בספרד ובקטלוניה שגשגו חיים יהודיים בתקופה שלפני כאלף שנה ועד גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. בעקבות הגירוש הוטל "חרם הקדמונים" על יהודים שיתיישבו או אף יבקרו בספרד. כחמש מאות שנה לא היו יהודים בספרד, והחרם הזה בוטל בשנת 1934, לרגל חגיגות 800 שנה להולדת הרמב"ם. מעט יהודים חזרו להתגורר במדריד ובברצלונה, והקימו קהילות יהודיות. אבל בחבל קטלוניה בצפון ספרד אין קהילות יהודיות מחוץ לברצלונה.

אבל יש המון תיירים ישראלים שבאים לטייל שם, וגם בקוסטה בראווה, והרי הפרינאים. מאות מהציבור הדתי יגיעו בקיץ הקרוב גם לאנדורה שבפירנאים, שם הכשירה חברת 'תור פלוס' מלון לחופשות לדתיים.האורחים של תור-פלוס יזכו לטייל בפארק הלאומי היפהפה איגואסטורטס, בפויגסרדה ועוד. אבל לא הכל יודעים שיש בסביבה גם אתרי תיירות יהודיים שעשוים לעניין את הציבור הדתי שלנו יותר מאשר, למשל, קניון נוריה. הקהילות היהודיות החשובות והגדולות היו בימי הביניים בברצלונה ובגירונה. שם חיו וכתבו גם הרמב"ן והרשב"א והר"ן, ועליהם פרסמנו כתבה נפרדת. היו עוד קהילות רבות, ובמקצתן נותרו עד ימינו שרידים שמתוארים בכתבה זו. יבורך משרד התיירות של קטלוניה שמשקיע בהנגשת האתרים האלה ובפרסומם.

בֵּסָאלוּ  Becalu

זה כפר קטן ומקסים, שהבתים והסמטאות בו משמרים את סגנון ימי הביניים. הכניסה לכפר דרך גשר אבן עתיק עם שערים ומגדלי שמירה. נעים מאוד לטייל סתם בסמטאותיו העתיקות. אתרי התיירות העיקריים הם כנסיית סנט ויסנס, מנזר סנט פרה, ובית החולים ז'וליה, אך אנו מעוניינים במיוחד באתרים יהודיים. את טיולנו כדאי לפתוח במרכז המידע לתיירים שסמוך לגשר. מחלקים שם מפות ודפי הסבר, גם בשפה העברית.

ובכן, כמאה מטר אחרי הגשר יש פניה שמאלה אל אזור שמוכר עד היום כרובע היהודי, או בשמו הקטלוני "הקָאל". אנו יורדים לכיוון החומה, ומשמאלנו רואים שרידים של בית כנסת, וקיר של מבנה צמוד ששימש ישיבה או 'חדר' לילדי היהודים. הכתלים שנשארו הם בגובה כמטר. בית הכנסת הזה נזכר בכתובים משנת 1264. גם בכניסה לביכ"נ זה רואים סמל הנחושת של פרויקט "ספרד" מוטבע ברצפה.

אם אנחנו מגיעים בקבוצה שיש בה מנין גברים, מומלץ להתפלל ברחבת בית הכנסת מנחה או ערבית.  תרומה צנועה שלנו להחזרת עטרה ליושנה, במקום זה שהיתה בו פעם קדושה יהודית של אבותינו. קידוש השם, ויכול להיות גם חוויה מרגשת. אם לא נוכל להתפלל, לפחות כדאי להגיד שם "קדיש" או "שמע ישראל".

במורד הדרך בקרבת בית הכנסת יש שער שנקרא ״שער היהודים״. לפני 15 שנה נערכו שם חפירות ארכיאולוגיות בקרבת החומה ליד שער היהודים, ואז מצאו את המדרגות המקוריות מימי הביניים.

גולת הכותרת של הרובע היהודי הוא מקווה טהרה מימי הביניים שנשמר בשלמותו יותר מחמש מאות שנה. עד לפני כ50 שנה היה מפעל לצביעת בדים ברובע היהודי בצמוד לבית הכנסת. מנהלי המפעל קדחו חור ברצפת המפעל, כדי להגיע למי הנהר, ולהשתמש בהם בתהליך הייצור. בתחילת הקידוח הם נתקלו בחלל. הזמינו ארכיאולוגים שזיהו שזה כמו מקווה יהודי. כדי לוודא זאת הזמינו רבנים ממדריד, שבחנו ומדדו ואישרו שזה מקווה יהודי כשר.

