הגאורגים גאים מאוד ביופיה של ארצם. אגדה עממית מספרת שכאשר אלוקים חילק ארצות לכל העמים, הגאורגים היו עסוקים במסיבת שתיית יין כמנהגם. כאשר סוף סוף הגיעו באיחור לחלוקת הארצות, כבר לא נשאר לאלוקים מה להציע להם. הגאורגים מחו בצער, ואז הציע להם אלוקים: "קחו את הארץ הטובה ששמרתי לעצמי". וכך זכו הגאורגים בפיסת האדמה היפה בתבל- חלקת אלוקים הקטנה.

המשמעות של המילה "גאורגיה" בעברית זה "אדמה חקלאית", ולמטיילים שם נראה שהשם הזה מתאים למדינה. הכל ירוק מסביב, בשדות, עצים, שיחים, יערות, ונחלים.

לאחר יומיים-שלשה של ביקור בטביליסי כדאי לנסוע גם לאזורים אחרים בגאורגיה היפה. היעד המומלץ ביותר הוא לעיירה קַזְגֶבִּי Kazbegi צפונה בהרי הקווקז. הדרך מטביליסי לקַזגבי עוברת ב"הדרך הצבאית". כך נקרא הכביש על הנתיב שסללו הרוסים לפני כמאתיים שנה, במסע הכיבוש שלהם את גאורגיה. הדרך הצבאית חוצה את גאורגיה מצפון למרכז, ומי ששולט בה שולט למעשה על כל גאורגיה. חלק מהדרך עובר בין הרי הקווקז הגבוהים, וממשיך במקביל לנהר אַרָאקִי ונחלים יפים עם שפע של צמחיה ועצים ויערות ירוקים. המסלול הזה חוצה עיירות עתיקות וכנסיות ומנזרים ואטרקציות תיירותיות רבות.

זמן קצר לאחר שיוצאים מטביליסי אנו רואים על ראש ההר מנזר ג'ווארי (Jvari). הוא נבנה במאה השישית ליד צלב עץ קדום שהוצב בראש המצוק כדי לציין את כניסת הנצרות לגאורגיה. יש שם תצפית נהדרת על העיר מצחטה ועל מפגש הנהרות.

במרחק של כ30 ק"מ מטביליסי נמצאת העיר מַצְחֶטָה Mtskheta, שהיתה עיר הבירה של גאורגיה. המבנה הגדול ביותר והחשוב ביותר במצחטה הוא קתדרלת סוויטיצחובלי Svetitskhoveli. היא נבנתה מעל בית הקברות היהודי. הרב של מצחטה עלה לרגל לירושלים בימים שבהם צלבו את ישו. הרב קנה מחייל רומאי את הגלימה שהופשטה מישו, והביא אותה במתנה לאחותו צידוניה. היא חיבקה את הגלימה, ומתה במקום מרוב התרגשות. קברו אותה כשהגלימה של ישו בזרועותיה. כ300 שנה אחרי מותה, הגיעו הנוצרים הקנאים לבית הקברות היהודי של מצחטה, ופתחו קבר אחר קבר, עד שמצאו קבר ובתוכו שלד שזרועותיו מחבקות אריג. על מקום הקבר הם בנו כנסיה מעץ. כעבור כמאה שנים החליפו את העצים בבניה באבנים, ובאותה הזדמנות הרסו את כל בית הקברות היהודי והשטיחו את האדמה. הקתדרלה הגדולה שאנו רואים שם כיום נבנתה מחדש במאה ה15. כל החצר הגדולה שמקיפה את הכנסיה היתה פעם בית קברות יהודי.

הכנסיה הזו היא החשובה ביותר בגאורגיה, ושם מכהן הפטריאך הראשי של גאורגיה. החצר הענקית שמקיפה את הכנסיה היתה פעם בית הקברות היהודי. במצחטה נמצא גם הארמון של מלכי גאורגיה במשך דורות רבים שהיתה עיר הבירה. העיר מוכרת כאתר מורשת עולמי של אונסקו.

