העיר בון היתה בירת גרמניה המערבית, עד נפילת חומת ברלין. בשנת 1994 עברו משרדי הממשלה לברלין שחזרה להיות בירת גרמניה המאוחדת. בון שוכנת במערב גרמניה על גדות נהר הריין בחלק הצפוני שלו, בחבל ווסטפליה. האזור פופולרי על תיירים חובבי יין, על חובבי היסטוריה, ועל חובבי מוזיקה, ולמרות זאת אינו מוכר דיו לתיירים ישראלים. מנהלת לשכת התיירות הגרמנית בישראל, גולדי מילר, אומרת שהעיר בון היא אחת מעשר הערים שחייבים לראות בגרמניה. אז הצטרפתי לסיור כתבי תיירות לראות במה המדובר.
בון שוכנת על גדות נהר הריין, שלאורכו יש טיילת מקסימה ומאחוריה וילות מוקפות גנים ציבוריים. מנהל מחלקת התיירות בעיריה, כריסטיאן הוייטר, הדריך אותנו בסיור רגלי בעיר העתיקה, והראה גם 'אבני נגף' מול כניסות לבתי יהודים שנרצחו בשואה. רוב העיר הופצצה במלחמת העולם השניה, אך יש בה רחובות שבהם אנו רואים בתים מפוארים מהמאה ה19, בסגנון הבארוק וארט נובו. כיום, בעיר העתיקה ישנם מדרחובים של מרכזי קניות. המרכז של בון העתיקה הוא בכיכר מרקט פלאץ. שם אנחנו יכולים לראות בתים ציוריים, ואת בנין העיריה הישן בצבעים ורוד ולבן עם עיטורי זהב בסגנון הרוקוקו. הכיכר מוקפת בבתי קפה ומסעדות. גם הכיכר וסביבותיה הופצצות במלחמת העולם השניה, אך האזור הזה שוחזר בסגנון ימי הביניים, להבדיל מאזורים אחרים בעיר שנבנו מחדש בסגנון מודרני.
בון מתגאה להיות עיר ירוקה, והיא מהראשונות בעולם שסללו מסלולי אופניים ופארקים רבים. יש בה רחובות שבהן אסורה תנועת מכוניות, ורחובות רבים שבהן אסור להחנות כלי רכב חוץ מאופניים.
בית בטהובן
האישיות החשובה ביותר בבון היא המלחין לודביג ואן בטהובן. תמונות ופסלונים שלו נמצאים בכיכר מינסטרפלאץ ובכל לובי של מלון ובכל חנות מזכרות. בטהובן נולד בבון בשנת 1770 וגדל בבית ברחוב Bonngasse 20, עד שעבר לוינה בגיל 22 ושם עשה קריירה מוזיקלית. בית משפחתו הוא מהיחידים שלא נהרסו במלחמה, וכיום הוא מוזיאון שמוקדש לזכרו ומורשתו. בית בטהובן הוא האטרקציה התיירותית החשובה ביותר בבון, לא רק לחובבי מוזיקה קלסית.
בבית בטהובן מוצג האוסף הגדול בעולם של פריטים הקשורים למלחין הנודע. בחדר הכניסה היה המטבח וחדר האוכל של משפחת בטהובן, וכיום תלויות תמונות שלו על קירות חדרים אלה, ביניהן ציור הפורטרט המפורסם של יוזף קרל שטילר.
בחדר הסמוך מוצגים כתבי יד של בטהובן, והוויולה שעליה ניגן בצעירותו, ולידה חלקים מאורגן כנסייתי. בטהובן הצעיר נהג לעמוד ליד האורגניסט שהיה המורה הפרטי שלו , וכבר בגיל 13 התבקש להחליפו לפעמים.
בקומה השניה מתוארים חיי היומיום של בטהובן בנערותו, ומכתבים רבים ששלח ושקיבל מאחרים. בקומה השלישית אנו רואים את הפנסתר שעליו התאמן בטהובן. על הקלידים אפשר לראות שהוא היכה בהם בחוזקה. על הדופן הפנימית של הפסנתר רואים לוחית עליה כתוב "בטהופן" עם F.
כידוע, בטהובן התחרש בגיל צעיר. בחדר סמוך מוצגים מכשירי שמיעה שונים שיוצרו במיוחד עבורו. הם נראים מסורבלים ולא נוחים. בטהובן לא היה מסוגל לשמוע, אבל הוא זכר במדויק את כל הצלילים, וכתב סמפוניות וסונטות לפי זכרונו.
