התיאטרון החדש toMix פתח היום את עונת 2027, וחשף את הרפרטואר במסיבת עיתונאים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בהשתתפות הנהלת התיאטרון, יוצרים, במאים וכוכבי העונה החדשה.
מסיבת העיתונאים של תיאטרון toMix הייתה כמו קדימון ארוך לעונה שבה התיאטרון מתכוון להוכיח שהוא כבר לא הניסוי החדש בשכונה. בזה אחר זה עלו לבמה שחקנים, זמרים ויוצרים, הציגו קטעים קצרים מההפקות החדשות וסיפקו טעימות מרפרטואר שנראה כאילו מישהו שפך לתוך אותה קערה מחזות זמר, קומדיות, דרמות, יצירה ישראלית וקלאסיקות בינלאומיות, ואז ערבב היטב. עשה toMix.
כך השם toMix מתחיל להישמע פחות כמו משחק מילים ויותר כמו הצהרת כוונות.
את המיזם ייסד לפני כשנה יוני פיינגולד, ולצידו מובילים המנכ"לית עדי בארי, המנהל האמנותי דניאל רבינוביץ', ומנהל השיווק איתי ברלינר. הרעיון מאחורי התיאטרון פשוט ומעניין: לא להקים עוד בניין מפואר כמו הבימה או הקאמרי, אלא להקים תיאטרון שנע אל הקהל. הפקות גדולות, שחקנים מוכרים וערכי הפקה גבוהים, אבל בלי התלות בבית אחד ובכתובת אחת.
במובן הזה toMix מנסה לעשות משהו שהתיאטרון הישראלי מכיר פחות: לחשוב על עצמו לא כמקום אלא כמותג תרבותי נייד.
והקהל, לפחות על פי המספרים שמציג התיאטרון, קנה את הרעיון. בשנה הראשונה הועלו יותר מ-500 הצגות ברחבי הארץ, בפני יותר מ-500 אלף צופים. אלה מספרים שאי אפשר לפטור במחיאת כפיים מנומסת. תיאטרון יכול לדבר על חזון עד שהווילון יורד, אבל בסופו של דבר הכיסאות באולם הם שמצביעים.
עכשיו מגיע המבחן האמיתי: עונה שנייה, גדולה ומגוונת בהרבה.
את מסיבת העיתונאים הנחתה עדי בארי, מנכ"לית התיאטרון, שהסבירה בפתח דבריה: "לפני שנה יצאנו לדרך עם חלום גדול: להקים תיאטרון ישראלי עצמאי, נועז ואיכותי. בתוך שנה הפך החזון למציאות. עונת 2026/27 היא הצעד הבא במסע שלנו: רפרטואר רחב ושאפתני יותר, הפקות גדולות, יצירה ישראלית מקורית, יוצרים ושחקנים מהשורה הראשונה. אנחנו ממשיכים לחלום בגדול, לא להתפשר על איכות ולהגיע עם תיאטרון מצוין לקהלים בכל רחבי הארץ."
ההפקה שסיקרנה אותי במיוחד מתוך הרפרטואר החדש היא "מורדות", מחזה מאת אמנון לוי המבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בקהילה החרדית בויליאמסבורג בניו יורק.
הסיפור כמעט נשמע כמו חומר שנכתב במיוחד כדי להעמיד תיאטרון בפני מבחן: אישה דתיה המבקשת להיחלץ מנישואים אלימים ואומללים, בעל שמסרב לתת לה גט, ורבני קהילה שמצדדים בבעל. ואז מגיע הנשק הלא צפוי: נשות הקהילה מכריזות על "שביתת סקס" לבעליהן, עד שהרבנים ייכנעו ויינתן הגט לחברתן.
אמנון לוי עיבד את המקרה למחזה, יחזקאל לזרוב מביים, ורונה לי שמעון, שמגלמת את גיבורת ההצגה, סיפרה במסיבת העיתונאים על העבודה מאחורי הקלעים. הבכורה צפויה בעוד כשבועיים, והיא אחת ההפקות המסקרנות ביותר ברפרטואר החדש, משום שמתחת לסיפור שיש בו פוטנציאל כמעט קומי מסתתרת שאלה רצינית מאוד על כוח, אמונה, נישואים וחירות.
