הוזמנתי להצגת בכורה של בוגרי בית ספר בציפיות צנועות, ויצאתי נרגש. "בריגדת הנייר" (די פֿאַפּירענע בריגאַדע), מחזה מוזיקלי חדש של תיאטרון יידישפיל ובוגרי בית הספר למוזיקה רימון, עלה לראשונה ב-8 בנובמבר 2026 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. הוא מספר על משוררים ואנשי רוח בגטו וילנה, שסיכנו את חייהם כדי להציל את אוצרות התרבות היהודית מהנאצים. מעט הצגות מצליחות לשלב כך בין שיעור היסטוריה לחוויה תיאטרלית אמיתית.
הסיפור שמאחורי הבמה
את הסיפור הזה אני מכיר מקרוב. בשנות ה-70 גויסתי כסייען חיצוני ליחידה של המוסד שפעלה באירופה כדי לאתר את אוצרות הספרים שהנאצים שדדו. לכן ישבתי באולם עם תחושה מיוחדת: ראיתי על הבמה את ההתחלה של סיפור שבו לקחתי חלק, שנים רבות אחר כך, בסופו.
הנאצים לא הסתפקו בהשמדת יהודים. הם רצו גם "להוכיח" לעולם ולעצמם שהשמדת העם היהודי היתה מוצדקת. לשם כך הקימו בפרנקפורט את "המכון לחקר השאלה היהודית" (Institut zur Erforschung der Judenfrage), ותכננו לחקור בצורה מדעית דינים והלכות שמפלים לרעה גויים לעומת יהודים, וטוענים שהעם היהודי הם "עם סגולה" גזען שיש להשמידו. לצורך זה הקימו יחידה מיוחדת בפיקודו של הרייכסלייטר אלפרד רוזנברג שנעה בעקבות הצבא הגרמני ברחבי אירופה, ותפקידה היה לבזוז מוזיאונים ואוספי אמנות, ספריות של ישיבות ובתי כנסת ואוספים פרטיים של יהודים.
החיילים הנאצים לא ידעו להבדיל בין אוצר לבין נייר. לכן בכל עיר שכבשו הם גייסו לעבודת כפיה רבנים וספרנים וסופרים מקומיים שידעו למיין ספרים וכתבי יד בעלי ערך. כך עשו הנאצים גם כשכבשו את וילנה, והצגה זו מתארת את הפרק הקטן שהתרחש בוילנה בצורה נפלאה. בוילנה הנאצים גייסו לעבודת כפייה את מי שידעו: הספרן הרמן קרוק, המשוררים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי וחבריהם. אלה נדרשו למיין את הספרים ואת כתבי היד, ולבחור את החשובים שבהם למשלוח לאופנבאך בגרמניה (ולא לפרנקפורט, כמו שכתב בטעות המחזאי).
כשהבינו לשם מה הם עובדים, החליטו להפסיק לשתף פעולה. יום אחרי יום הבריחו לגטו, מתחת לבגדים ובתוך ארגזי כלים, כתבי יד של הגאון מווילנה, של שלום עליכם ושל י"ל פרץ, וגם את יומנו של הרצל. את כולם הטמינו בין קירות ובמרתפים. הגרמנים קראו להם בלעג "בריגדת הנייר". ההיסטוריה העניקה לשם הזה כבוד.
הפתעה של אמת: רמה מקצועית מלאה
השחקנים מעולים ומרגשים. מיכאל הנגבי, בתפקיד סוצקבר והמספר, נושא את ההצגה על כתפיו ועובר בין שני התפקידים בטבעיות. לצידו מופיעים יהונתן רוזן וקורל אנבל לוקץ', והאנסמבל הצעיר של בוגרי רימון שר ומשחק בביטחון ובחום של שחקנים ותיקים.
אחד הרגעים החזקים בערב שייך לרותם שרעבי, אחייניתם של יוסי ז"ל ואלי שרעבי. היא שרה את "תחת זיו כוכבי שמיים", שיר שסוצקבר כתב בגטו, וקשה להישאר אדיש: שתי תקופות של אובדן ותקווה נפגשות על הבמה.
אתגר היידיש, ופתרון אלגנטי
כותבי ההצגה התמודדו עם אתגר: גיבורי הסיפור דיברו יידיש, וחלק גדול מכתביהם נכתב בה. הדס קלדרון, נכדתו של סוצקבר, כתבה את המחזה יחד עם עודד אהרליך וגם ביימה אותו. הפתרון שלה אלגנטי: כל שיר ומשפט ביידיש מתורגמים לעברית על מסך מאחורי השחקנים, כך שהקהל שומע את צליל השפה ומבין כל מילה.
השירים, ובהם "שטילער, שטילער" ("שקט, שקט"), "פונאר" ו"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", קיבלו לחנים ועיבודים חדשים מהיוצרים הצעירים, בניהולם המוזיקלי של איתי עברון וליאם פורמן. התוצאה עכשווית ומרגשת, ושומרת על הכבוד למקור.
כוריאוגרפיה שמספרת סיפור
גם הכוריאוגרפיה מעולה. עיצוב התנועה של תום אפלבאום הוא יותר מריקוד יפה בין סצנות: הוא מבטא ומפרש את הטקסטים, וממשיך לספר את הסיפור כשהמילים נעצרות. ההקרנות של יערה ניראל, התפאורה של בתיה ומיכאל פיק, התאורה של יאיר סלמן והתלבושות של אלה קולסניק משלימים תמונה שלמה ומדויקת.
ההצגה "בריגדת הנייר" מומלצת מאוד, ואפילו לקחת אליה ילדים ונכדים. היא מזכירה שגם בימים החשוכים ביותר היו מי שנאבקו לא רק על חייהם אלא גם על הזיכרון, השפה והתרבות. מי שאוהב תרבות יהודית ימצא כאן ערב מרגש במיוחד.
מועדי ההצגות הקרובים: 17.11 באודיטוריום ראשון לציון, 18.11 בתיאטרון ירושלים, 3.12 בבאר שבע, 20.12 בפתח תקווה ו-4.1.2027 בנתניה. לוח המופעים המלא והכרטיסים זמינים באתר יידישפיל.