האתר היהודי החשוב ביותר ביאנינה הוא בית הכנסת "קהל קדוש ישן" שבעיר העתיקה. אבל אין זה האתר היהודי היחיד. הנה עוד מקומות יהודיים וכלליים שכדאי לבקר בהם ביאנינה:

העיר העתיקה של יאנינה מוקפת חומה דומה לחומת ירושלים. ולא בכדי. שתיהן נבנו על ידי הטורקים באותה תקופה. אחד השערים בחומת יאנינה נקרא עד היום "שער היהודים" (אִיפִּילִי טוֹן-הֶבְּרֶאוֹ) זאת בגלל שדרכו נכנסו היהודים בדרכם אל בית הכנסת "קהל קדוש ישן".

מהשער נלך ברחוב המקיף את החומה שנקרא קַרִימָנְטֶה, ובפינת רחוב סוּצ'וּ נמצאת אנדרטה לזכר יהודי יאנינה שנרצחו בשואה. אנחנו עוזבים את הרחוב הראשי ואת האנדרטה ומתחילים לשוטט לאיטנו ברחוב סוצ'ו ובסימטאות הצמודות. בתים בני קומה אחת או שתיים. כאן היתה אחת השכונות היהודיות עד השואה. "הבתים נשארו בדיוק כפי שהיו בשנת 1944 שהנאצים לקחו מפה את היהודים" אומרת המדריכה אלגרה מצא.

בשנת 1942 ציוו הגרמנים לסמן את בתי היהודים בצלב בצבע אדום. הצבע דהה מזמן, אבל כמעט על כל בית אפשר לראות גם כיום סימנים שהיה בבעלות יהודית. בעצמי אינני מבחין ברובם, אבל אלגרה מסבה את תשומת ליבי לסימנים. למשל, מעל משקוף האבן באחד הבתים אנו רואים את האותיות ב"ה, ויש סימנים שמתחת להם היו חרוטים עוד מלים, כנראה בעברית. אבל הגוי שפלש לבית הזה לאחר גירוש היהודים, מחק את הטקסט העברי, וסיתת את שמו תחתיו. רק האותיות ב"ה לא הפריעו לו.

על המשקוף של בית אחר מסותת בעברית "שנת סתר לי 1900". בית זה שימש מועדון וספריה של הקהילה.

לידו בית דו קומתי צהבהב, שמגיני דוד יצוקים על קירותיו מתחת חלונות הקומה השניה. הבית הזה כיום בבעלות הקהילה, אבל הוא נטוש ומוזנח. הבית היה שייך ליהודי עשיר שמת ערירי, ובצוואתו ציוה להוריש את ביתו לקהילה, במטרה שההכנסות משכר הדירה יוקדשו לממן נדוניה לכלות יהודיות עניות. החוק היווני מחייב לקיים צוואת הנפטרים בדיוק כלשונה. כיום אין ביאנינה כלות יהודיות עניות שזקוקות לנדוניה, ולכן אין אפשרות חוקית לעשות בבית שימוש אחר. לכן הוא מוזנח ומתחיל להתפרק.

מצב דומה אנו רואים בבית אחר באותו רחוב. הבית נמסר בירושה לקהילה היהודית לצורך בית אבות ליהודי יאנינה. אבל הקהילה אינה זקוקה לבית אבות נוסף, ואין ישישים יהודיים לאכלס אותו. לכן לא מתחזקים אותו ולא משקיעים בשיפוץ שלו, והוא נראה מוזנח ומט ליפול.

הבית בהמשך הרחוב היה בית הספר אליאנס. הקמתו היוותה מהפיכה חינוכית ביאנינה, משום שזו היתה הפעם הראשונה שגם בנות הורשו ללמוד בבית הספר. עד אז היה נהוג שבנות לומדות רק בבית מפי הוריהן ואחיהן הגדולים. בתחילת המאה הקודמת הקהילה היהודית ביאנינה התחלקה לשתי קבוצות- ה"אליאנסים" הדתיים המודרניים, וקבוצת החרדים השמרנים. היתה עוד קבוצה קטנה מאוד של "עמלי ציון" הציונים והחלוצים. ל"אליאנסים" היה מועדון תרבות להרצאות ולריקודים, בקומה שניה מעל חנויות של יהודים. המבנה קיים עד היום.

