בשבוע שעבר נפטר נשיא איחוד האמירויות ח'ליפה בן זאיד אל נהיאן, ובמקומו נבחר לנשיאות אחיו מוחמד בן זאיד. גם לנו יש זיקה רחוקה אל משפחתם. במעון המלכותי בדובאי שבו התגורר סבא-רבה שלהם, שוכן כיום המוזיאון היהודי ומוזיאון השואה.

בדובאי יש שפע של אטרקציות תיירותיות, שסקרנו בכתבות קודמות. אחד מאתרי התיירות בדובאי החשובים לנו ביותר הוא "המוזיאון היהודי" שקרוי גם "מוזיאון השואה". מפתיע לגלות מוזיאון כזה במדינה ערבית. המוזיאון היהודי נמצא בצפון מזרח דובאי, הרחק ממרכז העיר. לכן ישראלים ממעטים להגיע לבקר בו, ורוב מדריכי הטיולים מישראל אינם יודעים על קיומו. אבל אנחנו ממליצים בחום להגיע לשם. הביקור במוזיאון היהודי של דובאי הוא מסקרן מאוד, וכרוך בחוויה מרגשת שלא תישכח במהרה.

למעשה, זה לא מוזיאון יהודי בלבד, אלא אגף במסגרת של מוזיאון "צומת של תרבויות" (CCM) Crossroad of Civilizations Museum. אלה שלשה מוזיאונים גדולים, שאחד מהם מוקדש לכלי נשק עתיקים, אחד לכתבי יד ערביים, והשלישי ליהדות. ההפתעה גוברת כאשר מתברר לנו שהמוזיאון היהודי נפתח לפני כעשר שנים, זמן רב לפני הסכמי אברהם.

חפצי האומנות שבמוזיאון מביעים ברובד העמוק גם ערכים של סובלנות, חיוביות, ותקווה. בעבר הרחוק עברו דרך דובאי שיירות של סוחרים בני עמים שונים, שלא היתה להם שפה משותפת. בכל זאת הם הצליחו לתקשר ביניהם באמצעות החלפת מתנות ואוכל, וגם לסחור ולהחליף מוצרים שהובילו. זו המשמעות החזקה ביותר של סובלנות בין חברות. אותם סוחרים עתיקים ידעו לבסס תועלת הדדית בצורה חיובית, ולא באלימות וגזל. הגישה שלהם נותנת גם לנו תקווה לשלום אמת בין עמים.

המתחם היהודי במוזיאון נמצא בחצר גדולה (אל פנה) מוקפת בחדרים ואולמות, שכל אחד מוקדש לנושא אחר. האולם הראשון מוקדש ל"פלסטינה וארץ הקודש".

על הדלת יש מזוזה גדולה, שמתקבלת בחוסר טבעיות במקום הזה. בפנים תצוגה של מטבעות עתיקים, כתובה עתיקה, וגם מסמכים כמו מכתב מקורי של הרצל ובחתימתו, וצילום של הצהרת בלפור.

מוצגים כאלה מעניינים ומרגשים בכל מקום בעולם, אך לראותם במוזיאון במדינה מוסלמית זה מעורר גם השתאות והתפעמות. היינו כחלומים.

בהמשך התצוגה אנו עוברים לחדר כתבי יד בעברית ובערבית.

גלריה נוספת מוקדשת לרב תרבותיות ומציגה כתבי יד ומוצגים בעיקר מוסלמים, אך גם יהודים ונוצרים. יש בה אוסף מרשים של ספרי קוראן עתיקים, חלקם כתובים על קלף ומקצתם מעוטרים באיורים. גולת הכותרת של הגלריה הזו הוא פרוכת עתיקה גדולה שעטפה פעם את אבן הכעבה הקדושה למוסלמים בעיר מכה.

גלרית הפנינים

גלרית הפנינים מוקדשת לתחום הכלכלי הראשי שעליו התבססה דובאי, לפני שהבריטים גילו באדמתה את הנפט. הפנינים היו חלק חשוב בהיסטוריה ובתרבות של דובאי ואמירויות אחרות. מוצגים שם פנינים בצבעים שונים ובגדלים מדהימים, וגם אחד מהכתרים של מלכת אנגליה המעוטר בפנינים.

אפילו באולם זה יש היבט יהודי- בין המסמכים הרבים על הקירות תלויה גם כרזה בעברית ועליה הפסוק "אשת חייל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה".