בהמשך עלה לבמה ישראל קטורזה. אם "מורדות" מזכירה לנו שתיאטרון יכול לקחת סיפור אמיתי ולהפוך אותו לדיון חברתי, "מסביב לעולם בשמונים יום" מזכירה לנו שתיאטרון יכול פשוט לעשות כיף. הקלאסיקה של ז'ול ורן זוכה כאן לבימוי של צדי צרפתי, וקטורזה, בתפקיד פספרטו, הביא איתו למסיבת העיתונאים את אותו סוג של אנרגיה שמתקשה להישאר בתוך גבולות של טקסט כתוב. הוא סיפר אנקדוטות, שעשע את הקהל ונתן הצצה לחזרות.
לפעמים לא צריך להסביר לקהל שהצגה מצחיקה. מספיק לתת לשחקן להצחיק אותו.
בהמשך הוזמנה לבמה גם חנה לסלואו, גיבורת הקומדיה "מה עושים עם ג'ני?". העלילה מתארת אלמנה טריה בת 75 שהחליטה לצאת לחיים חדשים של חופש והרפתקאות ותשוקה רבה. היא מוצאת מאהב, ומתחילה לצייר ציורים צבעוניים מאוד ואירוטיים מאוד. אבל בנותיה מתנגדות להתנהגות הפרועה החדשה של אימן, ומנסות להחזיר אותה לתלם של קשישה סבילה. זה מסוג הסיפורים שבהם הקונפליקט המשפחתי מוכר, אבל הגיל של הגיבורה הופך אותו למעניין יותר. כי מתחת לבדיחות על אמא שהחליטה להשתחרר, מסתתרת שאלה רצינית למדי: מי החליט שבגיל 75 צריך להפסיק להיות אדם עם תשוקות, סקרנות ותיאבון לחיים?
חנה לסלאו נראית כמו ליהוק טבעי לתפקיד. אם מישהו יכול לגרום לקהל להרגיש שהבעיה אינה בכך שסבתא מציירת עירום, אלא בכך שהילדים שלה עדיין חושבים שהיא סבתא, זו כנראה היא.
הרפרטואר החדש ממשיך משם לכל הכיוונים. "עד הרבנות זה יעבור", מאת אבי בלקין ורן דברת ובבימוי משה נאור, מביאה את מיה דגן, אורי גוטליב ורפאל עבאס לקומדיית מערכונים על זוגיות. "שיגעון באופרה", מאת קן לודוויג ובבימוי משה נאור, מבטיחה ערב אופרה שהולך להשתבש בעקבות חילופי זהויות, קנאה, אהבה וכדורי הרגעה. לא בטוח מה מדאיג יותר, העלילה או העובדה שכדורי הרגעה הפכו לחלק מהאביזרים הדרמטיים.
ב"להעיר את דפי", מחזה ישראלי חדש מאת גיל ארי כהן, טלי אורן ואילן רוזנפלד נכנסים לסיפור על אישה שמתעוררת אחרי חמש שנים בתרדמת בדיוק כשהחיים של בעלה כבר המשיכו הלאה. היא אינה זוכרת דבר מ-25 השנים האחרונות, והוא כבר עומד בפני חיים אחרים. קומדיה על זיכרון, זוגיות והזדמנות שנייה, כלומר על שלושה דברים שבני אדם נוטים להעריך במיוחד רק אחרי שאיבדו אותם.
"פרפר ברשת", מאת ריי קוני ובבימוי אודי גוטשלק, מביאה את דב נבון לסיפור על נהג מונית לונדוני שמנהל שתי משפחות במקביל, עד ששני ילדיו משתי הנשים נפגשים במקרה באינטרנט ומחליטים להיפגש. בעולם שבו הסודות הגדולים ביותר נחשפים לפעמים בגלל הודעת ווטסאפ, גם הפארסה הקלאסית נאלצה לעשות עדכון גרסה.
