בפאתי יוון, למרגלות הרי הפינדוס המחודדים, שוכנת יואנינה. עיר עטופה באדוות של אגם כחול עמוק, כמו ראי המוקף הרים. העיר העתיקה מוקפת חומה דומה לחומת ירושלים. בין סמטאות האבן ומרפסות הברזל המקושטות בגרניום אדום, מסתתר אחד האתרים היהודיים המרגשים בעולם: בית הכנסת העתיק "קהל קדוש ישן" של קהילת הרומניוטים. לא עוד בית תפילה, אלא שריד חי לקהילה עתיקה, לשפה יהודית שנאמרת בלחש ובפיוט, לנשמה של עם שלם.

עוד לפני שנכנסים, אפשר כמעט לחוש. באוויר יש ריח של אבן קרירה, של עץ עתיק שנשרף בשמש הקיץ, ואולי גם של נר נשמה. בפנים, האור רך ומפוזר. קרני שמש חודרות מהחלונות הגבוהים, יוצרות כתמי זהב על רצפת האבן השחורה מהמאה ה־13. הכל שקט, מלבד חריקת לוחות העץ תחת הרגליים.

אולם התפילה גדול ורחב ידיים עם 400 מושבים. אך בניגוד למה שאנחנו מכירים, הם אינם מסודרים בשורות מול ארון הקודש כפי שנהוג בבתי הכנסת האשכנזיים, וגם לא פונים אל הבימה כמו בבתי הכנסת הספרדיים. כאן, יושבים גב אל גב, כאילו העולם מחולק, חלקו פונה לקודש, חלקו לעולם, אך כולם מחוברים במנגינה אחת.

רק אחרי שמחפשים היטב, מוצאים את הבימה. ניצבת הרחק בקיר המערבי, ממול לארון הקודש. מוגבהת בשבע מדרגות.

והחזן? הוא עומד למרגלות הבימה, רחוק מאוד מהארון. כך שמרו הרומניוטים על הפסוק "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ השם". לא מטאפורה, אלא מציאות אדריכלית.

כשאנו ניגשים אל ארון הקודש, רואים על הפרוכת לוחיות כסף קטנות בגודל כף יד, תלויות כמו תכשיטים זעירים של זיכרון. "שָֹדִיוֹת" קוראים להן. תרומה מסורתית שניתנה לציון אירועים משפחתיים. כל לוח נפתח במילים "אל שדי" בחריטה עדינה, ואחריהן שמות של האדם שהשדיה נתרמה כמו לחש דומם לכבוד חתונתו או בר המצוה שלו או לבריאותו או לזכרו. זוהי יואנינה- מקום שבו המתים מדברים, והחיים לוחשים אחריהם באמונה.

במרכז תקרת בית הכנסת כיפה גדולה הנתמכת על שמונה עמודים. באפינו עולה ריח קל של לחות, אולי אפילו שיירים של שמן זית ישן.

הכיפה, כמו שמיים פרטיים, מביטה על שישה ספרי תורה, חלקם בני 500 שנה, עטופים בקופסאות כסף וזהב שעליהן חקוק סמל העיר: שושנת יואנינה – מגן דוד עדין עטוף עלי כותרת. סמל העיר, שפורח שוב ושוב על כיסוי הספרים כמו הד של תפילה עתיקה.

אבל זה לא רק אבן וספר. זו מסורת. זה קול. זו מנגינה שנולדה עם החורבן, המשיכה בגולה, ונשמרה דווקא כאן על אדמת יוון. אצל הרומניוטים, פיוטים מושרים בלחש בעברית וביוונית, שורה אחר שורה, כתובות כולן באותיות עבריות. המילים היווניות אינן תרגום. הן חלק בלתי נפרד מהפיוט.

בית הכנסת נבנה במאה השמינית, נהרס פעמים רבות ברעידות אדמה, ונבנה מחדש. לאחרונה ב־1826. אבני הפינה שאנו יכולים לראותן בחוץ, הן מהמאות הראשונות, והרצפה השחורה עליה אנו עומדים היא מהמאה ה־13.

מי הם הרומניוטים?