רחוב יוסף אליה נקרא על שמו של משורר יווני מפורסם, שהיה יהודי דתי. ברחוב הזה הוקם בית הכנסת "קהל קדוש חדש". הנאצים פוצצו והרסו את בית הכנסת. אחרי המלחמה הוקם על חורבותיו בנין מגורים למען ניצולי השואה שחזרו ליאנינה. 4 מהם גרים שם עד היום. בקומת הקרקע נמצאים גם משרדי הקהילה היהודית.

אני מטייל ברחובות השכונה, ורואה הרבה עדויות לחיים יהודיים. פה משקוף אבן עם שקע למזוזה, שם דלת כניסה עם מגיני דוד, וכדומה. אני מדמיין את הרחובות האלה מלאים בילדים חובשי כיפות משחקים ומצחקקים כשציציות מבצבצות משולי חולצותיהם. אבל כיום… שממה. הכל נגדע בשואה.

לוחות זכרון

בתוך בית הכנסת יש חדר ששימש תלמוד תורה והיום משמש מחסן. על רצפת החדר מונחים לוחות אבן שחשבתי שהן מצבות קבורה של ילדים, אבל לא. מנהג היה ביאנינה לקבוע מעל משקוף הדלת לוח אבן שעליו כתבו שם בעל הבית ושנת הקמתו. גם בבתי היהודים עשו כך, ולפעמים בעברית. אבן כזו קבועה גם על קיר הכניסה לבית הכנסת. כאשר גויים פלשו לבתי היהודים ששולחו לאושוויץ, הם הסירו את מצבות האבן האלה מהבתים, וניתצו אותן. לטשטש עדויות והוכחות שהם גנבים ופולשים.

בין הבנאים שנשכרו לשיפוץ הבתים האלה היו גם אנשים בעלי יושרה וגאווה מקצועית, שהיה להם קושי נפשי לנתץ את אבני השילוט הללו, כמצוות מעסיקיהם. הם הורידו בזהירות את אבני המצבה האלה, והביאום לבית הכנסת המקומי. לעתים עשו זאת בחשכת הלילה, והניחו את האבנים בסתר ליד שער בית הכנסת. כשהגיעו המתפללים לתפילת שחרית, מצאו לפעמים מצבות כאלה. אלה האבנים שמונחות בחדר הפינתי בבית הכנסת. הנה אחדות מהן:

תקופת השואה וקורט ולדהיים

בתחילת תקופת השואה יהודי יאנינה חיו בשאננות. הגרמנים הרדימו את ערנותם, בכך שאמרו שלא יאונה להם כל רע, כל עוד ישלמו מסים. ביאנינה שמעו על גירוש יהודי סלוניקי ב1943, ושמחו שזה פסח עליהם. אבל ב"שבת הגדול" ב25 למרץ 1944 נכנסו הגרמנים לבתי היהודים ומשכו אותם אל מחוץ לבתיהם, והובילו אותם לנקודות איסוף על שפת האדם. ביאנינה לא היתה מסילת ברזל, לכן העמיסו 1,800 יהודים על 94 משאיות שהובילו אותם ללאריסה, שם העלו אותם על קרונות רכבת לאושוויץ.

מי שלא היו בבתיהם ניצלו מהמשלוח הזה. אחד מהם היה יוסף מצא, אביה של אלגרה. הוא היה סטודנט באוניברסיטה וחבר במחתרת הפרטיזנית. בערב שבת היה בבית הוריו, ואח"כ הלך לאימונים ופעילות במחנה הפרטיזנים על ההר הסמוך לעיר. ביום שני בבוקר ירד העירה והלך לאוניברסיטה, שם שמע לראשונה על גירוש היהודים. הוא מיהר לבית הוריו, ומצא אותו נטוש ולאחר ביזה של השכנים. כמוהו היו עוד 75 פרטיזנים יהודים.

אחד ממפקדי הוורמאכט ביאנינה היה קורט ולדהיים. לימים הוא נהיה מזכיר האו"ם וקנצלר אוסטריה. עברו הנאצי נחשף בזכות יהודי יאנינה.