המקווה הזה נשמר כמעט בשלמותו, ורק מעט מדרגות נזקקו לשיפוץ ולשחזור. יש בו טרקלין תת קרקעי שמוביל לחדר טבילה מלבני. גם כיום יש במקווה מים צלולים שמגיעים מנהר פְלוּבְיָה (Fluvia) הסמוך, וגם ממי גשמים. (חשבתי שזה "מקווה משוך" בגלל קרבתו לנהר. אבל מתברר שבדופן אחת המדרגות מצאו חור יציאה של צינור שמזרים מים לתוך המקווה. כנראה שצינור זה שימש ל"הזרעה", מתוך "אוצר זריעה" או "אוצר השקה". כלומר, חייב להיות עוד מאגר מים קטן בסמוך למקווה, אבל הארכיאולוגים אינם יודעים הלכות מקוואות, ולא ידעו שיש לחפש גם את זה). פתח הצינור נסתם בבטון, מחשש שהמקוה יוצף במים בעומק רב מידי. המקום נעול בדרך כלל, אבל אפשר לקבל את המפתח בלשכת המידע לתיירים, שנמצאת מעבר לנהר צמוד לקצה הקיצוני של הגשר.

ממסמכים של צוואות עתיקות ושל רישיונות קבורה אנו מבינים שבביסאלו היה גם בית קברות יהודי, שמקומו לא ידוע. נמצאה בכפר מצבת קבורה עם כיתוב בעברית, והיא מוצגת כיום במוזיאון להיסטוריה יהודית בגירונה.

כיום חיים בביסאלו כ2,500 תושבים. בימי הביניים התגוררו פה כאלף איש, מהם כמאתיים יהודים. אחד מכל חמישה היה יהודי. אבל חשיבות היהודים היתה לא רק בכמות אלא באיכות האנושית. 15 מהיהודים היו רופאים. המפורסם שבהם היה בנדיק דיסלוגר, שזכה למוניטין עולמי כחוקר של ״המגיפה השחורה״. רופא מקומי נוסף היה רבי אברהם דיקטלה, שהיה רופאו האישי של מלך קטלוניה, ושל עשירי המחוז. מסמכים מימי הביניים מלמדים שהגויים בסביבה העדיפו לקבל טיפולים רפואיים מרופאים יהודים, ולא מרופאים נוצריים שנחשבו פחות מומחים.

ההיסטוריה היהודית של ביסאלו מורכבת. בתקופת ימי הביניים חיו היהודים והנוצרים ביחסי שכנות טובה. חלק מהיהודים התגורר במרכז הכפר מחוץ לרובע היהודי. בשנת 1391 פרצה המגיפה השחורה, והגויים האשימו את היהודים שכביכול הרעילו את הבארות. חיי השכנות הטובים התהפכו, וקשה היה ליהודים לחיות בשלווה כבעבר. בשנת 1415 פורסמו גזירות נגד היהודים, ובכללם החובה למכור את בתיהם שמחוץ לרובע היהודי בתוך 8 ימים, ולעזוב אל הרובע היהודי. היהודים החליטו לעזוב לתמיד את הכפר ביסאלו. רובם עזבו בהדרגה לגירונה, ומיעוטם לטורקיה. לפי ארכיון העיריה, המשפחה היהודית האחרונה עזבה את הכפר בשנת 1435. זה אחד מהמקומות שממנו לא גורשו יהודים בגירוש ספרד, כי בימי הגירוש בשנת 1492 כבר לא נשארו יהודים בכפר.

הטיול בכפר הזה נעים מאוד. אווירת ימי הביניים נשמרת בסימטאות המרוצפות אבן, בכתלים החיצוניים של הבתים שנשארו בדיוק כמו בימי הביניים, וגם בעקבות שהותירו יהודי המקום. על שלושה בתים עתיקים אפשר לראות על הדלתות חריצים מסותתים באבן, שאין ספק ששימשו למזוזות. ליד בנין בית החולים הישן היה בית משפחת סטרוק, שעל דלת הכניסה אפשר לראות חריץ למזוזה, ולידו שלט שמסביר זאת.