בעקבות חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנה, הובלו רבים מיהודי ירושלים להימכר כעבדים ברומא. חלקם ברחו משיירות השבויים, אחרים קפצו מהספינות, או נמלטו מאדוניהם ברומא. הם הצטרפו לקהילות יהודיות שהיו ביוון עוד מימי הבית השני. הנביא יואל מזכיר קהילות אלו בפסוק "וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיָּוָנִים" (יואל ד', ו'). גם ישעיהו הנביא אומר: "לַגּוֹיִם, לְתַרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד, מוֹשְׁכֵי קֶשֶׁת, תֻבַל וְיָוָן…" (ישעיהו ס"ו, י"ט).

היהודים המקומיים קראו להם "רוֹמַנְיוֹטִים", כי היו בדרך לרומא או ברחו ממנה. בתוך דור אחד הפכו הרומניוטים לקבוצה הדומיננטית ביהדות יוון.

במהלך גירוש יהודי ספרד ופורטוגל לפני כ500 שנה, הגיעו מגורשים רבים גם ליוון. רובם נקלטו בקהילות ברחבי יוון, אך ביואנינה לא הצליחו להשתלב. הרבנים המקומיים הסתייגו ממנהגי הספרדים ה"ליברליים", ולכן המהגרים בחרו לעבור למקומות אחרים. מצד שני, מגורשי ספרד טענו שהרומניוטים אינם יהודים אמיתיים. לטענתם, רק הדור הראשון שלהם היה יהודי. בתקופת החורבן, הרומאים הביאו לרומא רק עבדים חסונים. לא הביאו נשים. הדור הראשון של הרומניוטים נאלצו לשאת נשים מקומיות גויות, ולפי ההלכה ילדיהן אינם יהודים. התיחסו אליהם כמו שכיום אנו מתיחסים לעדת הקראים או השומרונים. המחלוקת הזו על כשרות העדה הרומניוטית נמשכה עד המאה ה19. 

נוסח תפילה ייחודי ומנהגים מיוחדים

נוסח התפילה של הרומניוטים דומה -אך לא זהה- לנוסח התפילה שלנו. הרומניוטים טוענים שזה הנוסח הכי נכון והכי מדויק, שאבות אבותיהם הביאו מירושלים ומבית המקדש כשגורשו בחורבן. לדעתם, הנוסח שלהם מדויק יותר מנוסח ספרד או נוסח אשכנז המקובלים עלינו, שבהם נעשו שינויים לאורך הגלות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה עזבו רבים את יוון. מחצית מיהודי יואנינה היגרו לירושלים, ניו יורק, אתונה ובוקרשט, והקימו קהילות שבהן שמרו על מנהגי אבותיהם. סוחרים מיואנינה הקימו בירושלים בית כנסת בשכונת נחלאות. פעם התפללו בו בנוסח רומניוטי, אבל כיום נהוג שם נוסח עדות מזרח בסידורים "יחווה דעת".

יש לרומניוטים פיוטים ייחודיים, חלקם נאמרים אחרי "לכה דודי" בליל שבת. הפיוטים הרומניוטיים אינם רק שירים. הם יצירות. פיוטים רבים כתובים שורה בעברית ואחריה שורה ביוונית בכתב עברי. היוונית אינה תרגום אלא חלק אינטגרלי מהפיוט. גם ספרי הלכה שלהם וההגדה של פסח כתובים ביוונית באותיות עבריות.

דף מתוך הגדה של פסח בשפה היוונית באותיות עבריות

יש פיוטים מיוחדים לחתונות ולבריתות. אחד היפים שבהם הוא תפילת הקדיש. מושרת כמעט כמו אורטוריה: מתחילה באדאג’ו איטי ועצוב, ומסתיימת באלגרו מהיר ועליז.

לחתונות ולבריתות יש להם פיוטים נפרדים. בעת לידת תינוק, תולים מעל עריסתו דף נייר או קלף מקושט בפסוקים צבעוניים. ביום הברית מוסיפים בתחתית שורה עם שמו, שם הוריו ותאריך הלידה. זהו ה"אַלֶף", מעין תעודת לידה יהודית מסורתית. זהו שטר חיים. לא סתם עוד תעודת לידה.