אנו ממשיכים לנסוע צפונה בדרך הצבאית, ונעצרים לתחנה נוספת במקום מפגש של שני נהרות גדולים. הנוף מהמם. בסמוך למפגש הנהרות נבנה סכר ענק בשם גִ'ינְבָּלִי. שמו ניתן על שם כפר קטן בעמק, שכולו הוצף במים שעלו בגלל הסכר.

המים מכסים את כל בתי הכפר. לפעמים בזמני שפל, אפשר לראות שני עמודים בולטים מעל פני המים. אלה קצות הצלבים שעל גגות הכנסיות הגבוהות של הכפר. בהמשך הדרך נעצור בעוד מפגש של שני נהרות קטנים יותר באזור פְּסַנָאוּרִי. צבע המים בשני הנהרות שונה, ובמקום המפגש רואים זרימה של מים כהים שחורים במקביל למים לבנים בהירים. הבדלי הגוונים נובעים מהבדלים בטמפרטורת המים ובסוג הקרקע והסחף לאורך האפיקים בקילומטרים האחרונים שלפני מקום המפגש.

לאחר נסיעה של עוד כחצי שעה אנו מגיעים אל מבצר אַנַאנוּרִי Ananuri. זו אחת מהמצודות הרבות שנבנו לצרכי שמירה, אך היא מהיחידות שנותרו בשלמותן. מהחצר האחורית אנחנו יכולים לראות נוף מרהיב של האגם והנחל. במאה ה13 המקום שימש מגורים של שושלת הדוכסים לבית ארגווי. אף אחד מהם לא מת מוות טבעי, והם קבורים בתוך כנסיה שנמצאת במתחם.

אנו ממשיכים צפונה בדרך הצבאית ומגיעים לעיירת הסקי גוּדַאוּרִי Gudauri בגובה 2,200 מטר. הכביש לגודוארי מתפתל על צלעי ההרים, וכדאי לעצור בדרך לתצפית מרהיבה של הנוף של הרי הקווקז התלולים והירוקים. נוף פסטורלי שמזכיר את שווייץ. הכל ירוק, אבל בלי עצים אלא שיחים ודשאים. בגודאורי רואים הרבה מלונות סקי, רכבלים לגולשים וכדומה, אף כאשר אין שם שלג בקיץ. בחורף היא מלאה בגולשים, גם בישראלים. בקיץ אין הרבה מה לעשות בה. רוב המלונות סגורים, והרכבלים הרבים אינם פועלים. אבל יכול להיות נעים לצאת לסיור רגלי קצר בנוף ההררי המקסים. יש שם גם שבילי אופניים, וחנויות להשכרת אופניים.

משם ממשיכים בנסיעה של כעשר דקות ומגיעים אל "אנדרטת  הידידות" שנבנתה על קצה המצוק המשקיף על נהר אראגבי, לציון 200 שנות ידידות בין רוסיה לגרוזיה. "אנדרטת הידידות" היא מבנה עגול וגדול שעליו פסיפס צבעוני שבו מצויירים אזרחים גאורגיים וגם חיילים רוסיים. האשה הגדולה במרכז מסמלת את "אמא רוסיה" והילדים סביבה מייצגים את תושבי גאורגיה. מצד שמאל רואים חיילים רוסיים שומרים על הסדר.

המדריך שלנו מדבר בסרקזם ולעג מריר על ה"ידידות" הזו. "הרוסים באו, כבשו אותנו, רמסו אותנו בברוטליות, שדדו את אוצרותינו, ולזה הם קוראים 'ידידות" אומר המדריך. כשכבשו הרוסים את גאורגיה לפני כ200 שנה שינו את שמה לגרוזיה. כאשר גאורגיה זכתה לעצמאות עם נפילת הגוש הסובייטי, החזירו לעצמם את השם גאורגיה. לאחר הריסת חומת ברלין בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי ב1992, ניסו צעירי גאורגיה לנתץ ולהרוס גם את אנדרטת הידידות, אך לא הצליחו. מאוחר יותר הממשלה שיפצה ושיחזרה את אריחי הפסיפס היפה על הקיר הפנימי של האנדרטה.

