יום העצמאות ה35 של אוזבקיסטן נחגג בהיכל התרבות בתל אביב. בהזדמנות זו ציינו גם 34 שנים לתחילת היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואוזבקיסטן. כ400 איש חגגו באולם צוקר בהיכל התרבות את יום העצמאות האוזבקי.
ריח של אושפלו ותבלינים חמים קיבל את פני האורחים עוד לפני שהחלה המוזיקה. כ-400 איש הגיעו לאולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב לחגיגות יום העצמאות של אוזבקיסטן, ובין הצלילים הבוכריים, החלוקים הרקומים בזהב והנאומים הרשמיים, התגלה גם סיפור אנושי הרבה פחות טקסי: סיפורם של יהודים שנמלטו מאירופה בתקופת השואה ומצאו באוזבקיסטן מקום לחיות בו.
יום העצמאות של אוזבקיסטן מביא את בוכרה לתל אביב. היה משהו כמעט בלתי דיפלומטי בממדים של הערב הזה. הוא היה גדול, נדיב ומושקע בהרבה מן הפורמט המוכר של חגיגות יום העצמאות של מדינות זרות בישראל. קשה היה שלא להרגיש שמישהו החליט שהפעם לא מסתפקים בהרמת כוסית מנומסת. הפעם רוצים להראות, להשמיע, להאכיל ולספר סיפור.
השות; המרכזי לחגיגה היה הקונגרס של יהדות בוכרה, בנשיאות לב לבייב. מי שמכיר את לבייב יודע שכאשר הוא מארח, המילה "צנוע" אינה בהכרח הראשונה שעולה בראש. אמש השפע הזה הורגש בכל פינה, אבל גם משהו אחר: גאווה. גאווה במורשת הבוכרית, בקשרים עם אוזבקיסטן ובסיפור המשותף שהלך ונבנה כאן במשך דורות.
עוד לפני שהמוזיקה התחילה והנאומים נשמעו, מאות האורחים עברו ברחבה התת-קרקעית, שם חיכה להם מזנון גדול שהפך כמעט למופע בפני עצמו. האוויר התמלא בריחות חמים, עמוקים ומתוקים של המטבח הבוכרי. אורז מתובל, בשר, בצק שנצרב בחום, תבלינים שנפתחו בתוך שמן לוהט, והניחוח המוכר של אוכל שנעשה בכמות גדולה אבל עדיין מבקש להרגיש כמו אוכל של בית.
על שולחנות המזנון חיכו אושפלו, באקש, מנטור, סמוסה, ביצ'אק ועוד מטעמים מן המטבח הבוכרי. האושפלו, עם האורז והבשר והתבלינים, היה מסוג המאכלים שאי אפשר רק להביט בהם. הריח עושה את העבודה עוד לפני המזלג. לידו הגיעו המאפים, פריכים מבחוץ ורכים יותר בפנים, וכל מי שגדל על המטבח הבוכרי מכיר את היכולת המופלאה שלו לגרום לאדם לאכול "רק עוד אחד" ואז לגלות שעבר כבר רבע שעה.
על הבופה היה אחראי קייטרינג "יאמי", הכשר למהדרין, בראשות יואל מרגליות. קשה לחשוב על פתיחה מתאימה יותר לערב שרצה להציג תרבות: קודם טועמים, אחר כך מקשיבים.
כידוע, בוכרה, העיר ההיסטורית באוזבקיסטן, הייתה במשך מאות שנים מרכז חשוב של החיים היהודיים במרכז אסיה. מכאן נולד השם "יהודי בוכרה", שהפך לכינוי ליהודים שחיו במרחב הגדול הזה, בעיקר באוזבקיסטן ובטג'יקיסטן של ימינו. מסוף המאה ה-16 התחזקה בוכרה כמרכז יהודי אזורי, ובמאות ה-18 וה-19 הייתה למרכז הדתי והקהילתי החשוב ביותר של יהדות מרכז אסיה.