אזור קרית הממשלה
אלכסנדר קניג היה זואולוג ואספן של חיות וצמחים נדירים. כאשר ביתו התמלא בפריטים מאוסף, משפחתו העשירה בנתה עבורו בנין שנהיה מוזיאון ומכון מחקר בינלאומי. הקנצלר אדנהאואר מיקם בשנת 1948 את משרדיו במוזיאון אלכסנדר קניג. אלכסנדר קניג הוסיף לפחלץ שם חיות נדירות, והקנצלר התלונן שהריחות מהפוחלצים מפריעים לעבודתו, ולכן עזב אחרי זמן קצר. אבל משרדי ממשלה אחרים המשיכו לפעול כאן עד שנת 1957, שבה נבנו בנייני הממשלה.
הקנצלר אדנהאואר התגורר בוילה האמרשמידט Villa Hammerschmidt מעבר לכביש, שזכתה לכינוי "הבית הלבן של בון" בגלל הדימיון לבית הלבן בוושינגטון ולגינה הגדולה המקיפה אותו. הדיונים שהובילו להסכמי השילומים של גרמניה וישראל נערכו כאן, אבל נחתמו בלוקסנבורג, בגלל שגרמניה עדיין עוררה שאט נפש בלב ישראלים רבים אחרי השואה. כיום וילה האמרשמידט סגורה למבקרים, אבל ניתן לראות חלקים ממנה מבעד לגדר הברזל המקיפה אותה. כל הקנצלרים שכיהנו אחרי אדנהאואר המשיכו לגור במעון הרשמי הזה עד תקופת הקנצלר ריצ'ארד ווייציקר שהעביר את קרית הממשלה לברלין.
צמוד לוילה האמרשמידט שוכן ארמון שאמבורג Palais Schaumburg, שם שכן הבונדסטג ושם נחקקה החוקה הגרמנית. פעם בשנה היה הקנצלר עורך בגינה מסיבה לתושבי בון ונושא בפניהם נאום שנתי חשוב. ארמון שאמבורג מוקף צמחיה עבה שמסתירה אותו מהרחוב. בדרך כלל הוא פתוח למבקרים, אבל בתקופה זו הוא סגור לרגל שיפוצים. בהמשך הרחוב יש עוד בניינים חדישים שבהם שכנו הבונדסטג ומשרדי הממשלה.
עקב מעבר הבירה לברלין התרוקנו משרדי הממשלה, ולכן הכניסו לבניינים הנטושים מכונים ממשלתיים כמו הדואר והפיקוח על המחירים וכדומה. גם המשרדים הראשיים של האו"ם התמקמו באחד הבניינים הגדולים באזור זה, וכיום בון היא העיר היחידה בגרמניה עם נציגות של האו"ם.
דרך המוזיאונים
בבון ישנם כ20 מוזיאונים, כמעט כולם לאורך רחוב Museum Mile. מומלץ לבקר במוזיאון להיסטוריה שבה מוצגים הפיתוח המואץ של העיר לאחר הריסתה בהפצצות במלחמת העולם השניה, ועוד פריטים מעניינים של הרפובליקה הפדרלית. ביציאה או בכניסה כדאי להסתכל גם על המדרכה בחזית המוזיאון, שלאורכה אבנים עליהם חרותים שמות. אלה שמות של בני העיר שמתו ממחלת האיידס. האבנים האלה מזכירות קצת את פרויקט 'אבני נגף' מנחושת, אבל אלה אבני סלע גדולים יותר. לכל מדינה יש את הקורבנות הגיבורים שלה…
בהמשך הרחוב נמצא המוזיאון הזואולוגי של אלכסנדר קניג. הלאה ממנו נבנה המוזיאון לאמנות Kunts Museum שבו מוצגות יצירות של פיקסו, מירו, מאטיס, קליי, הוקני, ארנסט ואחרים. בבנין הסמוך נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית, שכיום מתקיימת בו תערוכה על משמעות הצבעים והשפעתם הפסיכולוגית על בני אדם.
בהמשך הרחוב נמצאים המוזיאון האקדמי העתיק (Akademisches Kunstmuseum) , ומוזיאון הריין (Rheinisches Landesmuseum Bonn) עם תצוגה של עתיקות. במוזיאון הגרמני Deutsches Museum מציגים המצאות ותגליות חלוציות של זוכי פרס נובל, כמו גם חפצים קטנים ששינו את חיינו כמו שבב מחשב, הדיבל של חברת פישר וכן הלאה.