מפעם לפעם נהגו הגרמנים להציב חבית קטנה בפתח רחוב של יהודים, וציוו למלא אותה בתכשיטים וזהב. קורט ולדהיים אסר על היהודים להביט הישר בפניו. אחד הנערים שהביאו מתכשיטי משפחתו אל החבית, הסתכל בעיניו של קצין הוורמאכט הנתעב, וזה הצליף בו בשוט. על לחיו של הנער היהודי נותרה צלקת לכל חייו. הצעיר המצולק הזה הצליח לשרוד את אושוויץ, וחזר ליאנינה.

חלפו 40 שנה, ובשנות ה80 פורסמו בעיתוני יוון תמונות של הנשיא החדש של אוסטריה, קורט ולדהיים. פניו נראו מוכרות לנער ניצול השואה, אבל הוא לא זכר מהיכן הוא מוכר לו. יום אחד ניצת בו הזיכרון, והוא נזכר שולדהיים הוא הקצין האכזר שהצליף בשוט על פניו בשנת 1944. הוא שיתף בזה את חבריו בקהילה היהודית, שלא ידעו מה עושים עם המידע הזה. יוסף מצא, אבא של אלגרה וקרוב משפחה של חה"כ לשעבר יהושע מצא, דיווח על כך לחבריו בג'וינט ולצייד הנאצים שמעון ויזנטל. בעזרת "יד ושם" הם הצליחו לחשוף את תיקו האישי של ולדהיים הנאצי. התברר שהוא עשה עוד הרבה פשעי מלחמה במקומות רבים. המידע הועבר לאו"ם, אך נגנז במרתפי האו"ם ולא עשו בו דבר. שגריר ישראל באו"ם בימים ההם, בנימין נתניהו, חשף את המידע לעיני כל. למעשה, התהליך החל בקהילה היהודית ביאנינה.

אגם פנבוטיס

מכל פינה בטיולנו ברחובות העיר החדשה נפנה מזרחה עד שנגיע לאגם פַנְבוֹטִיס, שמתפרס על שטח גדול פי שניים משטח הכנרת שלנו. לאורכו יש טיילת הומה בכל שעות היום. בערבים מסתובבים בה בעיקר צעירים שמבלים במפגשים ובשתיה ומשחקים.

אלגרה מציגה בפנינו עיתון ישן משנת 1920 שבו כתוב שבכל שנה בסתיו נוהגים תושבי יאנינה להגיע לשפת האגם בבגדי חג, ועל שפת המים הם "מתנועעים בתנועות משונות שמזכירות טרגדיה בתיאטרון של יוון העתיקה". העיתונאי לא הבין שמה שהוא רואה ומתאר זה, למעשה, תפילת "תשליך" בראש השנה.

אפשר להתישב למנוחה על אחד הספסלים לאורך הטיילת, או באחד מבתי הקפה והטברנות. באגם יש אי, ובו כיום כמה וילות של עשירים ומסעדות דגים טובות. כדאי לצאת להפלגת בין ערביים לאי ובחזרה. חוויה שקטה ונעימה. ברחבי העיר ולאורך הטיילת נצבים פסלים רבים. העיריה מארגנת סיורי אומנות מודרכים בין רוב הפסלים האלה. בנוסף, יש סיורי גלריות. יש גם סיורים קולינריים של טעימות וריחות, אבל זה לא מתאים לנו כשומרי כשרות.

המוזיאון העירוני

אח"כ נמשיך ללכת בטיילת לכיוון דרום, עד שנגיע לשער בחומה. ניכנס שוב לתוך העיר העתיקה, וברחוב הראשון נפנה שמאלה. במעלה הרחוב הזה נמצא המוזיאון העירוני. המוזיאון שוכן במבנה של מסגד אסלאן פאשה לשעבר, שנבנה באותה תקופה שבה נבנה גם בית הכנסת "קהל קדוש ישן", באותו סגנון בניה, ובשטח דומה. חדי העין יבחינו שהרצפה זהה לזו של בית הכנסת.