ובכן, מן הרחבה ירדו האורחים לאולם צוקר בהיכל התרבות. על הבמה קיבלה להקה בוכרית את פני הקהל בנגינות פולקלוריסטיות, עם כלים מסורתיים וקצב שמגיע ממקום רחוק מאוד מתל אביב. בשלב מסוים נשמע גם קולו של כלי נשיפה ארוך, דמוי שופר, שהוסיף לערב גוון כמעט טקסי, אולי גם ברוח העובדה שהאירוע התקיים בערב ראש השנה.
כשהאולם התמלא, הקהל התבקש לעמוד לצלילי ההמנונים של אוזבקיסטן ושל ישראל. אחר כך הוקרן סרטון שהציג את אוזבקיסטן, ארץ של ערי משי עתיקות, כיפות כחולות, שווקים, מדבריות וערים הנכנסות אל המאה ה-21 בקצב מהיר.
ראשון המברכים היה שגריר אוזבקיסטן בישראל, יאחונגיר אמינוב. בנאומו הוא הציג בגאווה את הרפורמות הכלכליות והחינוכיות שנעשו בארצו ואת מדיניות החוץ הפרגמטית של הנשיא שַׁוְקַת מִירְזִיוֹיוֹיֶב (Shavkat Mirziyoyev), תוך שהוא מזכיר גם את קודמו, הנשיא הראשון של אוזבקיסטן העצמאית, אִיסְלָאם קָרִימוֹב.
אבל אז עבר הנאום מן הכלכלה אל הזיכרון, ומן הנתונים אל הלב. "הסיפור של יהדות בוכרה הוא חלק מהסיפור של אוזבקיסטן", הכריז אמינוב. הוא הגדיר את יהדות בוכרה כ"גשר של ידידות" בין שתי המדינות, והוסיף משפט שנשמע כמעט כמו משל: "הגשר הזה ימשיך להתקיים כל עוד רוצים ללכת עליו". בסיום בירך את הקהל בעברית: "שנה טובה!"
ואז הגיע הרגע הטקסי ביותר של הערב. לב לבייב הוזמן לעלות לבמה, שם העניק לו השגריר אמינוב את מדליית "ידידות העמים" היוקרתית מטעם ממשלת אוזבקיסטן, כהוקרה על תרומתו יוצאת הדופן לקידום הידידות הבינלאומית, ההבנה ההדדית והאחדות בין עמים.
בנוסף, הניח השגריר על כתפיו של לבייב גלימה אוזבקית לבנה מסורתית, צ'אפן (Chapan), המעוטרת ברקמות זהב בסגנון זרדוזי (Zardozi). לרגע עמד על הבמה איש עסקים ישראלי, עטוף בבגד ששורשיו נטועים במסורת בת מאות שנים, כשמאחוריו מתנוססים דגלי שתי המדינות.
לבייב הודה לאורחים ואמר: "מזלנו שנולדנו באוזבקיסטן". הוא סיפר על סבו, שנהג לומר: "בשביל להישאר יהודים חייבים ללמוד". לבייב הודה לשגריר אמינוב שפתח בפניו דלתות בבירוקרטיה האוזבקית, והזמין אנשי עסקים בוכרים מהקהל לעשות עסקים באוזבקיסטן.
לבייב סיפר גם על חג הסוכות שבילה עם משפחתו בשנה שעברה בסמרקנד, ועל החלטתו להקים שם קניון יהודי. אמרו לו, סיפר לבייב, שכמעט אין עוד יהודים בסמרקנד, ולכן שאלו אותו בשביל מי הוא בונה. התשובה שלו הייתה פשוטה: "בשביל היהודים שיבואו".
לדבריו, כבר כיום מגיעים לסמרקנד כ-100 אלף יהודים בשנה, והוא מאמין שיגיעו עוד. בקניון המתוכנן יהיה גם בית כנסת גדול ומפואר. לבייב הזמין את הקהל לסיור גדול בסמרקנד, שהקונגרס של יהדות בוכרה מתכנן לחודש מאי.
אבל מכל הדברים שנאמרו באותו ערב, דווקא הסיפור ההיסטורי על יהודי אירופה שהגיעו לאוזבקיסטן בזמן השואה נשאר איתי יותר מכל.