ממרפסות האנדרטה נשקפים נופים מדהימים של העמקים העמוקים מתחתיה, ושל ההרים הגבוהים ממול. באזור יש שפע של פעילויות ספורט אתגרי, ובמיוחד מצנחי רחיפה. אפשר לשכור במקום טרקטורונים לנסיעת שטח, ולשכור גם סוסים לרכיבה עצמית בסביבה בליווי מדריך. יש מי שיוצאים מכאן למסע רכיבה של ימים אחדים, כמו בימי קדם. בבית הכנסת בטביליסי פגשתי בשבת קבוצה קטנה של תלמידי ישיבת-הסדר מהארץ, שסיפרו לי שביום ראשון הם יוצאים למסע של 5 ימי רכיבה מטיביליסי לגודוארי. מעמיסים עבורם אוהלים ללינה ואוכל להכין בשטח. מסלול הרכיבה להרי הקווקז עובר בנתיבים שכלי רכב לא יכולים להגיע אליהם, בנופים מרתקים בצלעי ההרים, ביערות, בנקיקים צרים, ובחציית נחלים. אומרים שהדרך הזו יפה פי כמה מהדרך הצבאית המקסימה שבה נסענו אנחנו. צעירים שבאים לטייל בגאורגיה במשך שלשה שבועות של 'בין הזמנים', יכולים להרשות לעצמם לבלות במסע רכיבה של חמישה ימים.

התחנה היפה האחרונה בדרך הצבאית היא בכפר קַזגבי Kazbegi. המלך ג'ורג' החמישי הרחיב במאה ה14 את שטחי גאורגיה עד לכאן, והקים במקום תחנת מעבר לגביית מסים מעוברי אורח. הגובים הותקפו, וחיילים הובאו לשמור עליהם. המלך נתן לקציני משמר הגבול שלו אדמות להקים כפר ומוצב שמירה. הם קראו לכפר על שמו: גוֹרְגֶטִי, ובמשך השנים הוחלף השם לקַזגבי.

על ההר מעל הכפר בגובה 2,200 מטר מתנשאת כנסיה יפה גרגטי טריניטי  Gergeti Trinity. כדי להגיע אליה יש לשכור בכפר רכב 4X4 כי השביל להר מפותל ומשובש מאוד. יש גם מסלול הליכה להר שנמשך 4 שעות. על ההר נבנה בתחילה מנזר. ראשי הצבא השתמשו בחדריו בתור כספת לשמור את הכספים למשכורות ולרכישת אוכל וציוד לחיילים. קל יותר לשמור על המטמון הכספי כשהוא שמור במקום נידח ברכס ההר, וקשה לשודדים ולאויבים להגיע אליו. במשך השנים נבנתה כנסיה בצמוד. מחצר הכנסיה והמנזר נשקף נוף עוצר נשימה לכל כיוון. העמק למטה מרהיב, ובצד השני גם פסגת הר מושלגת תמיד. מאזור הכנסיה ניתן לראות את הר קזבק שפירושו "כיפה מושלגת" בגלל שבפסגתו יש שלג-עד גם בקיץ. ההר מתנשא לגובה של יותר מ5,000 מטר.

לאורך הדרך הצבאית מטביליסי עד קזבקי יש הרבה מתחמים לסוגי שונים של ספורט אתגרי. אפשר לעשות גם רפטינג.

אפשר לעצור גם במסעדות ומזנונים. הקבוצה של העיתונאים עצרה לארוחת צהריים באחת המסעדות הלא-כשרות לאורך הדרך, ואני הזמנתי רק דג. במסעדה הזו חוויתי חוויה יהודית מיוחדת. ברוב המסעדות שאני מזמין דג אני מקבל אותו מחומם או צלוי, כשהוא עטוף בנייר אלומיניום.