בנוסף, בפינת הכיכר המרכזית יש בית מגורים גדול שבו התגוררה משפחה יהודית עשירה. על חלק מהדלתות הפנימיות יש סימנים של מזוזה. אני מדמיין חיים יהודיים שוקקים פה, עם גברים ונשים בכיסויי ראש הולכים בסימטאות וברחובות, ועם תינוקות של בית רבן רצים אל ה'חדר' וממנו הביתה.

בימינו מתקיים בביסאלו "פסטיבל יהדות" בכל שנה בסוף השבוע הראשון של חודש מרץ. בפסטיבל יש שוק של מוצרים ומאכלים יהודיים, קונצרטים של מוזיקה יהודית, והרצאות על יהדות. בערבי הקיץ יוצאים סיורים רגליים לרובע היהודי. הסיורים יוצאים מתחנת המידע לתיירים בצד החיצוני של הגשר. כל מטייל מקבל מנורת שבעת קנים שעליה נרות שאמורים לא להיכבות ברוח. חלק מהחוויה זה האווירה המיוחדת של הליכה לאור נרות שעווה לאזור שבו חיו יהודים לפני המצאת החשמל.

בנוסף ללשכת התיירות, יש גם מדריכי תיירים פרטיים שמתמחים ביהדות ביסאלו ובאתריה הכלליים. לתיאום הזמנת סיור יש לפנות אל www.arsdidactica.com. מומלץ לפי ניסיוני האישי.

קַסְטֶלוֹ דֶה אִימְפּוּרְיֶס   Castello d'Empuries

כאן היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה עד גירוש ספרד. מסמכים מארכיוני העיריה מעידים על חיי מסחר שוקקים בעיירה, ורבים מהם נושאים שמות יהודיים. כך גם לגבי מסמכי טאבו על בעלות נכסים. כאלפיים איש חיו בעיירה בימי הביניים, מהם כ300 יהודים (15%). שמות של חלק מהרחובות בעיירה מעידים על הקהילה הגדולה והחשובה שהיתה כאן עד לגירוש ספרד.

     

שלטי שמות רחובות: רחוב היהודים       ורחוב הקאל (הרובע היהודי)

היהדות המקומית ידועה בעולם בזכות המשורר העולמי איזק מקסטליון, בן המאה ה13. שיריו שמורים עד היום בארכיון הספריה הבריטית. במסמכים ההיסטוריים מוזכרים גם בית הכנסת וגם מקווה, אבל מקומם לא היה ידוע עד לאחרונה.

לפי כ3 שנים רכש מישהו בית עתיק נטוש, ולפני עבודות השיפוץ וההריסה הוא עשה סקר ארכיאולוגי כמקובל. כך התגלו בית הכנסת והמקווה בתוך הבית הזה. הם מתוארכים לשנת 1264, וזה הופך את המקווה לעתיק ביותר באירופה. הבניה הפנימית נעשתה תוך שמירה על שרידי בית הכנסת ועל המקווה. כיום המבנה הוא בית מגורים פרטי סגור לקהל. הכתובת: C/ Peixateries Velles. לביקור בתוכו יש לתאם מראש באמצעות לשכת התיירות בכתובת: turisme@castello.cat

במרחק שתי דקות הליכה מבית הכנסת נמצא מוזיאון כללי לימי הביניים. (הכתובת: Placa Jaume 1) יש בתוכו גם מדור ליהדות, שבו מוצגים אביזרי קדושה בני ימינו, כמו כיפה, תפילין, טלית, סידור, כתובה, מקום למזוזה, וכיוצ"ב.

מחוץ לעיירה היה בית הקברות יהודי ליד הנהר, שננטש בגירוש ספרד. במשך השנים בנאים שדדו את הקברים ולקחו את המצבות כחומר גלם לבניית בתים. עד היום יש בקוסטלו בתים שחלק מאבני הקירות שלהם הם מצבות של יהודים. אלה שהיו עם הכיתוב העברי כלפי רשות הרבים, הוסרו מהקירות והוחלפו. מקצת מצבות הקבורה האלה מוצגות במוזיאון המקומי, מיד מאחורי  הכניסה. למשל, על מצבה משנת 1315 אנו יכולים לקרוא:

"המצבה הזו

לרבי שלמה בן רבי יצחק

בן הנשיא ר' יוסף אבן באסה

לחיי העולם הבא

הלך לעולמו חודש אב

שנת ה' אלף ושבעים ושלוש לבריאת העולם

יבוא שלום ינוח על משכבו

ויעמוד לגורלו לקץ הימים"

