באזור התעשיה של אור יהודה נפתחה לפני 8 חודשים מסעדת 'כרמלה בשרים'. הרבה סלטים, מגש בשרים עצום, אולם מלא שמחת חיים, ושיפוד שקדי עגל אחד שמוכיח למה אנשים מוכנים לעמוד בתור בשביל שיפודים.
יש אנשים שבוחרים מסעדות לפי ביקורות בעיתונים. אחרים לפי המלצות של חברים. ויש כאלה שמחליטים לפי הריח. ריח הוא מדריך קולינרי מצוין. אם האוויר מריח כמו שומן שמתחיל להימס על גריל לוהט, כנראה שמישהו שם מבשל ברצינות.
נזכרתי בכלל הזה בחניה של אזור התעשייה המזרחי של אור יהודה. זה לא המקום שבו מצפים למצוא רגעים של התגלות קולינרית. מחסנים, מוסכים, כבישים רחבים, תאורת ניאון קצת עצובה. ואז פותחים את דלת המכונית, והריח מגיע. לאפות בטאבון. עשן של גריל. משהו שמבטיח בשר.
הריח המגרה הזה מוביל אל מסעדת כרמלה בשרים. החרושת 16 אור יהודה. כרמלה עזרא ז"ל היתה אימו של משה, אחד הבעלים של המסעדה. "היתה אישה צדיקה" הוא אומר, "ועל שמה בנינו גם בית כנסת מפואר באור יהודה".
הריח מהחניה לא שיקר. הכניסה לא בדיוק מבטיחה רומנטיקה. מלצר ודיילת עומדים בפתח. הוא נראה עייף, אולי אחרי ערב ארוך מדי. אין חיוך. לא בדיוק רגע שממנו מתחילים סיפור אהבה קולינרי.
אבל אז נכנסים פנימה.
האולם גדול מאוד. תקרה גבוהה שמזכירה אולם אירועים. הקירות מחופים בפלחי שיש לא אחידים וביניהם מלט לבן, שמנסים לייצר מראה מזרחי-אוריינטלי. מעל הכל תלויים נברשות מודרניות שמאירות את המקום באור בהיר חזק. כאילו מישהו ניסה לשלב בין מסעדה בבגדד לבין אולם כנסים בהרצליה.
ובכל זאת, 27 שולחנות. כולם מלאים. ובחוץ תור של אנשים שבאו לאכול דוקא פה. כאשר אנשים עומדים בתור לשיפודים, יש בדרך כלל סיבה טובה.
האולם מלא חיים. משפחות עם ילדים. זוגות שמנסים לדבר מעל המוזיקה. שני שולחנות שחוגגים יום הולדת עם זיקוקים ובלונים. ברקע מתנגנת מוזיקה מזרחית עם דרבוקות בקצב מהיר. האקוסטיקה לא מושלמת. למעשה היא די רועשת. אם אתם מחפשים מקום לדייט שקט או להצעת נישואין, זה כנראה לא המקום. אבל אם באתם לאכול בשר, אתם במקום הנכון. כי כרמלה בשרים אינה מסעדת שף ולא מקום לדייט, אבל הבשר כאן יודע את העבודה.
התפריט מגיע. והוא עושה משהו חכם מאוד: הוא לא מנסה להרשים. אין כאן שמות פיוטיים מתחכמים או תיאורים ספרותיים. רק מנות. שיפודים. בשרים. פשוטים. זה סימן טוב, כי מסעדה שמאמינה בבשר שלה לא צריכה הרבה מילים.
עוד לפני שמזמינים, מגיעה לשולחן פלישה גדולה של סלטים ולאפה טריה וחמה הישר מהתנור. צלוחית אחר צלוחית. בסך הכול כ-15 צלוחיות צבעוניות. חצילים, סלטים חריפים, כרוב, טחינה, ועוד כמה שלא הספקתי להכיר כי הם הגיעו מהר מדי. הם טריים. צבעוניים. חלקם טובים מאוד. כל הסלטים נעשים בעבודת יד במטבח המסעדה מידי יום "והם טריים ונעשים מהלב" אומר אבי דרויש, אחד השותפים.
יחד עם הסלטים מגיעים גם כרובית מטוגנת, קרפצ'יו חציל עם טחינה וכדורי פלאפל קטנים. שולחן שיפודיה ישראלית קלאסי. שפע הוא חלק מהסיפור.
אבל כאן מגיעה שאלה פילוסופית קטנה על שיפודיות ישראליות: למה כל כך הרבה? מי יכול לאכול כל כך הרבה סלטים?
הבטתי סביבי, וראיתי שבאף שולחן לא אכלו את כל הסלטים. אפילו לא חצי. בסוף הארוחה המלצר אוסף את השאריות וזורק לאשפה. עבור הסלטים האלה הם גובים 33 שקלים לסועד. לא מוצדק.
אבל האמת היא שכל זה רק הקדמה, כי הגענו בשביל הבשר.
בחרנו מהתפריט ב"פלטה של כרמלה" (499 שקלים). מגש שמגיע עם חמישה סוגי בשר: אנטריקוט, פילה בקר, שקדי עגל, כבד אווז, ושתי צלעות טלה.
בתפריט שלהם יש גם פלטת בשרים גדולה יותר בשם "פרימיום קולקשן" (749 ש') שכוללת סטייק אנטריקות 350 גרם, 3 מדליוני פילה, כבד אווז, 2 נקניקיות מרגז, שקדי עגל, ושתי צלעות טלה.
