יש בעולם ערים שמזוהות לפי מבנה אחד. מגדל אייפל הוא פריז, הקולוסיאום הוא רומא, הכותל הוא ירושלים, וכן הלאה. בירת אזרבייג'ן, באקו, מזוהה עם 'מגדלי הלהבה' שבולטים בקו הרקיע של העיר. שלושה מגדלים עטויי זכוכית שצורתם כמו להבה מרצדת, מתנשאים לגובה של 39 קומות. קימוריהם רכים, כמעט אנושיים, גם כשהם עומדים דוממים, הם בתנועה. כמו מדורה עתיקה שאיש שכח לכבות
עם רדת הלילה באקו מחליפה מצב רוח. החושך כאן אינו סוגר, הוא נפתח. מגדלי הלהבה הופכים למסך חי. להבות טכניקולור רוקדות, דגלי אזרבייג'ן מתנפחים ברוח מדומיינת, צבעי כחול–אדום–ירוק גולשים זה אל זה כמו תפילה. זה לא רק מופע אורות מקסים. זה מחזה מרהיב שאסור לפספס.
לא במקרה נבחרה כאן האש כסמל. פירוש השם אזרבייג'ן הוא “ארץ האש”. כלכלת אזרבייג'ן מבוססת על תעשיית הנפט והאנרגיה. משם מייבאת ישראל את רוב הדלק שבו אנו מתדלקים את מכוניותינו. כשפרצה מלחמת אוקראינה נעצרה גם אספקת החיטה. ישראל העבירה לאזרבייג'ן ידע חקלאי מתקדם תמורת הזכות ליהנות מחלק מהיבולים החדשים. כיום גם רוב החיטה שלנו מיובאת מאזרבייג'ן. כך זכינו לקיים את הפסוק מתהלים " הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָאקוּ נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע"
באקו הבירה הופכת לאחרונה ליעד תיירותי מבוקש לישראלים. היא מציעה לנו נופים ואטרקציות מרהיבות במרחק טיסה לא גדול, רק 3 שעות וחצי, במחירים זולים יותר ממדינות אירופאיות אחרות. מתחילת שנת 2025 עד סוף נובמבר ביקרו בבאקו יותר מ26,000 ישראלים, שזה גידול של כמעט 130% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. אבל הסטטיסטיקה הזו מתעתעת. היא כוללת רק את הישראלים שעברו דרך ביקורת הגבולות בנמל התעופה. ישראלים רבים הרבה יותר עוברים דרך באקו, וממשיכים בטיסות קונקשן של חברת התעופה האזרית AZAL, בלי להחתים את הדרכון. AZAL מציעים טיסות זולות מאוד למזרח הרחוק, עם חניית ביניים בבאקו. הביקוש כה גדול, שהחברה מציעה שתי טיסות יומיות בקו לישראל, ובקרוב יעלו לשלוש טיסות יומיות, שהן 21 טיסות שבועיות. ישראלים רבים מנצלים את האפשרות הזו, ורק מקצתם יוצאים מהשדה לטייל קצת בעיר. אני מציע להאריך את הקונקשן. הנה רעיונות לטיולים בבאקו למי שנשאר יום או יומיים:
מומלץ להתחיל את הטיול ב"בולוואר". הטיילת היפה שעל חוף הים הכספי. לאורכה יש אתרים מעניינים, כמו מזרקת הברבורים עם הצווארים הארוכים של הציפורים שדומים לקימורים של מגדלי הלהבה. בקצה הדרומי של הבולוואר בנו את מיני ונציה, פארק שעשועים קטן שבו ניתן לשוט על גונדולה בתעלת מים מלאכותית. קצת קיטש, הרבה חן.
על הטיילת ניצב מוזיאון השטיחים, מבנה בצורת שטיח מגולגל, כמו סיפור שעוד רגע ייפרש. אריגת שטיחים באזרבייג'ן איננה רק מלאכה. היא חלק מהתרבות. מסורת שעוברת מאם לבת, מסבתא לנכדה. במוזיאון נאספו מעל 6,000 שטיחים מהמאה ה־17 ועד היום. אני מודה: אינני מבין גדול. אבל בעיניים של מבקרים אחרים ראיתי התפעלות גדולה.