 

 

אתר חשוב נוסף עבורנו הוא בזיליקה סנטה מאריה במרכז העיירה, שנבנתה במאה ה12, ועומדת על תילה עד היום. בשנת 1417 אספו את כל יהודי העיירה אל הרחבה שמול הכניסה לבזיליקה. את מאה הראשונים שבהם בודדו, הכניסו לתוך הכנסיה בזה אחר זה, והטבילו אותם לנצרות בעל כורחם. הכדים הגדולים שבהם הטבילו את היהודים נמצאים עד היום בתוך הכנסיה, מצד שמאל של דלת הכניסה. הם מוסיפים לשמש להטבלת תינוקות לנצרות עד ימינו.

בקפלה דולורס ד'אפל שמימין למזבח הכנסיה יש תערוכת ציורים של נופי ישראל. הצייר הספרדי לואיס רַאוּרָה, בן דורנו, נוהג לבקר בישראל כמעט מידי שנה, ואוהב לצייר אצלנו ציורי נוף נטורליסטים גדולים. כך נראה שם ציורים מדוייקים של ירושלים, הכנרת, נצרת, ועוד.

בחצר הבזיליקה נהגו לקבור את המתים, כמקובל בהרבה כנסיות בעולם. אבל המיוחד בכנסיית סנטה מאריה שהיתה שם גם "חלקת היהודים המומרים". נקברו בה אותם יהודים שהוטבלו בכפיה כאשר בא יומם. הם תמיד נחשדו כנוצרים "בכאילו". חלקת היהודים המומרים היתה מאחורי הכנסיה, בצמוד לחומה שליד הנהר. כיום כבר אין מצבות בחצר הכנסיה, אבל מתחמי בית הקברות מסומנים וידועים היטב, וגם השם נשמר.

לעומת זאת, בקוסטלו היה גם בית קברות יהודי, שמקומו אינו ידוע. במוזיאון המקומי מוצגת מצבה עברית שהיתה על קברו של "רבי דוד דֶהקוֹלְיוּרָה". לפי שמו הוא הגיע לקוסטלו מהעיירה קוליורר שהיתה פעם במחוז קטלוניה, וכיום היא בשטח צרפת מעבר לגבול. במוזיאון יש גם לוח אבן משנת 1377 שעליו חרות בעברית "אומפיריוס".

חוקרים מפנסילבניה קולג' בארה"ב מגיעים בכל קיץ לערוך מחקרים בקוסטלו, והם מסייעים למקומיים לחשוף ולתרגם את המסמכים הארכיוניים על יהודים ויהדות בקוסטלו. התגלית החשובה ביותר היתה הכתובה העתיקה של דוד ואסטרובה שבה מוזכרת העיירה קוסטלו דה אימפוריוס. הכתובה הזו מוצגת כיום במוזיאון להיסטוריה יהודית בגירונה. מידי שנה בחודש ספטמבר נערך בקוסטלו דה אימפוריוס פסטיבל צבעוני "ארץ הטרובדור", שמושך המוני מבקרים. בפסטיבל יש מצעד של נגנים וצועדים לבושים בתלבושות מסורתיות מימי הביניים. בקיץ האחרון שיחזרו בפסטיבל ארץ הטרובדור את חתונתם היהודית של דוד ואסטרובה, לפי הכתובה הזו.

הוֹסְטַלְרִיק  Hostalric

עיירה מנומנמת שחציה בבתים מהמאה ה18 ורחובות מימי הביניים. את העיירה חוצה גבעה שעליה מצודה שנראית היטב למרחקים. האזור העתיק מוקף חומה מהמאה ה14 עם מגדלי שמירה יפים.

מגדלים נותרו גם במקומת אחרים בתוך החומות. אנו הולכים ברחוב הראשי הריק, ומדמיינים שעל מדרכות האבן רוכבים צלבנים על סוסיהם, לבושים ומקושטים כמו בתמונות מאותה תקופה. מרגישים כאילו אנחנו חלק מציור גותי מימי הביניים של סימונה מרטיני.

