקרפונה, הירוק הזה עושה לחיך מה שרוח הים עושה לטיילת ביום חם.
ואז מגיעה הפיצה ביאנקה (75 ש'). גדולה. משפחתית. כזאת שאינה מבקשת רשות לתפוס את מרכז השולחן. היא פשוט מגיעה ומודיעה לשאר הצלחות שהנדל"ן שלהן הצטמצם. הבצק דק ואוורירי, וזה בדיוק מה שנדרש כאן. הוא אינו נאבק בתוספות על תשומת הלב ואינו הופך את הפיצה לערימת לחם עם קישוטים. הוא משאיר את המקום לרוטב ביאנקה, כמהין, שום ומסקרפונה, עליהם פזורים עלי רוקט ירוקים ושקדים קלויים. כשכל זה מונח על הבצק המושלם, בלוטות הטעם שלנו יוצאות בריקוד.
הם מוסיפים קראנץ', ריח קלוי וטעם אגוזי שמוציא את הפיצה מהשגרה. לפעמים די בפרט קטן אחד כדי לגרום למנה מוכרת להרגיש חדשה.
ואז אני מבחין שוב בירוק.
הוא נמצא על הפיצה. בשעועית של הטורטליני. בבזיליקום ובפסטו. נדמה שאייל אליהו החליט לצבוע את ללוש בירוק, אבל במקום להזמין דליים מטמבור הוא השתמש בריפוד ובצמחים. הירוק נמצא בספות, באדניות, בשיחים שמקיפים את המסעדה ובאוכל שמגיע לשולחן. רק בצד המערבי הוא מוותר עליו. שם הוא נותן לכחול הגדול של הים לנצח.
ובדיוק אז מתחילה השקיעה. השמש יורדת לאיטה לעבר הים. תחילה האור הופך רך יותר, אחר כך הוא נצבע בזהב ובכתום, ולבסוף נשפך דרך קירות הזכוכית אל תוך המסעדה. הצלחות מקבלות לפתע גוון אחר. הכוסות מחזירות הבזקי אור. הים הכחול מתחיל להכהות. מולנו השמש שוקעת בים, ועל השולחן כדורי הארנצ'יני שוקעים באותו קצב אל תוך הגרון. יש מסעדות שבהן הנוף הוא תפאורה. כאן הוא סועד נוסף ליד השולחן.
האווירה נינוחה, כמעט חופשתית. לרגע קל לשכוח שאנחנו באשדוד ולא באיזו עיירת חוף ים-תיכונית שאליה הגענו במקרה והחלטנו להישאר בה עוד ערב אחד. צריך רק להתעלם לרגע מהעובדה שהמכונית חונה ממש מעבר לכביש, והנה קיבלנו חופשה בלי מזוודה ובלי תור בנתב"ג.
השף אבי יוצא מהמטבח לבדוק שהכול בסדר. בשיחה איתו מתברר שהרעיון הוא להכין במקום כמה שיותר מהמרכיבים. הבצקים מוכנים כאן ונאפים בטאבון. הפסטה מיוצרת מאפס במטבח. אפילו הוויניגרטים של הסלטים אינם מגיעים מבקבוקים מוכנים.
אני שואל אותו איך בנה את התפריט.
"לפי מה שהילדים שלי אוהבים", הוא עונה בחיוך רחב.
זו אולי אינה תשובה שהיו מלמדים בבית ספר לבישול, אבל יש בה היגיון שקשה להתווכח איתו. ילדים הם מבקרי המסעדות האכזריים ביותר בעולם. אין אצלם נימוס דיפלומטי, אין "קונספט" ואין "פרשנות עכשווית". הם גם אינם מתרשמים מצלחת בגודל של צלחת לוויין שעליה שלושה עלים וטיפה של רוטב. טעים להם או לא טעים להם. אולי לא רע לבנות תפריט מתוך נקודת המוצא הזאת.
המלצרים הצעירים אדיבים ומקצועיים מאוד. את המסעדה והמלצרים מנהל ביעילות אגם זהבי. נדמה לי שיש פה הרבה מלצרים ומלצריות, והיחס בין איש צוות לסועד גדול מהמקובל.
ואז מגיעים הקינוחים. והם מגיעים בלי שום כוונה להתנצל על מה שכבר אכלנו.