במסעדה הזו הגישו לי דג בצלחת בלי נייר אלומיניום. שאלתי את המלצרית אם אוכל לקבל דג אפוי בתוך נייר אלומיניום? היא השיבה בחיוב, ולקחה את הצלחת שהביאה לי. מיד הגיע לשולחננו מנהל המסעדה, החזיר את הצלחת לשולחן, ושלח אותה למטבח להזמין מהטבח דג אפוי בתוך נייר אלומיניום. כשהגיעה מנת הדג העטופה, שאלתי את מנהל המסעדה למה השאיר את הדג הראשון על השולחן? הוא השיב: "רציתי שתהיו בטוחים שזה דג אחר, ולא שעטפנו את הדג הראשון שכבר הגשנו לכם".

שאלתי את הגוי החביב הזה מנין הוא מבין בכשרות? הוא הסביר לנו שמשרד התיירות של גאורגיה עורך הכשרה מיוחדת לכל בעלי המסעדות באתרי התיירות על צרכים וטעמים של כל מיני קבוצות תיירים, ובקורס הזה מלמדים אותם גם את נושא הכשרות והצרכים המיוחדים של תיירים יהודיים חובשי כיפה כמו זו שעל הראש שלי. שאפו!

עד כאן מסלול חובה לטיול של יומיים או של יום אחד מטביליסי צפונה. עתה עלינו לחזור לטביליסי. מומלץ לחזור לא בדרך הצבאית שבה הגענו, אלא במסלול אחר שבו נראה עוד אתרים מענינים. המסלול המועדף עלי עובר בנתיב של "דרך המשי" ההיסטורית, ומשם בחזרה לטביליסי. עוד מסלולים  אפשר למצוא בהמלצות של יאיר בר זוהר באתר "טיולי". הנה עוד מקומות שראוי לעבור לפחות דרך אחד מהם:

אַחַלְצְלִיחֶה

בגבעה השולטת על העיר נמצא מבצר ענק מהמאה התשיעית עם חומה שהקיפה את כל העיר. המבצר נבנה כדי לשמור מפני פולשים מהדרום בעיקר הטורקים, והוא חלק משרשרת מצודות שמירה לאורך "דרך המשי". במשך 400 שנה שלטה באזור משפחת זַ'קֶלִי שאחת משליטיה היתה המלכה תמר. במבצר רואים ציורים ופסלים של  אריות, סמל המלוכה של משפחת ז'קלי. יש כמה מקומות בתוך המבצר שבהם רואים מגיני דוד. זה בגלל שבית המלוכה ראו עצמם צאצאי דוד המלך וממשיכי דרכו.

במאה ה16 הטורקים כבשו את המקום והגאורגים כבשו בחזרה וכך הוא עבר מיד ליד, עד שלבסוף הטורקים ניצחו, ושלטו כאן 300 שנה. הטורקים הכריחו את בעלי האחוזות להתאסלם, ושינו את שם העיר לרַבָּטִי. לפני כ200 שנה הגיעו הרוסים וכבשו את גאורגיה וגם את אחלצליחה.

אחד המבנים הגדולים והמרשימים במתחם הוא המסגד. הוא נבנה מלכתחילה ככנסיה, אך כדרך המוסלמים הם הפכו גם אותו למסגד שלהם. לא בונים ומחדשים בעצמם, אלא משתלטים על דברים של אחרים. הארכיטקטורה אוריינטלית, ומזכירה את המסגד הגדול איה סופיה באיסטנבול. חלק מהריסות הכנסיה מוצגות סמוך לקירות המבנה.

יש במתחם גם מוזיאון שמציג מוצגים ארכיאולוגיים בני יותר מ5,000 שנה, וגם מודרניים יותר. במוזיאון יש גם פינה יהודית. מוצגים בה מעיל לס"ת, פעמוני כסף לס"ת, סידורים, ותמונות שונות. מעניין שמעיל ספר התורה הוא של ס"ת אשכנזי, ואילו בכל בתי הכנסת בגאורגיה ראיתי רק ספרי תורה ספרדיים, עם קוסה ספרדית, וכתב ספרדי של הבית יוסף. עצם העובדה שבמוזיאון כללי של הגאורגים מקדישים מקום ותשומת לב גם ליהדות, מלמדת על מעמדם החשוב של יהודי גאורגיה בעיני מנהיגי המדינה ומובילי התרבות.