העיירה הוסטלריק עולה על מפת התיירות רק בשנים האחרונות. במשך כעשר שנים השקיעה המועצה המקומית ומשרד התיירות את מירב תקציביהם על שיפוץ המבצר שבראש הגבעה ובדרכים אליו. רק לאחר שהסתיים השיפוץ התחילו להשקיע בפרסום והסברה, ופתחו לשכת תיירות. מאז ביקרו בעיירה כ15,000 תיירים, אבל זו רק ההתחלה.

העיר גאה בשפע של פסטיבלים ומצעדים שמתקימים בה לעתים מזומנות. את המצעדים מובילים בובות של "3 הענקים", סימלה של העיר שמבוסס על דמויות שעד גובה החזה נראות כמו אחד המגדלים של העיר. אחריהן צועדים התושבים, בתלבושות של ימי הביניים.

האתר שהכי יעניין אותנו הוא "מערת רֶלִיגוּאֶר" Relliguer Cave או "מערת הקַשָרִים". ליד רחבת הכניסה לכנסית סנטה מאריה יש מערה ששמה הלא-רישמי המסורתי "מערת היהודים". מה מקור השם? מנהל לשכת התיירות, ג'וֹרְדִי קָאנֶט, אינו יודע.

אנחנו נכנסים איתו לתוך המערה. יורדים במנהרה צרה לאורך 26 מטרים, עם פיתולים ימינה ושמאלה. בסופה מגיעים לחדרון בעומק 6 מטר (כמו שתי קומות). החדרון אובלי, ועל דפנותיו מסותתים מעין ספסלים.

    

לאיזה צורך נחצבה המערה? המקומיים הגויים אינם יודעים. אנחנו יכולים לשער שזו מערה ששימשה יהודים אנוסים כמקום לתפילות ולחגיגת לילות הסדר. העומק והפיתולים מבטיחים שאורות וצלילי קולות התפילה והשירה לא יגיעו החוצה. ישבתי על ספסל האבן בתוך המערה שקוע מחשבות, וחשתי צמרמורת. אינני יודע אם זו צמרמורת מהקור שבמערה, או מהזדהות עם קשיי אבותינו ששמרו במסירות נפש על הגחלת היהודית בקושי כה רב. לדעתי המערה הזו צריכה להיות אתר חובה לכל יהודי.

עוֹלוֹת OLOT

עיירה קטנה ומודרנית יחסית, שבמרכזה נמצאת כנסיית סנט סְטֶבָה. פעם חיו שם גם יהודים, אבל היהודים גורשו ב1492, ומ"עולות וזבחים" לא נשארו זבחים בעולות. היא מעניינת אותנו ותיירים יהודיים בזכות שלט אבן קטן, שמוצג באחת הפינות במוזיאון צנוע שבתוך הכנסיה.

לוח האבן בגודל כ40 על 20 ס"מ, ועליו חרוט:

"מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת

לכלותם ולא הפר בריתו איתם נס היה ולא ניסוג

מצוותיו וחוקותיו בתוך גלותם ויבנו להם מקדש

גדולה היתה העיר בדרש עיר גדול ומקהלות

שנים וימים ויבנו בתים ויטעו כרמים כי נתנם

לה וחשבה וישאני אל גוי חרב ממלכה אל

מלחמה על העיר ובארבעת אלפים תתקס"ט"

השלט הזה התגלה בחורבותיו של בית הכנסת שהיה בעולות, ונהרס ברעידת אדמה בשנת 1457. ברור שזה חלק משלט גדול יותר. בשלט הזה כתוב התאריך תתקס"ט, שזה 1209 למניינם. בשלט מוזכרת גם העיירה "בדרש". היא מוכרת בהיסטוריה היהודית ובתרבות שלנו בזכות "ספר ההשלמה" על חידושי הרי"ף, שחיבר רבי משולם בר משה מבדרש. (כיום היא נקראת בזייה Béziers) . היא שוכנת במרחק כ200 ק"מ מעולוט, שבה מצוי השלט כיום. מעריכים שהשלט נכתב לכבוד יהודי עשיר שהיגר מבדרש לעולות, ועזר במימון בית הכנסת.

בדוכן היהודי במוזיאון הזה מוצגים גם תשמישי קדושה סטנדרטיים בני ימינו, כמו פמוט לנרות שבת, מנורה, ספר תורה זעיר מנייר, וכדומה. הם לא עתיקים, אלא נראים בעיניי כאילו נקנו לאחרונה באיזו חנות מזכרות יהודיות. הם מוצגים לצד השלט העתיק, כדי להמחיש למבקרים מהי יהדות. בדוכני התצוגה האחרים במוזיאון הקטן רואים ציורים ותשמישי קדושה נוצריים.