כשנולדת בת מביאים את התינוקת לבית הכנסת לבושה בשמלה לבנה כמעין כלה קטנה, וריח של שמן ורדים באוויר. זיכרון של חופה שטרם התגשמה.

בראש חודש אדר, חגגו ביואנינה את "ירטמאן". מסורת יהודית מרגשת. הילדים נהגו לעבור בין בתי היהודים כשהם שרים ביוונית "עוד שבועיים פורים, ועוד חודש פסח". הם דפקו על דלתות הבתים, והדיירים השליכו ממתקים לתוך שקיות בד קטנות שתלו הילדים על צוואריהם.

שואה וזיכרון

אבל לא כל הרומניוטי הוא גם רומנטי. ב"שבת הגדול" של 1944 ריכזו הנאצים את יהודי יואנינה, כמעט אלפיים נפשות, ושלחו אותם לאושוויץ. 96% נרצחו בשואה ולא שבו. רק 112 שרדו, וחזרו לבנות מחדש את מה שאבד. כיום מונה הקהילה כ־35 חברים בלבד, כמעט כולם קשישים, והם שומרים באדיקות על המורשת הרומניוטית.

לצד בית הכנסת הגדול של הקהילה פעל גם בית כנסת קטן יותר בשם "המניין". לפני השואה פעלו ביואנינה ארבעה בתי כנסת. שלושה מהם נהרסו בידי הנאצים, ורק "קהל קדוש ישן" נותר על כנו, הודות למאמציהם של הבישוף המקומי וראש העיר. ביום בו גורשו יהודי העיר, מילאו אנשי הכנסייה את הספסלים של בית הכנסת בספרים שהוציאו מהספרייה העירונית ומהכנסיות, והכריזו שהמבנה הוא כעת "מכון מחקר וספרייה של הכנסייה". כך לא העזו הגרמנים לגעת במקום הקדוש. לאחר השואה, כשחזרו הניצולים לעיר, הסירו הנוצרים את הספרים והחזירו את המפתחות לקהילה היהודית. לאות תודה, הוצבה לוחית זיכרון בצד שמאל של ארון הקודש, כאות הוקרה לגבורה ולנאמנות של הנוצרים המקומיים.

כיום תלויים על קירות בית הכנסת לוחות שיש עם שמותיהם של 1,800 נרצחים. שמות בלי פנים, שנכתבו מזיכרונו של שורד אחד. אולי הדמעות שהשאירו על הספסלים עדיין נספגות באבן.

ביום כיפור מידי שנה, קורה "נס". פתאום עולים קולות תפילה מתוך הדממה. כ־200 מצאצאי קהילת יואנינה מגיעים מניו יורק ומירושלים להתפלל כאן, לבכות, לבקש, לשיר. להשיב חיים לרצפת האבן השחורה. היהודים המקומיים עומדים נרגשים בצד. מביטים. ומבינים שהם לא לבד.

סגנית ראש הקהילה היהודית, אלגרה מצא, לשעבר חיפאית, מבקשת מהתיירם הישראלים שמקיימים מניינים בבתי המלון בעיר, לבוא לא רק כדי להשלים מניין, אלא כדי להחיות את התפילה. "אל תתנו לבית הכנסת הזה להיות מוזיאון" היא אומרת, "הוא עדיין בית אלוקים". אנשי הקהילה מעוניינים שבית הכנסת לא יהפוך למוזיאון שקט, אלא ימשיך לשמש את יעודו המקורי כבית תפילה חי ונושם.

הקהילה היהודית ביואנינה הולכת ונעלמת, יחד עם מנהגיה הקסומים. נראה כי אנו הדור האחרון שעדיין יכול לראות את שארית המסורת הרוחנית המופלאה הזו. אני ממליץ לבקר ביואנינה. לחוויה רוחנית, ולהענקת שיעור חשוב בתולדות העם היהודי לדור הצעיר. ביקור בבית הכנסת ביואנינה איננו רק סיור, הוא מסע בזמן. זהו מקום שבו האבנים מספרות, הפרוכות נושמות, והמנגינות מחברות עולמות. אתר חובה לכל יהודי, ולכל מי שמבקש להבין מהי זהות, מסורת ועמידות.