במוזיאון העירוני של יואנינה יש גם אגף יהודי, מצד ימין של הכניסה. מוצגים בו ביגוד יהודי, שמלות טיפוסיות ליהודיות, פרוכות לארון קודש, מגילת אסתר ותשמישי קדושה, לצד כתובות ו"אַלֶפִים". אחד המוצגים הייחודיים של מסורת יהודי יאנינה הוא "ערדליים למיקווה לכלה ביום חתונתה". אלגרה, שמבינה בנעלי עקב יותר ממני, אומרת שכנראה זו היתה מתנה של חותנת ששונאת את כלתה החדשה, ומתחילה להתעלל בה כבר ביום החופה.

בשאר המוזיאון תצוגות שונות מתקופת השלטון העותמני, שכוללות חרבות ומדי חיילים טורקיים, לצד ביגוד אופייני. אחת הפינות המעניינות מוקדשת לכובעי נשים מסורתיים, שמעידים על מעמדן החברתי ושייכותם האתנית. כמו כובעי חיליים ותגי יחידה בצה"ל.

נמשיך לטייל רגלית למרגלות החומה בצידה הפנימי. בתוך העיר העתיקה יש שתי מצודות על החומה. בתקופה זו בונים טיילת על החומה בדומה לטיילת שעל חומת ירושלים.

במצודה הדרומית היה מחנה של צבא עלי פאשה. כיום יש שם מוזיאונים לצורפות ומוזיאון לתקופה הביזנטית. המבנה הזה שימש בעבר כבית חולים צבאי. יש מאחוריו סיפור. מלכת יוון בקשה מבעלה ארמון כמו הארמון של אשתו של עלי פאשה. בנו עבורה את הארמון הזה, אך לפני השלמתו בעלה הודח מהשלטון. לארמון יש גם היבט יהודי. לרחבה שבחזית הבנין הזה אספו הנאצים חלק מהיהודים שנשלחו מכאן למשרפות באושוויץ. על הבנין יש שלט קטן שמציין את זה.

ליד הארמון אנו רואים מסגד מפואר ובחצרו מעין גדר שנראית כמו כלוב גדול של ציפורים. בתוכה נמצא הקבר של עלי פאשה, שהיה שליט אהוד ביאנינה. המצבה שלו קטנה במידות כמו מצבה של ילד, בגלל שהוא נקבר כרות ראש. עלי פאשה היה נציג הסולטן הטורקי. הוא ניהל את האזור ביעילות, והיה בקשרי עבודה עם הצרפתים. הם רצו לקבל לידיהם שטחים מהאימפריה הטורקית באזור זה, ועלי פאשה היה מוכן לדון על דרישתם. כשנודע לסולטן שעלי פאשה מוכן שינגסו בשטחי האימפריה, ושיש לו שאיפות להרחיב שליטה, הוא שלח חיילים להוציאו להורג. החיילים כרתו את ראשו של עלי פאשה, ולקחו אותו לקונסטנטינופול כדי להוכיח לסולטן שביצעו את שליחותם. את גופת עלי פאשה בלי הראש קברו כאן, והמצבה מותאמת לגודל הגופה.

השער הראשי של העיר העתיקה, פִּילִי גֵאוֹרְגִיוֹ, מזכיר את שער יפו בחומת ירושלים. בשניהם יש קיר מול הפתח, שנועד לעכב סוסים דוהרים של האויב שרוצה להיכנס לעיר. הסיבוב בתוך השער מחייב אותם להאט.

בית העלמין היהודי

אתר יהודי חשוב אחר נמצא במרחק נסיעה מהעיר העתיקה. זה בית הקברות היהודי העתיק. לפני מאות שנים הקימו יהודי יאנינה בית עלמין מחוץ לעיר. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1426. מאז העיר גדלה והתפשטה גם לכיוון צפון, עד ששכונות מגורים החלו להקיף גם את בית הקברות. בעשור האחרון היתה תוכנית להרוס את בית הקברות היהודי, ולבנות על שטחו עוד שכונת מגורים. התנהל מאבק ציבורי, שהסתיים לפני 4 שנים בכך שמשרד התרבות של יוון קיבל את שטח בית הקברות תחת חסותו, והתחייב לשמור עליו. בינתיים.