יהדות
בימי הביניים היה רחוב היהודים Judengasse במרכז בון, סמוך לכיכר מרקט פלאץ. בשנת 1715 נחנך בית כנסת בקצה רחוב היהודים על גדת נהר הריין. כעבור כ150 שנה הרסו את בנין בית הכנסת כדי להקים גשר על הריין, והקהילה היהודית קבלה במקומו שטח צמוד גדול יותר. שם בנו בית כנסת גדול ומפואר שנחנך בשנת 1879. כך הוא נראה בשיא תפארתו בצילום משנת 1880:
בצמוד לבית הכנסת נבנה מרכז קהילתי ומשרדי הקהילה היהודית.
בליל הבדולח ב1938 שרפו הנאצים את בית הכנסת והמרכז הקהילתי, והרסו אותם עד היסוד. כעבור כשנה פינו הגרמנים את ההריסות המפויחות, והשטח הוחרם לטובת עיריית בון. במלחמת העולם הפציצו הבריטים את הגשר הישן שהיה צמוד לבית הכנסת. במהלך הקמת הגשר מחדש, שנקרא ע"ש ג'ון קנדי, כיסו בעפר את הריסות בית הכנסת.
כעבור שנים אחדות פינו את רוב ההריסות, וחשפו גם יסודות בית הכנסת. כיום אנחנו יכולים לראותם בפינה הצפון מערבית של הגשר, בקרבת בנין האופרה. מה שנותר זה רק היסודות של הקיר המזרחי והקיר המערבי. המרחק ביניהם כשבעים מטר, דבר שמלמד שזה היה מבנה גדול מאוד. את רוב שטחו חוצה כיום רחוב Friz Schroeder Ufer. קל לאתר את המקום לפי מלון הילטון שנבנה בצמוד לקיר המערבי.
מעל יסודות הקיר המזרחי הוסיפו בניה של קיר בגובה כמטר וחצי, מאבני הבריק האדומות המקוריות שהיו מפוזרות שם. בקיר המזרח הקימו אנדרטה מעניינת, שבה כל פרט הפוך למה שהיה בבית הכנסת המקורי. אלמנטים שהיו בולטים בבנין המקורי הפכו לשקעים ולחללים. בקיר המקורי שפנה אל הנהר, היתה בליטה בצורת מגן דוד בגב ארון הקודש. במקומה השאירו באנדרטה חלל בצורה של חצי מגן דוד, שממנו נשקף הנהר.
בתוך בית הכנסת היתה בימה לקריאה בתורה, שאליה עלו בארבע מדרגות. באנדרטה חפרו באותו מקום בור בגודל הבימה, שאליו יורדים בארבע מדרגות. במרכז הבימה בביהכנ"ס עמד שולחן הקריאה בתורה. באותו מקום באנדרטה הציבו מעין שולחן עשוי מסלע שחור, מסותת בצורה של מגן דוד. על הקיר המשוחזר תלויים שלטי מתכת שחורים. על השמאלי כתוב הפסוק מתהילים (ט/כא): "שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם, יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה".
כדי להגיע לשרידי הקיר המערבי עלינו לחצות את הכביש לכיוון מלון הילטון. שרידי הקיר מוקפים בשיחים גבוהים וצפופים, שמסתירים אותו. (זה מעורר מחשבה האם נשתלו ולא נגזמו בכוונה להסתיר משהו?).
בשנת 1956 מכרה הקהילה היהודית את שטח בית הכנסת לעיריה, ובכסף שקבלה בתמורה רכשה שטח אחר מצפון לבנין הפרלמנט, ברחוב טמפל Tempelstraß , שם בנו בית כנסת חדש שפועל עד היום.
בית הכנסת יפה ומרווח. ארון הקודש ניצב בקיר המזרחי, שכולו מצופה ויטראז'ים מזכוכית.
בהמשך רכשה הקהילה גם את הבנין הפינתי הצמוד, והפכה אותו למרכז חברתי קהילתי. בתקופה שהממשלה היתה בבון, התפללו כאן גם עובדי שגרירות ישראל בבון ואנשי שגרירויות ארה"ב ואחרות. אבל "תקופת הזוהר" הזו הסתיימה. כמו שירדה בון מחשיבותה המדינית, כך ירדה הקהילה היהודית של בון בחשיבותה. כיום רשומים בקהילה רק כ350 חברים, רובם הגדול מהגרים מברית המועצות לשעבר. רק מעטים מגיעים לתפילות בשבתות. בקבלת שבת שבה השתתפתי היינו רק 8 מתפללים, ביניהם החזן ואורח מצרפת. כל השאר יהודים מהגרים מאוקראינה. לקהילה אין אפילו רב, והיא מאורגנת בידי חזן. בבון אין מסעדה כשרה.