הנקודה היהודית המרגשת ביותר באחלציחה היא ביקור בבית הכנסת המקומי. היתה שם קהילה יהודית משגשגת גדולה ועשירה. רוב היהודים היו סוחרים שנודעו בחוכמתם, ובמאה ה19 השליטים הטורקים נעזרו ביהודים ובקשריהם כדי לפתח את הכלכלה בפריפריה. אנשי הקהילה היהודית באחלציחה הם אשר בנו את בית הכנסת הגדול בטביליסי.

מהקהילה הגדולה והמשגשגת לא נותר הרבה. עד 1970 חיו כ3,000 יהודים באלחצליחה, אך רובם עלו לישראל, ומיעוטם היגרו לוינה באוסטריה. בעיר נותרו רק שלשה יהודים. באחלציחה יש בית כנסת עתיק שנבנה ב1863, ומתוחזק כיום בידי הגבאי שמעון לוי.

רצפת בית הכנסת ותקרתו עשויים עץ. ארון הקודש בנוי אבן בצורת שני לוחות הברית, כשלכל "לוח" ארון ופרוכת משלו. בתוכם 15 ספרי תורה, אחד מהם בן 500 שנה, והוא גאוות המקום. דגל ישראל תלוי מעל ארון הקודש ודוכן הקריאה. בבית הכנסת תלויים 6 נברשות גדולות עם הרבה נורות. אבל רק נורה אחת דולקת ומאירה בכל נברשת. עדות לעוניה ולעליבותה של הקהילה הקטנה.

לפעמים מתקיימות תפילות שבת במנין, שמורכב בעיקר מקבוצות תיירים מישראל. השבתות האלה ממלאים את שלשת היהודים המקומיים בשמחה ועונג. פעם בשבוע מגיע מטביליסי רב לתת שיעורי תורה. שמעון לוי מראה לי בגאווה ספרי "עין יעקב" שהודפסו בשנת 1874, ובהם הם לומדים כיום עם הרב מטביליסי.

רציתי להחזיר עטרה ליושנה ולהתפלל מנחה בבית הכנסת הזה. נטלתי מארון הספרים את אחד הסידורים מהתקופה הקומוניסטית. יש בו רק תפילות שחרית וערבית, אבל אין בסידור הזה תפילת מנחה. תמהתי בקול, והגבאי שמעון לוי הסביר שהקומוניסטים דרשו שכל הפועלים יעבדו בשעות של תפילת מנחה, ולא "יבזבזו" זמן עבודה על תפילות. לכן השלטון הקומוניסטי הורה לא להדפיס את תפילת מנחה בסידורים. לעומת זאת, מודפס שם בהבלטה רבה "מי שבירך למלכות ססס"ר" שאומרים אחרי קריאת התורה בשבתות (כמו תפילה לשלום המדינה אצלנו)

היה באחצליחה עוד בית כנסת קטן יותר במורד הרחוב. בית הכנסת הקטן נבנה ב1902, ופעל עד שסטאלין סגר אותו ב1950. אחרי מות סטאלין פתחו היהודים מחדש את בית הכנסת הקטן, אך עם התמעטות הקהילה הוא נסגר שוב, והעיריה עשו ממנו אולם ספורט. ארון הקודש מבית הכנסת הקטן הובא לבית הכנסת הראשי, ושם הוא שוכן בפינת קיר המזרח.