מבין כל המוצגים, אחד "תפס" אותי- שטיח שנארג בכפר היהודי “הכפר האדום”. במרכזו איור של אליעזר עבד אברהם אבינו פוגש ליד הבאר את רבקה אימנו, כשהיא מציעה “שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה”. פתאום הבנתי: גם שטיח יכול להיות מדרש של התורה.
בקצה הטיילת מתגלה מרכז היידר אלייב– מבנה לבן, זורם, נטול פינות. כאילו הרוח עיצבה אותו. מסורת אזרית בלבוש עתידני אולטרה מודרני. בפנים יותר מ־3,000 כתבי יד, ספרים נדירים, פסלים, מיניאטורות, זיכרונות של משוררים. זהו מקדש אזרחי לתרבות, ולא פחות מכך, לתקווה.
ומשם אחורה בזמן, אל סמטאות העיר העתיקה (אִיצֵ'רִי שֶחֶר). מגדל הבתולה מקבל את פנינו. מגדל מסתורי בן שמונה קומות, שנבנה על יסודות עתיקים עוד יותר. המגדל נבנה במאה ה־12 על גבי מבנים מהמאות ה־7–6 לפני הספירה. יש השערה ששימש כמקדש אש זורואסטרי, או כ"מגדל שתיקה" שנועד לחשיפת גופות לעופות השמיים. האבן כאן זוכרת יותר מאיתנו. מראש המגדל נשקף נוף, אם כי מעקה זכוכית גבוה מקשה על צילום. אולי זו תזכורת שלא הכול נועד לאינסטגרם.
ההליכה בסמטאות העיר העתיקה היא מסע בזמן. בתי קפה קטנים, חנויות שטיחים, חומת העיר שמזכירה את ירושלים. מעניין לטייל בנחת בצד הפנימי של החומה, עליה מוצבים תותחים עתיקים, שמשום מה פונים פנימה לתוך העיר ולא החוצה. על החומה רואים גם תותח בליסטה עתיק, שנועד לירות בקשת אבנים כבדות מעל החומה. למדנו בבית הספר שהרומאים השתמשו בתותחי בליסטראות לכיבוש ירושלים ולכיבוש מצדה. הראו לנו ציורים של תותח כזה, אבל כאן בבאקו אנו יכולים לראות במו עינינו אחד כזה ששרד. הילדים מתלהבים. המבוגרים מהרהרים.
כדאי לעצור לרגע ליד בית המושל. מבנה יפה שאחדים מחלונותיו מכוסים פסלי נחושת ירוקים. על קיר חיצוני יש שלטי נחושת ב23 שפות: "תן לאהבה לפרוח בכל לב! שהעולם שלנו יתמלא ברחמים". גם בעברית. ציטוט מאגדה אזרית, עלי וזיני, "רומיאו ויוליה" מקומיים. אהבה, כך נראה, חוצה שפות.
ארמון שִירְוָואן־שָאח בפסגת הגבעה משקיף על העיר. אחת מיצירות המופת של האדריכלות מימי הביניים, אשר שימר את מאפייניו עד היום. מוצגים שם כדים עתיקים, בגדים, תכשיטים, ספרים עתיקים, והרבה חרבות. פעם היו יותר, אך הסובייטים שדדו את אוצרות הארמון כדי להציגם במוזיאונים בסנט פטרסבורג ובמוסקבה. באחד האולמות מוצג דגם מוקטן של העיר העתיקה שבתוך החומות.
כמה מהמבנים המעניינים ביותר בעיר נבנו בתחילת המאה ה־20 בתקופת "בּוּם הנפט" שהתגלה באזרבייג'ן. המבנים האלה יוצרים טבעת סביב העיר העתיקה, וכוללים גם אחוזות פרטיות שהקימו אילי הנפט הראשונים. אפשר לזהות כאן יסודות ברוקוקו, בארוק ומוּרי.
מסגד בִּיבִּי הֵיְיבָּת הינו אתר תיירות במערב העיר. מתברר שגם לאזרים יש "ביבי" משלהם, והוא קדום יותר משלנו. המסגד נבנה במאה ה13, והסובייטים הרסו אותו במסגרת מאבקם נגד כל הדתות. המבנה שוחזר לאחר קריסת בריה"מ. הלכתי לראותו במיוחד בגלל השם שלו. אני ממליץ לבקר שם בשעות דמדומים של בין הערביים, שאז התאורה מוסיפה לו קסם רב.