הרובע היהודי שהיה בעולות בימי הביניים שכן ליד עיקול הנהר פלוביה. כיום נערכות שם חפירות ארכיאולוגיות. הלכתי לראות, ואין מה לראות שם בינתיים. האזור מכוסה בבתי מגורים מודרניים, וספק אם ימצאו שם ממצאים יהודיים בכלל.

בעולות ישנו גם "מוזיאון ומפעל לייצור קדושים". מייצרים שם פסלים לעיטור כנסיות בעולם. תשמישי עבודה זרה. במוזיאון מוצגים פסלים רבים, ומאחורי חלונות זכוכית גדולים אפשר לראות את תהליך הייצור עם התבניות המיוחדות, ועם שלבי הצביעה של כל פסל, עד שנראה כאילו הוא עתיק. זה מעניין וגם משעשע. הזכיר לי את האגדה על אברהם אבינו ששבר את הפסלים שהיו בבית אביו בחרן, שגם הוא היה יצרן פסלים.

פִיגוּאֶרֶס  Figueres

עיירה יפה שהאתר החשוב בה הוא מוזיאון סלבדור דאלי. דאלי נולד וגדל בפיגוארס, ואת יצירותיו צייר ופיסל כאן, ובוילת המגורים שלו ליד החוף בפּוֹרְטְלִיגָט Portlligat. הכל מכירים את השעונים הנמסים שמזוהים עם דאלי, אבל הסגנון הזה הוא רק חלק מעושר סגנונות היצירות שלו שמוצגות במוזיאון.

המוזיאון היה בית תיאטרון, שהעירייה העמידה לרשות דאלי. את המוזיאון הזה תיכנן ועיצב סלבדור דאלי בעצמו. הוא הגיע לשם מידי יום בארבע השנים האחרונות לחייו. כיום זה לא רק מוזיאון אלא גם מוזיליאון. לבקשת דאלי, ארונו הוטמן בתוך בימת התיאטרון שבמוזיאון, ועל מצבת האבן שלו אין שום טקסט.

אפילו במוזיאון הזה אפשר למצוא נקודה יהודית: בקומה השלישית מוצגת סדרה של כעשרים ציורי דאלי על ישראל וההיסטוריה היהודית בימינו. יש שם ציורים של יהודים בגטו או במחנה השמדה נאצי, וגם של אוניות מעפילים, עם הכיתוב בעברית "אליהו גולומב". באחת היצירות הוא מצייר את הכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון. ברבים מהציורים המוצגים בקומה זו מופיע גם דגל ישראל. זה מחמם את הלב ומעורר גאווה.

       

כל הציורים כאן הודפסו בדפוס משי ב250 עותקים בלבד, וכל אחד ממוספר, ועם תעודה מקורית חתומה על ידי דאלי בכבוד ובעצמו. עותק מספר 1 שמר דאלי לעצמו, ועותק מספר 2 העניק לבן גוריון בפגישתם ב1968.

טוֹשָה דֶה מָאר

Tossa de Mar

בשנת 1950 יצא לאקרנים הסרט ההוליוודי "פנדורה וההולנדי המעופף" שצולם בכפר הדייגים טושה דה מאר, שבחבל קוסטה בראווה. מאז הפכה עיירת הדייגים המנומנמת לאתר תיירות פעיל ותוסס. אטרקציית נופש עם מפרצים טבעיים שבהם חופים מדהימים והרבה מלונות. בכפר חיים כ6,000 תושבים, ומגיעים לשם עוד כ50,000 תיירים מידי יום בעונת הקיץ.

האזור העתיק של הכפר מוקף חומה, שעליה גם מגדלי תצפית. החומה מקיפה את המקום משלשה כיוונים. מכיוון הים ממזרח אין צורך בחומה, כי יש שם צוק בלתי עביר. הכניסה דרך "מגדל השעות". ממנו ממשיכים במעלה הסימטה עד למגדלור שבמעלה הגבעה, משם נשקף נוף פנורמי של חופים מקסימים.