המצבות על הקברים מונחות על הארץ במצב שכיבה. ביניהן צמחו שיחים ועצים, שמסתירים את המצבות. רק כשאני דורך על אבן, אני מגלה מצבה לרגליי. קשה מאוד לקרוא את הטקסט על המצבות הישנות. על גזעי העצים גדלים צמחים מטפסים. דממת מוות שוררת במקום, למעט ציוצי ציפורים שנחרדו משלוותן מהופעת אורחים כמונו. לפני שנים אחדות אלגרה פירסמה שראתה נחשים זוחלים בין השיחים ובין המצבות, ומאז יהודי יאנינה חוששים להסתובב באזור הישן של בית הקברות.

מידי שנה מגיעים מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב רב הקמפוס עם קבוצת סטודנטים, שמנקים מצבות באזורים שונים של בית הקברות ועוקרים את השיחים ביניהם. אבל עד השנה הבאה היבלית צומחת שוב. "אני קוראת להם מלאכים, כי הם עושים עבודת קודש" אומרת אלגרה.

מול שער הכניסה לבית הקברות יש אזור של קברים חדשים מהמאה האחרונה. ביניהם גם מצבה גבוהה לזכר חללי השואה מיאנינה. המצבה הזו חוללה פעמים רבות, ונותצה כנראה ע"י ונדליסטים מוסלמים שעקרו את החלק העליון שלה. לפני 9 שנים זה כבר נמאס אפילו לתושבים הנוצרים של יאנינה, והם יזמו הפגנת מחאה של שרשרת אנושית של מפגינים שאחזו ידיים והקיפו את בית הקברות. ההפגנה זכתה לכיסוי תקשורתי גדול, ומאז לא ארעו עוד חילולי קברים. חלק מהסיבה זה גם השער הכבד שהוצב במקום על ידי משרד התרבות. מי שרוצה לבקר בבית העלמין צריך לתאם עם משרדי הקהילה, כדי שישלחו מישהו לפתוח את השער.

כללית, עד לפני מאה שנים חיו ביאנינה יהודים מוסלמים ונוצרים בשכנות טובה. במפקד אוכלוסין מתחילת המאה הקודמת נימנו בעיר 15,000 תושבים, בערך 5,000 מכל דת. נהגו לבקר זה את זה בחגים הדתיים של כל עדה. היהודים דיברו יוונית. גם ספרי ההלכה ורוב ספרי הקודש היו בשפה יוונית, אבל היו כתובים באותיות עבריות.

יהודים בעלי חנויות ועסקים ביאנינה פתחו סניפים גם בכפרים הגדולים בסביבה. כאשר החנות המשפחתית היתה צרה מלהכיל את כל המשפחה, נהגו לעשות לילדים הגדולים סטאז' בניהול העסק, ואח"כ היו שולחים את הילדים הנשואים לפתוח חנות דומה באחד הכפרים באזור. כך נוצרו בכמה כפרים סניפים של בתי עסק מיאנינה. בעקבות המסחר הוקמו קהילות קטנות וגם בתי כנסת רומניוטים. בעיירה אַרְטָה היה בית כנסת כזה. בכפר טְחֶֶוורְזָה היה בית כנסת גדול ומפואר, שמשמש כיום סניף הדואר המקומי. על הבנין יש שלט שמספר שהבית היה שייך לגיבור צבא יווני שנלחם בטורקים, "ואחר כך היהודים לקחו את הבית".

מהקהילה היהודית הגדולה והמפוארת של יאנינה נותרו כיום פחות מ40 איש. רובם מבוגרים מעל גיל 60. אחדים מהם פרופסורים מפורסמים באוניברסיטה המקומית, ונחשבים מומחים לפיזיקה גרעינית, מחשבים, ועוד. פרופסור משה אליסף הוא בעל שם עולמי בתחום הרפואה. מסכמת אלגרה: "כל הדור הצעיר של ילדינו ונכדינו נסעו מפה, והם מתגוררים כיום בישראל ובניו יורק. נשארנו רק המבוגרים".

כיום קל להגיע ליאנינה לטיול שורשים או לסתם טיול בזכות קו טיסה חדש של חברת התעופה TUS AIR מישראל ליאנינה פעמיים בשבוע.