אתר תיירות נוסף הוא 'הר האש' יָנָאר דָאג, במרחק של כחצי שעה נסיעה מבאקו. יש בהר הזה "מעיינות" של אש, כמו שאצלנו בישראל יש מעיינות מים. גם הגודל דומה. ממעבה האדמה בוקע גז מתאן, שבוער ברציפות במשך מאות שנים. חוויה בלתי נשכחת לכל החיים. בקרבת מקום נמצא מקדש האש. מקדש הינדי עתיק ואתר עלייה לרגל של דת הזרהסוטרה.
בכל שנה בסתיו מתקיימים בבאקו מירוצי פורמולה1 שמרעידים את העיר. המרוץ כולל 51 הקפות המרכיבות מסלול של 306 ק״מ. במקביל לטיילת יש קטע ישר של יותר מ-2 ק״מ שבו המכוניות מגיעות למהירויות עצומות, לעתים מעל 350 קמ״ש. חלק מהמסלול מקיף את העיר העתיקה. שם הוא צר במיוחד, עם עיקולים צרים שהופכים אותו לאתגר קשה. עבר ועתיד, שוב, באותו פריים.
הנקודה היהודית
אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית שיעית עם תרבות של סובלנות דתית. אמרו לי שאין בעיה ללכת ברחובות עם כיפה ועם ציציות בחוץ. החלטתי לא לבלוט, למרות שאין סיכון. רוב העם האזרי מתגורר באיראן, שראשיה רוצים להשמידנו. אבל באזרבייג'ן דוקא אוהבים את ישראל. במיוחד בשנים האחרונות.
לאזרבייג'ן יש סכסוך גבולות עם שכנתה ארמניה, בה נמצאת מובלעת של תושבים אזרים, שנקראת נגורנו קראבאך. האזרים רוצים לספח את נגורונו קראבאך, ולכן התנהלו שם 3 מלחמות על השליטה במובלעת. בשתי המלחמות הראשונות ב1990 וב2016 אזרבייג'ן הפסידה, אך במלחמה האחרונה ב2020 האזרים ניצחו. הביסו את הארמנים בעזרת כטב"מים שקנו מישראל. כמעט כל אזרי שפגשתי הזכיר זאת בגאווה ובהכרת תודה.
סיבה נוספת לאהדתם היא הגיבור הלאומי שלהם, אלברט אגרונוב, כמו אצלנו טרומפלדור או יוני נתניהו. הוא היה טנקיסט יהודי שנהרג במלחמת קארבאך הראשונה. אנדרטה לזכרו הוקמה במיקום בולט בבאקו.
באזרבייג’ן חיה קהילה יהודית קטנה במספרה אך גדולה בנוכחותה. כ־25 אלף יהודים חיים כיום במדינה. מספר שאינו צועק, אבל בהחלט מדבר. בבאקו לבדה פועלים שלושה בתי כנסת, שלושה לבבות יהודיים שפועמים בנוסחי תפילה שונים, אך באותו דם עתיק.
בית הכנסת של יהודי ההרים הוא אולי המרשים מכולם, לא רק ביופיו אלא גם בסיפורו. הוא החל לפעול בעידן שבו דת הייתה עניין שיש להסתירו, לא להציגו לראווה. ואז, כאילו ההיסטוריה עצמה החליטה לעשות תיקון, הורה הנשיא אילהם אלייב להרוס את המבנה הישן ולבנותו מחדש. מאז 2011 ניצב כאן בית כנסת שהוא הצהרה: יהדות שאינה מתנצלת.
בפנים מקבל את פנינו עולם של הדר שקט. ריהוט חדיש, כמעט מהוקצע מדי, עשוי עץ מצופה בלכה שמחזירה אור כמו זיכרון טוב. מעל שני ארונות הקודש מתרוממת קשת עץ גדולה, מגולפת ביד אומן, כמעין שער טקסי בין עולם החול לעולם של תפילה. מתפללים כאן בנוסח קווקזי.
הרצפה מכוסה בשטיחים אזריים עבים וצבעוניים, כאלה שמספרים סיפור גם בלי מילים. כמחווה קטנה של כבוד וכדי לשמור עליהם, חולצים נעליים בכניסה ונועלים נעלי בית מבד, מסודרות בקפידה בארוניות ליד הכניסה.