הפלטה של כרמלה הגיעה לשולחן כשהיא כמעט בוערת מהגריל, ניחוח עשן דק מחבק את השיפודים מכל צד. חתכתי פיסה ראשונה, והבשר התנגד ברכות, ואז נמס בפה כמו שיר רומנטי. האנטריקוט היה עשוי היטב. שומן נמס, בשר עסיסי, אותו שילוב קלאסי של פריכות מבחוץ ורכות מבפנים. הפילה היה עדין, כמעט מנומס. כמו בן דוד תרבותי בארוחת משפחה רועשת. כבד האווז, לעומת זאת, היה מעט מאכזב. המרקם היה טוב, אבל חסר לו קצת אומץ בתיבול.
ואז הגיע השיפוד שעשה את הערב- שקדי עגל (חלוויאת). יש רגע בביס שבו אתה מבין כי מנה אחת עומדת להשתלט על הארוחה. המרקם היה רך בצורה כמעט מוגזמת. שומן שנמס במהירות. קרום קל שנצרב על הגריל. הבשר פשוט נמס בפה. ביס אחד, וכל שאר המנות הופכות לשחקני משנה. למעשה, הוא היה כל כך טעים עד שהטיל צל על כל שאר השיפודים, וגם על שיפודי עגל שאכלתי בעבר במסעדות אחרות.
כאשר אמרתי למשה ששקדי העגל שלו גנבו את ההצגה, הוא גילה לי את הסוד: "בדרך כלל השיפודיות צולות את הצד החיצוני של שקדי העגל, אבל אנחנו לוקחים דוקא את הלב של השקדים. זה מתאים מאוד לצלייה באש. זה גם עולה לנו מאה שקלים יותר לק"ג, לעומת שקדי העגל של המתחרים".
גם צלעות הטלה היו מצוינות. רכות, עם שומן במידה הנכונה. הבשר נתלש בקלות מהעצם. החיסרון היחיד היה הגודל. הן היו דקות מדי וקטנות מדי ורק אחת לכל סועד. קצת אכזרי.
למרות הרעב, לא הצלחנו לסיים את הפלטה. זה הרבה בשר. הרבה מאוד. מהסוג שגורם לך להביט בצלחת ולחשוב שאולי היית צריך לעצור שתי נגיסות קודם. אבל לא עצרת, כי זה טעים מדי.
המסעדה עצמה היא סיפור מעניין על אור יהודה. העיר הזאת הפכה בשנים האחרונות למעין בירת השיפודים של ישראל. שווארמיות מפורסמות, קבביות מצוינות, ומסעדות גריל שמושכות חובבי בשר מכל הארץ.
כרמלה בשרים היא חלק מהמסורת הזו. המסעדה נפתחה רק לאחרונה ועדיין לא מלאה לה שנה, אבל למשה עזרא יש ניסיון של 35 שנה במסעדנות. הוא יודע לבנות תפריטים לכל סוגי העדות. שלושת השותפים, אבי דרויש, ערן איליה ומשה עזרא, בנו מקום שמבוסס על רעיון פשוט מאוד: בשר טוב, אש חמה, והרבה אנשים שמחים מסביב לשולחן.
השירות, לעומת זאת, הוא נקודה מורכבת יותר. המלצרים עובדים במהירות מרשימה. מגשים נעים באולם כמו רכבות קטנות. אבל אין מלצר קבוע לכל שולחן. כולם משרתים את כולם. התוצאה היא שירות יעיל אך מעט קר. אין הרבה חיוכים. אין הסברים על המנות.
רגע לפני הקינוח, אחד המלצרים פינה במהירות את הצלחות והקעריות כאילו רומז לנו בעדינות "תתחפפו כבר". זה לא נעים במיוחד, אבל גם לא נדיר במסעדות עמוסות.
לקינוח הזמנו מלבי. קינוח פשוט. הקינוח הגיע כמו חטיפה מהחלומות. מתיקות עדינה, רוטב ורדים קל. סוג הקינוח שנועד לאזן ארוחה כבדה של בשר. הוא עשה את העבודה.
אבל אז גיליתי שהמנה קטנה מדי, והייתי מוכן לריב עם עצמי על הפסקת הארוחה או ליטוף נוסף של המלבי. זהו רגע נדיר שבו טעם, מידה של פיקחות ומרקם נפגשים. ואני רק יכול לחייך ולחכות לפעם הבאה.
למסעדת כרמלה בשרים יש תעודת כשרות של הרבנות המקומית, בהשגחת רב העיר, ציון כהן.
וזה אולי הסיפור של כרמלה בשרים. זו לא מסעדה שבאה להיות מתוחכמת. לא מקום לדייט שקט או לארוחות טעימות קטנות ומדויקות. זו מסעדה של שפע. של רעש. של משפחות. של מגשי בשר גדולים שמגיעים לשולחן עם אדים. והכי חשוב… של שקדי עגל מצוינים.
ואם יש דבר אחד שלמדתי שוב בערב הזה, זה כלל קולינרי פשוט: כשמסעדה יודעת להכין שקדי עגל כמו שצריך, כנראה שהיא עושה משהו נכון.
אז יהי רצון שנזכה כולנו לבשורות טובות ולבשרים טובים.