הגלריה האחרונה עוסקת בהיבטים מקומיים של דובאי. כידוע, המפרץ לחופי האמירויות מכונה בעולם בשם "המפרץ הפרסי", אך האמירתים מעדיפים לקרוא לו בשם "המפרץ הערבי", כי הוא גם שלהם. המוזיאון מציג בגאווה את המהדורה הראשונה משנת 1560 של "האטלס של עלי ביי" על מסעותיו דרך ערב, וגם במפות אלה כתוב השם 'המפרץ הערבי'.

בגלריה זו מוצגים גם מסמכים מהמאה ה19 על סיום העבדות באמירויות, והארכיונים הממשלתיים מתקופות השלטון ההולנדי והבריטי.

גלרית השואה

גולת הכותרת של המוזיאון היא גלרית השואה. באולם זה רואים על הקירות כרזות על מוסלמים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים. כמו, למשל, דיפלומט טורקי מוסלמי שהציל ממוות 13 יהודים מרודוס, בעלי אזרחות טורקית שכבר היו על הרכבת לאושוויץ, והורדו ממנה לפי דרישתו. או ד"ר מוחמד הלמי, מוסלמי יליד מצרים שלמד רפואה בברלין ונשאר שם, שהסתיר בביתו רופאות יהודיות שהכיר מתקופת לימודיו, ועוד.

          

שם למדתי לראשונה שבמסגד קאדור בין-גאביט באלג'יריה בנו מקלט להסתרת יהודים. מיצג מיוחד מוקדש למוסלמים אלבניים שסרבו לדרישת הנאצים להסגיר את שכניהם היהודים. בארונות זכוכית יש מוצגים יהודיים ונאצים, ובוויטרינות על הקירות מוצגים מוצגי שואה, סיפורה המרגש של אנה פרנק, צילומי בתי כנסת מפולין וכדומה.

בין שני ארונות הזכוכית במרכז הגלריה אנו רואים מיצג שלא ישאיר אותנו אדישים. במרכזו צילום מפורסם של הילד מהגטו שמרים ידיים מוקף בחיילים נאצים. הגדילו את הצילום לגודל טבעי של הילד, והדביקו רק את הילד על לוח. מהתקרה משתלשל מעגל של רובים שקניהם מכוונים אל הילד חסר הישע. על שרשראות הברזל שמחזיקות את הרובים תלויים צילומים של ילדים קורבנות השואה. יצירה מרגשת וגאונית של בן סיילס מתל אביב. כשהייתי באולם הזה בפעם השניה, לא היו הרבה מבקרים. כרעתי על ברכיי ליד צילום הילד, ראשי בגובה של ראשו, וניסיתי לראות את המראה שראה הילד מול הקלגסים. המיצג מזעזע ומעורר מחשבה.

 

העומדים מאחורי הקמת המוזיאון

המוזיאון היהודי בדובאי הוא יוזמה של אדם פרטי. אחמד אובאיד אל מנסורי הוא אדם משכיל שלמד באוניברסיטאות

בארה"ב, חזר לארצו, ונהיה איש אמיד. אחמד הוא אדם גבוה ומרשים, שומר מסורת שמקפיד ללבוש תמיד את הקונדורה (גלביה). גם כאשר הצטרף למצעד החיים בפולין, לבש את הבגד המסורתי שהוא גאה בו. הוא אספן אומנות שהחל לאסוף עתיקות כבר בשנות השמונים, ובכלל לא התכוון לפתוח מוזיאון. המפגש עימו היה הריאיון המעניין והמרגש מכל הראיונות שקיימתי בנסיעה האחרונה לדובאי.

"אנשים אוהבים לאסוף דברים שמעוררים בהם רגש ואהבה. יש לי חברים שאוספים שעוני יוקרה, יש לי חברים שאוספים מכוניות, ואני אוסף דברים היסטוריים".

שאלתי: למה דוקא היסטוריה מעוררת בך תשוקה כזו?