גם לטושה יש זיקה ליהדות. כאשר התחיל גל האנטישמיות באירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת, עזבו הרבה ציירים ואינטלקטואלים את מקומות מגוריהם, ועברו לגור כאן בטושה. רבים מהם היו יהודים, והכפר זכה אז לכינוי "הקולוניה של האומנים היהודים". ביניהם היו מארק שאגאל, מט זינגר, רפאל בנט, יוליוס שיילין, ועוד אומנים ובעלי השפעה. שאגאל כינה את טושה "גן העדן הכחול", ושֵם זה מהווה הלוגו של העיר עד היום. כיום לא נשאר זכר לקולוניה היהודית, כי כולם עזבו החל מפרוץ מלחמת האזרחים ב1936, וגם בפרוץ מלחמת העולם השניה.

במבנה שהיה ביתו של ראש העיר פתחו את המוזיאון העירוני, שבו מוצגים יצירות של חלק מהאומנים היהודים שגרו פה. מבקרי אומנות מציינים שטושה עשתה משהו ליצירה של הענקים האלה. ביצירותיהם שצויירו בטושה רואים הרבה יותר אור ושמש, לעומת גוונים אפלים וקודרים שציירו במקומות אחרים באירופה. הדבר ניכר גם בציור של מארק שאגאל "הכנר השמימי". ברבות מיצירותיו של שאגאל אנו יכולים לראות כינור או עז מרחפים באויר מבעד לחלון. מסגרת החלונות שצייר שאגאל כאן בטושה היו בצבע כחול, כמו צבעי החלונות והדלתות והתקרות שהיו מקובלים בטושה בימיו.

הציור "הכנר השמימי" של שאגאל (משמאל), ולידו חתימה של שאגאל עם הכיתוב "טושה- גן עדן כחול"

כראוי לכפר דייגים, יש בטושה מסעדות דגים רבות עם מבחר גדול של מטעמי ים. מקצתם ייחודיים לטושה. לדוגמה, יש להם מאכל ייחודי שבו הם בוזקים פירורי שוקולד ופירורי ערמונים על דג, וכך מטגנים או אופים אותו.

כל המקומות שבכתבה זו נמצאים ברדיוס של עד מאה קילומטר זה מזה, פחות משעה נסיעה. אפשר לראות אותם ביום אחד עד שלשה ימים, תלוי כמה זמן נתעכב בכל מקום. אני מציע לקחת מפה, לסמן אותם, ואז לקבוע לנו את המסלול שאנו מעדיפים. עלינו לדעת שבכל האזור אין מסעדה כשרה, לכן עלינו להצטייד מראש בכריכים מהמלון. אלה מאיתנו שמגיעים בקבוצות מאורגנות או במסגרת הטיולים של 'תור פלוס' משוחררים מהדאגה לאוכל, כי החברה מספקת גם אוכל כשר בטיוליה.

 

 

 

3 thoughts on “בעקבות היהדות שהיתה בקטלוניה”
  1. שלום, מר מאור!
    כתבה מרתקת. גם אנחנו ביקרנו בבסלו- וזאת היתה חוויה מיוחדת במינה.
    רציתי לפנות אליך ולהציע הצעה. אני עובד כספרן ומתורגמן- בעיקר מעברית לאנגלית, אבל לפעמים גם להפך. פרסמתי מספר סיפורים ב"מקור ראשון" וגם כתבה אחת שם, ושתי כתבות בשפה האנגלית ב- Jerusalem Post. בעבר עסקתי בהוראה במקצועות היהדות בעיקר, ואני ממשיך ללמד קבוצה של עולים מבוגרים פרשת השבוע ומחשבת ישראל.
    בנוסף אני אוהב לטייל בעולם ובמיוחד לבקר במקומות שיש להם קשר לעם ישראל, בעיקר באירופה.
    הייתי מעוניין מאד לעבוד בכתיבה יותר, והייתי שמח לכתוב כתבות לאתר המרתק שלך, בעברית ובאנגלית (אני יליד ארה"ב, אבל עליתי ארצה לפני כמעט 35 שנה). נראה לי שאפשר להפוך את האתר לרווחי עם פרסומת וקישורים- דבר שבו, לצערי, אין לי שום נסיון!
    אם יש ענין, אשמח לשלוח חומר שכבר כתבתי (וחלק שכבר פורסם) ונוכל לקבוע פגישה.
    בברכה,
    נחום שניצר
    052-2674672

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן