אגדה גאורגית עתיקה מספרת שהרב לונגינוס, רב הקהילה היהודית של מצְחֶטָה לפני כאלפיים שנה, יצא למסע עליה לרגל לארץ ישראל, והגיע לירושלים בימים שבהם צלבו את ישו. הרב לונגינוס קנה מאחד החיילים הרומאים את גלימתו של הצלוב. באותם ימים קדומים עדיין לא היתה קיימת הדת הנוצרית, אלא ישו עמד בראש כת יהודית קטנה שנחשבה אז לגיטימית, כמו כתות הפרושים והצדוקים בזמנו. כאשר חזר הרב לונגינוס לביתו במצחטה, שהיתה בירת גאורגיה באותה תקופה, הוא העניק את הגלימה של ישו במתנה לאחותו, צידוניה. צידוניה חיבקה בהתרגשות את הגלימה, ונפחה את נשמה במקום. קברו אותה בבית הקברות היהודי המקומי, כשגלימת ישו בזרועותיה.
מאז ועד ימינו יש קוים משיקים בין גאורגיה ובין ירושלים והיהדות. ביקרתי לאחרונה בטביליסי בירת גאורגיה, ובכל מקום ראיתי חובשי כיפה ישראלים ומקומיים, חצאיות של בנות אולפנה, חולצות T עם הדפסים בעברית כמו "צוות סער 2016". הרבה עברית שומעים ברחובות של טביליסי. אחרי תפילת קבלת שבת וערבית הלכתי לארוחת שבת בבית חב"ד המקומי. אנשים שחלפו על פני ברכו אותי "שבת שלום" בעברית, כאילו אנחנו מטיילים בגבעת שמואל.
אפילו שמות הרחובות בטביליסי קשורים ליהדות. ראיתי שם רחוב "ירושלים", ורחוב "עץ החיים", וכדומה. גם חלק מהכנסיות הגדולות והחשובות נושאים שמות עבריים כמו "ציון", "בֵּתֶלֶמִי" (בית לחם), "סיאוני" (ציוני), נקבת מים "השילוח", ועוד. אני פוסע ברחובות טביליסי ומרגיש כמו… "תבל-איתי".
המוני ישראלים מבקרים בקיץ בגאורגיה, רבים מהם צעירים דתיים בטיול שחרור או בטיול לפני גיוסם לצבא. כל כך הרבה ישראלים נמצאים בעיר, עד כדי כך שבבית חב"ד עורכים סעודת ערב שבת בשתי משמרות, כל אחת למאה סועדים, כי המקום צר מלהכיל את כל מבקשים לשמוע קידוש ולברך על החלה. גאורגיה מציעה נופים מדהימים ואטרקציות אתגריות כמו בהודו ובדרום אמריקה, אלא שבגאורגיה זה קרוב יותר הביתה. רק שעתיים וחצי טיסה.
גאורגיה היא המדינה האירופית היחידה שבה אנחנו יכולים להסתוב ברחובות עם כיפה, ללא כל חשש. גאורגיה מדינה דתית שמכבדת את כל הדתות וסובלנית גם 
לדתות אחרות. בנוסף, הגאורגים רגילים לראות כיפות. הכפריים בגאורגיה נוהגים לחבוש כיפות לבד גדולות, כמו הכיפות של הברסלבים אצלנו או של תלמידי 'הר המור'. הכפריים מגיעים לערים, והכיפות שלהם מתקבלות בטבעיות ובאדישות כחלק מהנוף. כך גם הכיפות שלנו.
טביליסי הבירה היא עיר מדהימה. הישן והחדש משמשים בה בערבוביה. במרכז העיר העתיקה אנו רואים בתים ישנים עם מרפסות עץ, ומרחצאות חמאם בבנינים בני מאות שנים.
לא רחוק משם אפשר לראות מבנים אולטרה מודרניים כמו גשר השלום, בנין הקונצרטים בגינה הסמוכה, בנין בית המשפט עם הגג בצורה של כיפות, ועוד.
לא כולם בגאורגיה אוהבים את סגנון הבניה המודרני. לבית הקונצרטים המפואר הם קוראים בלעג "החצוצרות", כי זה מה שהבנין מזכיר להם. את גשר השלום המקסים שנבנה לפני 8 שנים, הם מכנים "Always Bridge", כי גג הזכוכית היפה שלו מזכיר להם צורה של פד הגייני לנשים מתוצרת Always.
אנחנו יוצאים לטיול רגלי בעיר העתיקה של טביליסי. מאזור המרחצאות מגיעים לבית הכנסת המרכזי, וממשיכים בסמטאות העיר העתיקה. כדאי לבקר גם במוזיאון היהודי, ששוכן בבנין שהיה פעם בית כנסת, עם גג בצורה של כיפה 
בולטת בקו הרקיע של העיר. כדאי לבקר גם ליד הבנין המוזר של תאטרון הבובות של גַבְרִיאָצֶה רֶצו. חלק מהבנין נראה כמו כמו קומות שנלקחו מבתים אחרים, וילדים הניחו אותם זה על זה כמו מגדל קוביות שעומד לקרוס. בקומה העליונה יש שעון, ובכל שעה עגולה יוצאת אל המרפסת דמות של מלאכית, ומכה בפעמון וחוזרת פנימה. בשעות 7 ו12 מצטרפות אליה בובות נוספות. למרות שהמבנה נראה כמו תאטרון בובות לילדים, למעשה זה תאטרון למבוגרים שמעלה הצגות עם ארומה קומוניסטית.
בעיר העתיקה נמצא גם המוזיאון היהודי. אתר חובה לכל תייר ישראלי. המוזיאון הוקם בתוך מבנה של בית כנסת מעוגל, שגג הכיפה שלו בולט בקו הרקיע של העיר העתיקה. יש בו עושר של מוצגים מתולדות יהדות גאורגיה, ועדויות ומסמכים החל מהמאה השמינית לספירה.
מכל מקום שבו נעצור בעיר העתיקה, נוכל לרדת לכיוון הנהר גוּרָה שחוצה את העיר, ולפסוע להנאתנו בטיילת היפה. כשנביט מהנהר במעלה ההר, נראה את חומות המבצר העתיק נַארִיקָלָה.
לצידו ניצב הפסל הענק "אמא ג'יאורג'יה" שמתנשא לגובה של כ20 קומות. 
המקומיים אומרים שאמא ג'יאורג'יה שומרת על העיר כל העת, ומקדמת את פני הבאים. ביד שמאל היא מחזיקה קערת יין להשקות את הבאים לשלום, ובידה הימנית חרב גדולה נגד אויבים וחורשי רעה. יש רכבל שלוקח אותנו משפת הנהר אל מרומי מבצר נאריקלו. המבצר נבנה במאה השביעית ונהרס במלחמות, והמבנים העומדים כיום נבנו במאה ה15. כדאי לשוטט שם ולחוש את האוירה המיוחדת. בצד השני של ההר נמצאים הגנים הבוטניים.
בית כנסת יפה וגדול ושוקק חיים ותורה נמצא ברחוב 45 Leselidze , קרוב מאוד 
לנהר. הוא נקרא בית הכנסת "הגוֹרְגִי", וגם "בית הכנסת של האַחַלְצִיחֶלִים". מבחוץ הוא בנוי לבנים אדומות, וחזיתו מעוטרת במגן דוד גדול. מבפנים הקירות צבועים בגוונים של תכלת וכחול, עם עיטורים יפהפיים בצבעים חום וארגמן. לעיטורים הוסיפו מעין "צל" בצבע אפור, שנותן תחושה של עומק כאילו אלה תבליטים ולא סתם קיר שטוח. מה שמחלל את הוד הקדושה של הקירות הצבועים אלה מזגנים מודרניים שניתלו על "העמודים" המצויירים בקירות. אילו הייתי חבר בקהילה הייתי מציע למקם את המזגנים בקובעת החלונות, כדי שלא יסתירו את הקירות היפים.
מעל דלתות ארון הקודש יש חופה מעץ בצורה של חצי כדור. התפלאתי לראות שלא נבנתה עזרת נשים בבית הכנסת הזה. כיום שמו מחיצת עץ ניידת בתוך עזרת גברים, מצד שמאל של דלת הכניסה. למען הנשים שבאות להתפלל. נדמה לי שכולן היו ישראליות.
בליל שבת בית הכנסת מלא עד אפס מקום. התרשמתי שיהודי טביליסי לא אוהבים את הישראלים שבאים להתפלל איתם, ומפטפטים בתפילה (כמקובל בישראל). לפיכך שולחים את התיירים הישראלים להתפלל בקומה השניה, שם יש בית כנסת מפואר עוד יותר.
התפילה בבית הכנסת הזה היא בנוסח עדות מזרח, בניגונים מיוחדים לעדה הגאורגית. ראיתי בבית הכנסת הזה כמה מנהגים יחודיים ליהודי גאורגיה. לאחר ברכת הכהנים הכהן יורד מהדוכן, עובר בין המתפללים, לוחץ יד לכל אחד ואחד ומברכו "ברוכים תהיו". בשבת שבה התפללתי שם היו בבית הכנסת כ200 מתפללים, והסיבוב הזה ביניהם נמשך זמן רב.
עוד מנהג המקום לומר לפני קריאת התורה בשבתות פרקי תהלים מפרק כ"ו עד פרק כ"ט.
את ה"מי שבירך" לעולה הם נוהגים לומר בסגנון מיוחד. הגבאי והעולה לתורה עומדים ליד ספר התורה, מניחים ידיהם זה על כתפיו של זה, ומתלחשים ביניהם חרישית, והקהל לא יכול לשמוע. התקרבתי ושמעתי שהגבאי אומר בשקט את הפסוקים הראשונים של המי שבירך, ואח"כ העולה אומר בשקט את שמות האנשים שהוא מעונין לברך, ובסוף הגבאי אומר חרישית את הפסוק המסיים את ה"מי שבירך" המוכר לנו.
עוד דבר ייחודי בבית הכנסת בטביליסי שמשך את תשומת לבי היה שאין שוטרים בכניסה לבית הכנסת, ואין שם בודק'ה ועמדת שמירה כמו שראיתי בכל בית כנסת באירופה. יהודי טביליסי חשים בטחון, ואין להם צורך בשמירה. זה הזכיר את הרש"י המפורסם מפרשת "שלח" לפסוק "הַבְּמַחַנִים אִם בְּמִבְצָרִים". רש"י אומר שם שאם אין להם חומה ומגדלי שמירה ומבצרים, סימן שהם חזקים ובטוחים בעצמם.
בחצר בית הכנסת יש גם מסעד כשרה "דוד", ובהמשך הרחוב עוד מסעדות כשרות.
במרחק קצר במעלה הרחוב נמצא בית כנסת "בית רחל", בתוך פסג' מסחרי מול מסעדה ערבית. בית כנסת יפה ומצופה שיש, אבל לא מענין מבחינה תיירותית. הוא נראה כמו בית כנסת רגיל בישראל, וגם התפילה בסגנון שלנו, בלי שום ייחוד וניגונים מיוחדים. רוב המתפללים הקבועים הם ילידי גאורגיה שעלו ארצה וירדו חזרה למולדתם, אבל מעדיפים להתפלל בסגנון ובנוסח שבו התפללו בהיותם בארץ ובשירותם הצבאי. בעצם, יש בו ייחוד- מתפללים שם מהר, וגומרים התפילה צ'יק צ'אק, הרבה לפני סיום התפילה בבית הכנסת הראשי.
כאמור, ישראלים נוהרים לטיולים בגאורגיה, ורבים מהם מהמגזר הדתי. ממשלת גאורגיה מעונינת לשמר את המצב ואף להגביר ולקדם אותו. שגריר גאורגיה בישראל, פאאטה קלאנדזה, אומר שהוא מחפש מלונאי ישראלי ומשקיע שיפתח מלון כשר בטביליסי לטובת הדתיים שבאים להתארח שם.
כשמגיעים לטיול של שבוע בגאורגיה, חייבים להקדיש לפחות יומיים ראשונים לטביליסי, ואז לצאת לטיולים במקומות אחרים בארץ המופלאה הזו. הצעות לטיולים בכתבה הבאה.
צילומים: אלון מלמד, יעקב מאור, וחנן גרינווד (ישראל היום)
(הכותב היה אורח של שגרירות גאורגיה בישראל ושל חברת התעופה גאורגיאן, המפעילה מידי יום שתי טיסות לטיביליסי).
יופי של כתבה