במעלה הגבעה מאחורי בית הכנסת נמצא בית הקברות היהודי של אחצליחה. בתוכו פזורות מצבות רבות, חלקן עתיקות מאוד. קשה לקרוא את הכתוב על המצבות, בגלל פגעי הזמן. למשל על מצבה אחת הצלחתי לקרוא: "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה. וזה המצבה שמחה בת יעקב משה יצחק". או מצבה אחרת: "וזה המצבה על המרת, הנערה חנה בת סימור, והבתולה הזכה, נפטרה ביום רביעי ח' ימים לחודש חשוון בשנת התרכ"ז. תנצב"ה". בצידי המצבות יש בדרך כלל עיטורים יפים, לפי מסורת מיוחדת של יהודי גאורגיה.

מצבות אחדות נראות כמו בני קומות אחדות זו על זו. כנראה של עשירי הקהילה או חשוביה. פה ושם רואים גם מצבות חדשות מהעשורים האחרונים. חלק מהמצבות מוקפות גדר ברזל.

נראה שיש מי שמטפח את בית הקברות ושומר עליו. בשטח פזורות אלומות גדולות של עשביה וקוצים, שמישהו טרח לקצור בימים האחרונים, ועדיין לא בא לאסוף את השלף. למרות טיפוח הנוי בבית הקברות, אין כיום באחצליחה יהודים שיבואו לפקוד את קברי מקורביהם. לפני שעזבנו את המקום, עמדנו קבוצה של עיתונאים ישראלים בשער בית הקברות, אחזנו ידיים זה עם זה, ואמרנו ביחד קדיש לזכר הנפטרים, שאיש אינו בא לבקרם ולומר קדיש ליד קברם.

חֶרְטְבִיסִי

משם אנו ממשיכים דרומה בעמק שבו זורם נהר קוּרָה, שבו עוברת גם דרך המשי המפורסמת. לאורכו נבנו מבצרים ומצודות לשמירה על העוברים בדרך, לגביית מסים, ולמקומות לינה והתרעננות לסוחרים ולסוסים שנעו בשיירות המסחר. שלשה מהם שרדו. המבצר באחלצליחה הוא הידוע והגדול שבהם. במרחק של כיום הליכה ורכיבה, שבימינו זה חצי שעה נסיעה, נמצא עוד אחד מהמבצרים היפים הוא חֶרְטְבִיסִי. זה מבצר עתקי מאוד שנזכר גם בספרי אלכסנדר מוקדון.

בהמשך הכביש דרומה על תוואי דרך המשי נראה גם את שרידי מבצר טָמוֹגְבִי. בנייתו החלה במאה השביעית, ונמשכה עד המאה ה12. הוא נבנה בנקודה אסטרטגית מאוד על אחד המיצרים שחצתה דרך המשי. למעלה היה המבצר ומגורי החיילים והמוכסים, ולמטה בעמק היו מבני חאן לאירוח שיירות הסוחרים שעברו בדרך.

וֶרְדְזִיָה

וַרְדְזִיָה היא עיר קטנה שחצובה בתוך צלע ההר. היא החלה כמנזר שנבנה ונחצב בתקופת המלכה תמר בשנת 1185, ובמשך השנים הורחב במבצע כלכלי אדיר, שבו עבדו אלפי פועלים במשך שנים, בדומה למבצע 'המוביל הארצי' שלנו.

כיום יש שם כאלף חדרים חצובים בסלע, זה מאחורי זה, וביניהם מסדרונות שמזכירים לנו את מנהרות הכותל. רק כ600 חדרים נחשפו עד כה. חלק מהחדרים קטנים, וחלק אולמות גדולים. אפשר לראות שם כנסיה גדולה וגבוהה, וגם אולמות ששימשו חדרי אוכל וחדרי לימוד וכינוסים. המקומיים חצבו בתיהם בהר בגלל שזה היה קל יותר מאשר לבנות בית מאבנים. זה גם נוח מאוד מבחינת מזג האויר. בתוך החדרים שבבטן ההר הטמפרטורה היא 15 מעלות בקיץ וגם בחורף. אין צורך בחימום וגם לא בקרור. זה גם מוגן מפני פורצים ושודדים.