בצד השני של נהר הריין נמצאת שכונת היוקרה קניגוינטר Koenigwinter, שבה פועל בשבתות שטיבל קטן. בשכונה זו התגלה מסמך מהמאה ה12, שבו הסכם בין משפחה יהודית עשירה ובין המושל, שבו המשפחה משלמת למושל סכום הגון עברו תפישת הרוצחים של בנם הקטן. בצמוד לטיילת על גדת הריין נשאר חלק מבית קברות יהודי.
הקברים הראשונים מתועדים לפני 700 שנה, והכיתוב על המצבות נשחק. הקבר האחרון הוא משנת 1957 של אלברט כהן, חייל במלחמת העולם הראשונה שחזר לביתו ופתח שם חנות. בתו התחתנה עם יהודי בריטי, והפצירה באביה לעקור ללונדון, אך הוא סירב. במקרה, הוא נסע לבקר אותה ואת נכדיו בדיוק לפני ליל הבדולח, שבמהלכם שרפו הגרמנים גם את חנותו. הוא נשאר בלונדון עד שנפטר שם, אך כפטריוט גרמני הוא ביקש להיקבר בעיר מולדתו, ולכן נטמן פה.
בית הקברות היה גדול יותר ממה שאנו רואים כיום, והגיע עד שפת הנהר. אבל הרסו חלקים ממנו לצורך בניית הטיילת ומסילת הרכבת הצמודה. חלק אחר נהרס במעלה הגבעה לבניית וילות לעשירי בון. בית הקברות מוקף גדר אבן. השער סגור, אבל לא נעול. אפשר לפתוח אותו בכוח או בבעיטה קלה.
לטייל מחוץ לעיר
קניגוינטר
עיירת הקייט קניגוינטר נמצאת למרגלות שמורת הטבע ״שבעת ההרים״ (Siebengebirge), שבה אתרי תיירות ושבילי הליכה נעימים בתוך היער. בפסגה נמצא סלע הדרקון הדרכנפלס (Drachenfels), שעליו שרידי טירת דרכנפלס שנבנתה באה ה12 כדי להגן על העיר קלן מכיוון דרום. הנוף הרומנטי מעורר השראה, ולכאן הגיעו סופרים משוררים כמו לורד ביירון, היינריך היינה ואדוארד בולוור-ליטון. מתחת לסלע הדרקון נבנה ארמון דרכנבורג (Drachenburg) הציורי.
בלב היער נמצא גם מלון פטרסברג המהודר. בסוף מלחמת העולם השניה הוא הוסב למשכן המפקדה של כוחות הברית שנלחמו בנאצים. ב1955 הוא הוסב לשמש בית ההארחה הרשמי של ממשלת גרמניה, אבל סמוך לסיום הבניה הממשלה עקרה לברלין. האורח הרישמי הראשון היה קיסר אתיופיה היילה סילאסי, ובין האח"מים שלנו בו היו גם השאח של איראן, נלסון מנדלה, מיכאיל גרובצ'וב ואחרים.
המלון אירח ועידות וכנסים בינלאומיים חשובים, כמו ועידת פתרון המשבר באפגניסטן המכונה "הסכם בון", ועידת האקלים הבינלאומית, ועידת שיתופי פעולה עם אפריקה, כנס המשבר בקוסובו, ועידות שרי החוץ השנתיות של האיחוד האירופי, ועוד.
כיום הוא מלון פאר יוקרתי, שמתארחים בו בעלי ממון. ממרפסות הסוויטות בקומה העליונה נשקף נוף מהמם של נהר הריין מקניגוינטר עד בון, וביום עם ראות טובה אפשר לראות באופק אף את הקתדרה של קלן.
המלון נבנה לצד שרידים של מנזר עתיק, שהנזירים העפילו אליו על גבי חמורים. שבילי החמורים לשעבר מסומנים להליכה רגלית במורד ההר אל העיירה קניגוינטר.
שייט על הריין
טיול לבון לא יהיה שלם בלי הפלגה על נהר הריין. במשלחת שבה השתתפתי הפלגנו מקניגוינטר בחזרה עד בון במשך כשעתיים של שייט נעים מאוד, כאשר בגדות הנהר נשקפים נופים מקסימים של יערות ובתי נופש הפזורים לאורך החופים. רוח נעימה וקרירה מלטפת את הפנים, כאשר מפעם לפעם משב רוח חזק יותר מאיים להעיף מהראש את הכיפות והכובעים. אבל אין צורך להרחיק עד קניגוינטר. בטיילת במרכז בון עוגנות ספינות נהר בגדלים שונים לשייט קצר או ארוך לפי בחירתנו. מומלץ לצאת להפלגה בשעות בין הערביים באור יום, ולראות את השקיעה מהספינה בנהר ולחזור בשעות החשיכה.