בתקופת השואה שבה אירופה נסגרה בפני יהודים, כאשר רכבות הובילו משפחות אל מוות ומדינות רבות הפנו את גבן לפליטים, אוזבקיסטן הפכה עבור רבים מהם למקום מפלט. מאות אלפי יהודים פונו או נמלטו מזרחה אל מרכז אסיה במהלך המלחמה, ובאוזבקיסטן מצאו רבים מהם קורת גג, מזון ומקום שבו אפשר היה להמשיך לנשום. מסמכי ארכיון מתעדים עשרות ומאות אלפי פליטים יהודים שהגיעו לאזור, ובישראל נותר זיכרון עמוק להכנסת האורחים של העם האוזבקי.
זה סיפור שקשה לקרוא עליו בלי לעצור לרגע.
מפני שהשואה מוכרת לנו בעיקר דרך שמות של מחנות, גדרות תיל, רכבות, גטאות ומשרפות. אבל בתוך הסיפור הגדול והנורא הזה היו גם מקומות אחרים. מקומות שבהם דלת נפתחה. שבהם מישהו חלק חתיכת לחם. שבהם משפחה מקומית הסכימה להכניס זרים לביתה, גם כאשר בעצמה לא היה לה הרבה.
היום, עשרות שנים אחר כך, הזיכרון הזה מקבל משמעות מיוחדת. לא מפני שהוא מוחק את הרוע, אלא מפני שהוא מזכיר שבתוך תקופה שבה האנושיות כמעט נעלמה, היו גם בני אדם שבחרו בה.
גם לבייב דיבר בטקס על הקשר הזה. הוא הדגיש כי אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית שמכבדת יהודים ונוצרים, וכי יחסי הידידות בין יהודים למוסלמים נמשכים דורות רבים. "אני בטוח שהחברות שלנו תימשך עוד שנים רבות ודורות רבים", אמר.
הדברים קיבלו משמעות אישית במיוחד מפיו של השר זאב אלקין, שייצג באירוע את ממשלת ישראל. הוא סיפר כי אוזבקיסטן היא המדינה שהוא אוהב במיוחד לבקר בה, עוד מהתקופה שלפני בחירתו לכנסת. ואז חשף פרט משפחתי שנגע באולם: סבתו ניצלה מן השואה בזכות הבריחה לאוזבקיסטן, שם התגוררה במשך כמה שנים בעיר שחריסבאז.
פתאום אוזבקיסטן כבר לא הייתה רק מדינה במרכז אסיה. היא הייתה מקום שסבתא של מישהו ברחה אליו. מקום שבו הסתתר סיפור חיים. מקום שבזכותו אישה אחת שרדה, הקימה משפחה, ונכד שלה עמד עשרות שנים אחר כך על במה בתל אביב וסיפר את הסיפור.
אלקין בירך את יהודי בוכרה בישראל, שהגיעו להישגים מרשימים בעולם העסקים והכלכלה, וגם בתחומי הצבא, הביטחון והאקדמיה. אחריו הוזמן לשאת דברים הרב הראשי לתל אביב, זבדיה כהן, המשמש גם אב בית הדין של העדה הבוכרית בישראל.
הערב הסתיים בהענקת תעודות הוקרה לאנשים שתרמו לעשייה חברתית וחינוכית.
בסופו של הערב נותרו באוויר כמה דברים שקשה למדוד בפרוטוקול דיפלומטי: ריח התבלינים, טעם האושפלו, צלילי המוזיקה הבוכרית והזיכרון של משפחות שמצאו מפלט בארץ רחוקה. יום העצמאות של אוזבקיסטן הפך לערב שבו ההיסטוריה לא נשארה בספרים. היא ישבה סביב השולחן, עמדה על הבמה, לבשה צ'אפן לבן רקום בזהב וסיפרה, דרך האנשים שהיו שם, על קשר שנמשך כבר דורות.
מדינות סופרות יחסים דיפלומטיים בשנים. אנשים סופרים אותם בזיכרונות. סבתא שברחה, בית שפתח דלת, קערת אוכל שהונחה על השולחן ומשפחה שהצליחה להמשיך. אולי זה גשר אמיתי בין עמים: לא קו שמסומן על מפה, אלא דרך שאנשים בוחרים לחצות.
צילום: יוסי סובה