פעם היו חדרים רבים יותר. במאה ה13 התרחשה שם רעידת אדמה חזקה, ש"גילחה" את מורד ההר, וסחפה עוד מאות חדרים חצוניים שקרסו למטה. העליה ברגל אינה קלה, אך יש שם מיניבוס שמסיע אנשים ממתחם הכניסה למטה בעמק, אל נקודת היציאה לסיורים בהר.

גוֹרִי

בקצה העיר יש גבעה ועליה מבצר עתיק ובולט. העיר למגלותיו. אתר התיירות החשוב בעיר הוא מוזיאון סטלין. סטלין נולד וגדל בגורי, והצטרף לשורות המהפיכה עד שנהיה השליט האכזרי של רוסיה. סטלין יזם בנית של מוזיאון למהפיכה הקומניסטית שיוקם בחצר האחורית של בית הוריו. אבל הוא מת לפני השלמת הפרויקט, ומשהושלם הבנין עשו ממנו מוזיאון לסטלין עצמו. בעיקר להיבטים שליליים במעשיו ובאישיותו. התצוגה לא מרשימה במיוחד. הרבה תמונות שלו על הקירות וגם כמה מפות. מעט מאוד מוצגים מתקופתו שיכולים לעניין אותנו. הדבר הבולט במקום זה העדר מזגן שיצנן את האויר למבקרים.

מחוץ לחזית הכניסה למוזיאון נמצא מבנה של עמודים ועליהם גג בטון שטוח. הם מחפים על בית קטן ועלוב שבו גדל סטלין בילדותו. בחצר המוזיאון עומד קרון רכבת "מלכותי" ששימש את סטלין במסעותיו ברחבי רוסיה ולמקומות שונים בעולם.

בעיר גורי חיים כיום כ150 יהודים, מתוך כ3,500 שגרו בה עד לתקופת העליה הרוסית הגדולה לישראל ברבע האחרון של המאה הקודמת. (אין להם קשר לחסידות גור). הר הראשי של גורי היה הרב רפאל אלהשוילי, שכיום הוא מנהיג הקהילה הגאורגית באשדוד, ומחשובי הרבנים הגאורגיים בישראל.

בית הכנסת של גורי נמצא מתחת לחומת המבצר מדרום. בכל שבת מתקיימות תפילת קבלת שבת ושחרית במנין. לפעמים אין מנין, אז מצרפים אחד או שניים מהשכנים הלא-יהודים בתור "גוי של שבת".

קשה לזהות את בית הכנסת מבחוץ, אף כאשר קרובים אליו מאוד. הוא מגודר בגדר ברזל אפורה ואטומה, והסימן היחיד הוא מגן דוד שמוצב על תקרת השער. הכתובת: רחוב קסטלי 25. על הגדר כתוב מספר טלפון של הגבאי שיבוא לפתוח לנו את המקום 551-9820.

בּוֹרְג'וּמִי

עיירת נופש ומרפא במרכז גאורגיה שמהווה גם יעד תיירותי פופולרי. יש שם מעין של מים מינרליים, מפורסמים בכל העולם, ומופצים בעיקר בגוש הקומניסטי. למים האלה יש טעם לוואי מלוח חמצמץ של גופרית. טעמתי וירקתי. לא היה טעים לי, אבל אי אפשר להתווכח עם מיליון שקונים ושותים את זה. אורים שיש למים האלה סגולות מרפא.

מסביב למעיין הוקם פארק ציבורי. בשוליו יש גם רכבל שלוקח אותנו במעלה ההר, שם יש אזור מנוחה עם פארק שעשועים ומתקנים שונים לילדים. אפשר לרדת ברכבל או בשביל הליכה יפה מאוד.

אוּפְּסְצְלִיחֶה

על גבעת גיר ובתוכה נמצאים שרידים של עיר קטנה שנחצבה בסלע הרך החל מהמאה ה15. בין חדרי המגורים נחשפו גם אולמות תיאטרון מפוארים וכנסיות. המקום היה פעם מרכז מסחרי שוקק. על פסגת הגבעה נמצאת "קתדרלת הנסיך" שנבנתה במאה ה19 על חורבות הקתדרלה הישנה ששוחזרה.