הבונקר האטומי
בשנות החמישים בנתה ממשלת גרמניה מקלט אטומי לבכירי השלטון, למקרה שהמלחמה הקרה תהפוך למלחמה חמה. המקלט האטומי נמצא בתוך מכרה פחם שנכרה ב1910, במרחק כ20 דקות נסיעה מבון. בתקופת השואה פעל בו מפעל לייצור רקטות, שבו עבדו בפרך אסירים יהודים ממחנה בוכנוואלד. אורך המקלט כשלשה קילומטרים, והתנועה בתוכו נעשתה באופניים.
כיום, 220 המטרים הראשונים מהוים אתר תיירות פתוח לקהל. אנו יכולים לראות בו אולמות משרדים וחדרי מגורים שנועדו להכיל כ3,000 עובדי מדינה שאמורים היו לעבוד בתוכו במקרה של הטלת פצצת אטום על גרמניה. בכל חדרון מגורים רואים שתי מיטות קומותיים, מלבד חדר המגורים המרווח של הקנצלר שבו מיטה אחת ובצמוד חדר אירוח ואולם דיונים לממשלה.
במקלט היה מרכז תקשורת גדול לשמירה על קשר עם העולם בחוץ, הוא כולל גם אולפן טלויזיה גדול, שבו אמור היה הקנצלר לשאת נאומים לאומה הסובלת מהקרינה שבחוץ.
בכניסה רואים דלתות ענק בעובי יותר ממטר, עשויים מחומרים חסיני קרינה. אחריהן יש מכון טיהור לנכנסים, עם תאים סגורים בחלונות זכוכית שהיו מיועדים ל"בלניות" שהיו משגיחים על הנכנסים המיטהרים.
ממשלת גרמניה השקיעה מיליארדים רבים במתקן זה, אבל התברר שההשקעה לא יכלה להניב פירות רצויים. לא רק בגלל שמדינות נאטו לא הותקפו באטום, אלא בגלל שהתכנון והבניה נעשו בהתאם לפצצות שהוטלו על הירושימה ונגאסאקי. אך בשנת 1955 שבה נחנך המתקן, כבר היו בעולם פצצות אטום חזקות יותר שהמקלט הזה לא היה עומד בהן. הסיור במתקן מעורר מחשבות על מיליטריזם ובטחון בעולם, ועל יחסים מדיניים גם בעיתות מתיחות.
טיולים בכרמים
בון מושכת גם תיירים חובבי יין בזכות הכרמים והיקבים הרבים באזורים החקלאיים שמקיפים אותה. בשבוע הבא נציין את ט"ו באב שבו היו בנות ישראל מחוללות בכרמים, וכדאי גם לנו לטייל בכרמים היפהפיים האלה. הנוף מהמם. בכל כפר קטן או גדול יש יקבים אחדים שבהם מייצרים יינות במשך דורות, וכל יקב מתמחה בזן יחיד. בחלק מהיקבים יש גם מרכז מבקרים, שבו מקבלים הדרכה על סחיטת הענבים, על סוגי החביות ליישון היין, ועל הבקבוק. במרכזי המבקרים מציעים גם טעימת יינות בחינם, וכמובן גם מכירת בקבוקים. הכל בחזקת יין נסך.
חיפשתי יקב כשר בסביבה, אבל לא מצאתי. המשלחת שלנו התארחה במרתפי יקב Kriechel, שמתמחה רק בזן פינו-נואר. לאחר הרצאה מרתקת, הגישו לנו טעימות יינות מזנים שונים. שאלתי את בעל היקב, אדון וולבר, אם יש לו גם יין כשר. הגוי החביב השיב לי בתמימות: "אצלנו הכל כשר, כי אנחנו לא מכניסים ליינות שלנו תוספים מן החי או כל תוספים אחרים". הבנתם?…
מסקנתי מסיור העיתונאים היא שכדאי לבקר בחבל ווסטפליה במדינת ריינלנד. בון נמצאת במערב גרמניה, במרחק נסיעה קצר מהיעד השחור, שישראלים רבים מבקרים בו. כל הגבלות הקורונה הוסרו, מלבד החובה לעטות מסכות בתחבורה הציבורית.
הכותב היה אורח של DZT ולשכת תהיירות הגרמנית בישראל