ויש עוד: "נודניק", "טוק טוק", "שידוך משמיים" מאת רמי ורד, "המפיקים" על פי מל ברוקס, ולצידם המופע "Let's Dance - קסם מחזות הזמר", עם רקדנים, זמרים, אקרובטים ותזמורת חיה.
במקביל ימשיכו לרוץ ההפקות שכבר הצליחו בשנה האחרונה, ובהן "מצחיקונת", "אנני", "מיקה שלי", "שקרים קטנים", "אהבה מודרנית", "נישואים גרעיניים" ו"זוגות בזיג זג". גם "בילי שוורץ", עם אליענה תדהר וטלי אורן, חוזרת לבמה.
ומעל כל זה מרחפת שאיפה שאינה קטנה בכלל: לבנות תיאטרון ישראלי עצמאי שמגיע אל הקהל, במקום להמתין שהקהל יגיע אליו.
את מסיבת העיתונאים סיכם יוני פיינגולד שאמר: "שנה לאחר שהכרזנו על הקמת תיאטרון toMix מרגש לראות את החזון הופך למציאות וממשיך לצמוח. העונה החדשה היא צעד משמעותי נוסף בבניית בית תרבותי שמביא אל הבמה הפקות גדולות לצד יצירה ישראלית מקורית ומחבר בין היוצרים והשחקנים המובילים בישראל לבין קהל בכל רחבי הארץ. אנחנו רק בתחילת הדרך וממשיכים לחשוב בגדול, ליזום וליצור חוויות תרבות חדשות."
יוני פיינגולד מדבר על "בית תרבותי", אבל toMix הוא דווקא ההפך מבית במובן הפיזי. הוא יותר כמו להקה שנוסעת מעיר לעיר, רק שבמקום גיטרות יש תפאורות, תלבושות, תאורה, שחקנים ומערכות הגברה. המודל הזה מאפשר להם להציג ברחבי הארץ ולפנות לקהל שאינו בהכרח נוסע לתל אביב בשביל ערב תיאטרון.
דניאל רבינוביץ', המנהל האמנותי, אומר: "השנה הראשונה הוכיחה לנו עד כמה הקהל צמא למפגש החי והחד־פעמי שתיאטרון יודע ליצור. בעונה השנייה אנחנו מרחיבים את המנעד מיצירה ישראלית חדשה ועד קלאסיקות בינלאומיות, מספרות ישראלית ועד מחזות זמר והפקות לכל המשפחה. חיפשנו קולות, סגנונות וסיפורים שונים שיצחיקו, ירגשו, יפתיעו ויעוררו מחשבה, ובעיקר כאלה שיישארו עם הקהל גם אחרי שהאורות באולם כבים."
זו הצהרה רחבה מאוד. כמעט רחבה מדי. אבל לעת עתה, לפחות, הרפרטואר מוכיח שהם מתכוונים אליה ברצינות.
השאלה המעניינת לעונה הקרובה אינה אם toMix יכול להעלות הרבה הצגות. את זה הוא כבר הוכיח. השאלה היא אם בתוך הכמות הזאת יצליח להיווצר גם קול אמנותי מובחן?
כי 17 הפקות חדשות הן הישג מרשים, אבל רפרטואר אינו אוסף של שמות. תיאטרון מתחיל להיות מוסד רק כאשר אפשר לזהות בו משהו שחוזר מהפקה להפקה: טעם, אומץ, אסתטיקה, יחס לקהל, ובעיקר אמירה על הסיבה שבגללה כדאי לצאת מהבית ולשבת בחושך במשך שעתיים.
toMix עדיין צעיר מכדי לדעת אם יצליח להגיע לשם. אבל אחרי שנה אחת, 500 הצגות ו-500 אלף צופים, קשה לקרוא לו עוד "מיזם חדש".
הוא כבר תיאטרון.
ועכשיו הוא צריך להוכיח שהוא גם סיפור.