אחד מסימני ההיכר של גאורגיה הוא מגדלי שמירה שרואים בכל מקום, במיוחד באזור סְפַנֶטִי. לפני כאלף שנים משפחות עשירות היו בונות מגדל שמירה באחוזה הפרטית שלהם. במהרה עשו זאת גם שכניהם, והמגדלים האלה היו מעין הכרזה על חשיבות ועושר של בעלי המקום. כך נוצר מצב שבכפרים רבים בדרום גאורגיה רואים כתריסר מגדלי שמירה כאלה. אך בכפרים בצפון רואים רק מגדל אחד כזה בכל כפר.

גאורגיה מפורסמת גם ביין האיכותי שלה. הם מייצאים כמות גדולות של יין לרוסיה. עד ימי הביניים היה זן גאורגי מיוחד שאבד מהעולם בימי הביניים, אך חלק מהטרסות שבהן גידלו את הענבים נותרו עד ימינו. כיום מנסים בגאורגיה להחזיר את תעשיית היין לתפארתה. הממשלה מעודדת חקלאים לטעת כרמים על הטרסות העתיקות שהיו נטושות דורות רבים, ולהשתמש בשתילי גפן מזנים מיוחדים הידועים בהיסטוריה הגאורגית.

לגאורגים יש מסורת של שתיית יין לא מגביע, אלא מקרן של חיה, או מפלסטיק בצורה של קרן. הסיבה: אי אפשר להעמיד את הקרן על השולחן, ולכן חייבים לשתות את כל היין עד תומו, לפני שמניחים את הקרן על השולחן.

כשחזרתי ארצה שאלו אותי "מה ראית הכי הרבה בגאורגיה?" השבתי "מים! בכל  מקום יש נהרות ונחלים ויובלי מים זורמים".

"ומה הדבר השני הכי נפוץ שם?" נשאלתי. השבתי "חלודה". המון חלודה נראית בכל מקום.

"ומה לא ראית בגאורגיה?" לא ראיתי מחלפים אוטוסטרדות, וכמעט שלא ראיתי רמזורים.

למטייל ברחבי גאורגיה נראה שחיים נעצרו מאז הרוסים כבשו את גאורגיה לפני מאתיים שנה. נראה כאילו המדינה החמה הזו הוכנסה למקפיא. הבתים והכבישים נראים מוזנחים. מחוץ לערים, הבתים בכפרים ובעיירות אינם מטויחים מבחוץ. אפשר לראות את אבני הבניה והמלט שבו הדביקום זה לזה. רוב הגגות עשויים מפח גלי, וברוב המקומות הוא חלוד. חלודה עלתה גם ברוב עמודי החשמל, גדרות הבתים, צנורות גז, וכמעט כל דבר העשוי מברזל. מצד אחד זה נראה מוזנח ומעורר אסוציאציה של נחשלות, ומצד שני- כשמתרגלים, יש בזה משהו יפה כמו עוד גוון של אדמה. בכבישים רואים הרבה משאיות ישנות, שבישראל היו נחשבות לגרוטאות.

הכבישים מוזנחים יחסית למה שאנו מכירים בישראל. הרבה סדקים, מהמורות  ובורות קטנים בכבישים. בנוסף, רואים גם הרבה גללי פרות וסוסים על הכביש במקומות רבים. פרות יחידות או עדרים שלמים מסתובבים על הכביש ומפריעים לתנועה. זה נראה כמו מסע במכונת זמן אל ישראל של אמצע המאה הקודמת. יש בזה יופי מיוחד של אותנטיות. בנוסף, זה גורם תחושה של רוחב לב פטריוטי להעריך את רמת החיים הגבוהה והמודרנה שמהן אנחנו נהנים במדינת ישראל.

(הכותב היה אורח של שגרירות גאורגיה בישראל ושל חברת התעופה גאורגיאן, המפעילה מידי יום שתי טיסות לטיביליסי).

צילומים: אלון מלמד ויעקב מאור