ראשון הוא פודינג הלחם. קרעי קרואסון חמאה אפויים בקרם וניל צרפתי, עם גלידת וניל ורוטב פירות יער. זהו קינוח עשיר, חם, רך ומנחם, מהסוג שמוחק באלגנטיות כל החלטה קודמת של "רק נטעם". הכף שוקעת פנימה, פוגשת את הרכות הספוגה בקרם, את החום של המאפה, ואת הקור של הגלידה. ריח של חמאה ווניל עולה מהצלחת, והמתיקות הפירותית של הרוטב שוברת מעט את העושר.
זה מסוג הטעמים שמייצרים געגוע עוד לפני שעוזבים את השולחן.
אבל אז מגיע כדור יוגורט הפטל. כדור ורדרד גדול, מצופה יוגורט שוקולד לבן ורוטב פטל, שבתוכו מסתתרת ליבה פירותית, ומסביבו קרם מסקרפונה מוקצף עם אלמנטים פריכים של עוגיות חמאה. זה קינוח שעובד על ניגודים. רכות מול פריכות, מתיקות מול חמיצות עדינה, קרם עשיר מול רעננות של פטל ויוגורט. דווקא חתיכות העוגייה הקטנות מצליחות לשמור על פריכותן בתוך כל הרכות הזאת, ומעניקות לכל ביס הפתעה קטנה.
על הקינוחים אחראית ברברה, אמו של הבעלים יונתן ניסימיאן, שמכינה אותם בעצמה במטבח. תוך שאני מתענג על פודינג הלחם, אני נזכר בסיפור המקראי על הכנסת האורחים של אברהם אבינו. כאשר מגיעים אליו שלושת האורחים, פונה אברהם אל שרה אימנו ואומר לה: "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית י"ח/ו'). אולי כאן בקפה ללוש היה אברהם אבינו אומר "לָלוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת".
ללוש החדשה נכנסת לזירה צפופה. מסעדות על קו הים אינן המצאה חדשה, וגם מטבח איטלקי בישראל אינו בדיוק זן בסכנת הכחדה. לכן המבחן האמיתי שלה יהיה לא רק הנוף, אלא היכולת לגרום לאנשים לחזור גם אחרי שההתלהבות ממסעדה חדשה תחלוף, וגם בערב שבו השמש תחליט להסתתר מאחורי עננים.
מהארוחה שלנו נראה שיש לה כמה קלפים טובים ביד. המיקום הוא כמובן אחד מהם. קשה להתחרות בגלים אמיתיים כתפאורה לארוחת ערב. אבל יש כאן גם מטבח שמבקש להשקיע בעבודת יד, בפסטה טרייה, בבצקים שנעשים במקום, בטאבון ובקינוחים שאינם מתייחסים לסוף הארוחה כאל הערת שוליים.
היה גם משהו נוסף, שקשה יותר להניח על צלחת. אולי זו הקרבה לים. אולי ריח המלח שמגיע מבחוץ בכל פעם שהדלת נפתחת. אולי האור של השקיעה שמשנה את צבעו של החדר בלי לבקש רשות ממעצב הפנים. אולי קירות הזכוכית שמטשטשים את הגבול בין פנים לחוץ. ואולי זו פשוט התחושה שבמשך שעתיים אפשר לשבת מול הגלים ולדמיין שאנחנו בחופשה, אף על פי שהמכונית חונה ממש מעבר לכביש.
בסופו של דבר, ארוחה טובה אינה רק סכום המנות שאכלנו. היא המקום שבו אכלנו אותן, האדם שישב מולנו, הצלילים ששמענו, הריחות שנשארו באוויר, והאור שנפל על השולחן. היא גם אותו רגע קטן שבו מרימים את העיניים מהצלחת ומגלים שהשמש בדיוק נוגעת בים.
בללוש אשדוד, לפחות בערב שבו אנחנו ביקרנו, הרגע הזה היה חלק מהתפריט.
קפה ללוש, טיילת חוף לידו, אשדוד
כשרות: מהדרין
חניה צמודה בשפע
שעות פעילות: ראשון עד רביעי 08:00-23:00, חמישי 08:00-01:00, שישי 08:00 עד שעה לפני כניסת השבת, מוצאי שבת משעה לאחר צאת השבת ועד 01:00.
לפרטים והזמנות: 052-6674498