מעבר לרחוב יש גינה ציבורית מטופחת שבה ילדים רצים וזקנים יושבים על ספסלים, ובצידה השני שוכן מבנה אחד ובו שני בתי כנסת נוספים, זה מעל זה, שכבות של זהות יהודית בבניין אחד.
בקומה אחת פועל בית הכנסת הספרדי־גיאורגי, בהנהגתו של הרב זמיר איסייב, דמות שמגלמת בתוכה את הגשר שבין באקו לירושלים. יליד העיר, בוגר ישיבות בישראל, חייל לשעבר בצה״ל, וכיום רב, מחנך ודמות אב לקהילה. הרב זמיר מנהל גם את בית הספר היהודי המקומי, שבו לומדים כמאה תלמידים לא רק מתמטיקה ואנגלית, אלא גם את השפה הג’והורית, לשונם של יהודי ההרים, שנשמעת כאן כמו הד קלוש של דורות רחוקים. בבית הכנסת עצמו מתכנסים מדי יום כשלושים מתפללים, לתפילת שחרית בנוסח עדות המזרח, עם סידורי “יחווה דעת”.
הרב זמיר מספר על מנהגים המיוחדים ליהדות אזרית. בחנוכה מכינים סביבונים מאגוזים. בפסח אופים מצה עגולה ענקית, בקוטר של מטר, ותולים אותה על הקיר בחדר הסדר, כמו שמש אכילה שמביטה על המסובים מלמעלה.
מעבר לכך, הרב זמיר הוא גם חבר בית הדין הרבני, שתחום שיפוטו מגיע עד טביליסי. הוא מספר שבבאקו יש גם מוסלמים שמבקשים להתגייר, לומדים יהדות בין כתלי בית הכנסת שלו, ותעודות הגיור מוכרות על ידי הרבנות הראשית לישראל. אותו בית דין מעניק גם תעודות כשרות למפעלי מזון מקומיים שמייצאים לישראל.
בקומה שמעליו נמצא בית הכנסת האשכנזי, שורשיו נטועים בתחילת המאה הקודמת, ימי הבהלה לזהב השחור. הנפט משך לבאקו אנשי עסקים מכל אירופה, וגם יהודים מפולין ומליטא, שהביאו עמם הון, נוסטלגיה ונוסח תפילה. הם בנו לעצמם בית כנסת בנוסח אשכנז, אך כיום מתפללים כאן בנוסח האר"י. ב־2003 עבר המבנה למשכנו הנוכחי, קומה אחת מעל הספרדים. אולי לא במקרה, אלא כסמל לשכבות ההיסטוריה.
כיום עומד בראשו שליח חב״ד, הרב שניאור סגל. בשבתות מתכנסים כ־70 איש, חלקם ישראלים. בחגי תשרי הגיעו כ־400 איש לשמוע קול שופר. "אבל זו קהילה לא דתית,” אומר הרב סגל בכנות שיש בה גם צער. “רוב היהודים בבאקו אינם שומרים תורה ומצוות.” ובכל זאת, בין מסיבות חג לפעילות תרבותית, בין חנוכה לפורים, בית חב״ד ממשיך להדליק אור. לפעמים זה כל מה שצריך: לא רוב, אלא רצף. לא כמות, אלא עקשנות של זהות.
שלושה בתי כנסת, שלושה סיפורים, וקהילה אחת שממשיכה לעמוד זקופה, בין קווקז לכספי, בגאוות יחידה שקטה אך עמוקה.
כשהמטוס של חברת 'ארקיע' ממריא מבאקו, מגדלי הלהבה מצטמקים לאור קטן באופק, כמו נר חנוכה ביום השמיני. נדמה שהעיר אינה נפרדת באמת, אלא רק מהנהנת לשלום. כי באקו לא מבקשת שתזכור את רחובותיה, אלא את התחושה: שעבר ועתיד יכולים לחיות יחד, שאש יכולה לחמם בלי לשרוף, ושיהדות יכולה לפרוח גם הרחק מירושלים, אם רק נותנים לה מקום. ומי שיודע להקשיב, יבין. זו אינה תחנת מעבר. זו תחנה של לב.