אחמד: "במשפחה שלי שמרו כתבי יד של אבות אבותיי וגם ספרי קוראן מתקופותיהם. האמירויות שוכנות על צומת דרכים תרבותית של נתיבי סחר גלובליים בין אירופה, אפריקה ואסיה. לאמירויות המפרץ יש היסטוריה עשירה מאוד, וארכיאולוגיה עניה יחסית. לא ידענו איזה אוצרות ארכיאולוגיים טמונים תחת רגלינו. עד המאה הקודמת אבותינו התגוררו בעיקר באוהלים ובמבני חימר ובוץ. רק כאשר התחילו לבנות גם אצלנו מבני בטון גבוהים, חפרו להם יסודות עמוקים, ואז נתגלו גם מימצאים ארכיאולוגיים. למשל, כשהרחיבו בשנת 1995 את נמל התעופה הבינלאומי באבו דאבי מצאו שני מבני אבן מתקופת הברונזה. בכל פעם ששמעתי שגילו באתרי בניה כלים היסטוריים וספרים עתיקים, השתדלתי לרכוש אותם".

בשנת 2006 סיים אחמד את בניית ביתו הפרטי, ואת קומת המרתף הקדיש לאוסף שהלך וגדל. שם ניקה באהבה את המוצגים וסידר אותם להנאתו. כאשר היה מארח חברים בביתו, נהג לרדת איתם למרתף, להראות ולהסביר את ההיסטוריה שאפילו חלק מהאמירתים המקומיים לא הכירו. עד שאחד מאורחיו אמר לו: "למה אתה שומר את זה אצלך ולא חושף את זה לציבור הרחב? אני אמצא עבורך מקום גדול יותר שמתאים לאוסף הזה". וכך היה. הממשלה העמידה לרשות אחמד את מעונו ההיסטורי של סבו של שליט דובאי הנוכחי, מוחמד בן ראשיד אל מקטום. אחמד שיפץ והתאים את הארמון, ובשנת 2012 פתח בו את המוזיאון לתרבויות.

ואיך המוסלמי כמוך הגיע לנושא היהדות?

"יש לי חברים יהודים שראו את המוצגים במרתף הבית שלי, והביאו לי תשמישי קדושה יהודים. רוב המקומיים אינם רוצים לשמוע על ישראל והיהדות. לכל אחד יש הנרטיב שלו, ואינו אוהב לשמוע על נרטיב של אחרים. לא אצלי. אני דוקא אוהב לקרוא וללמוד על עמים אחרים ומקומות רחוקים. אז התחלתי לקרוא יותר על היהדות".

לא ציפינו לראות מוזיאון יהודי במדינה ערבית. איזה סוגי מבקרים באים אליכם?

”רוב המבקרים הם תלמידי בתי ספר וסטודנטים באמירויות, וחוקרים אקדמאים מכל המרחב הערבי, ובעיקר מסעודיה. גם תיירים מגיעים למוזיאון, בעיקר ממדינות ערב. מגיעות גם קבוצות של תיירים אמריקאים, אבל תיירים ישראלים אינם מגיעים. אני מופתע לגלות שיהודים אמריקאים שמגיעים לכאן אינם מכירים מספיק את השואה של עמם".

ביקרתי במוזיאון ביום שסיירו בו שתי משלחות של יהודים משיקגו, מהתורמים למפעל הבונדס. כשסיימו לסייר באולמות התצוגה, הם נעמדו על המרפסת להקשיב למייסד המוזיאון. אחמד הסביר: "באזור הזה של העולם אין הכחשת שואה, אבל גם אין מודעות לשואה. לא מכירים אותה כראוי. כערבים, חשוב לנו לתת ריספקט לקורבנות. המטרה שלנו לקרב את הבריות ואת העמים כדי לחיות בשלום אלה עם אלה. אני מאמין שצפיה באימי השואה יכולה לגרום לאנשים ולדור הצעיר להסתייג מגזענות ומאלימות".

את המוזיאון מנהלת יעל גרפי, צעירה ישראלית שמתגוררת בדובאי. היא יזמה את פתיחת תצוגת השואה יחד עם האוצר הישראלי, בן סיילס, שמשמש גם מדריך טיולים לדובאי. אחמד מגלה לנו שבתחילה תיכנן שהתצוגה הזו תתקיים רק באופן זמני לכבוד יום השואה. "אבל ההתעניינות הציבורית פה בדובאי גרמה לי להפוך אותה לתצוגה קבועה".

 

בסיום כל סיור קבוצתי נוהג אחמד להדליק 6 נרות נשמה לזכר ששת מיליוני היהודים. עמדנו במרפסת בשרב הכבד, אבל בלב הרגשנו קור מקפיא. היהודים משיקגו החלו לומר את תפילת קדיש, כאשר מקצתם מקריאים בקול את התפילה כולה, ואחרים רק עונים "אמן" במקומות המתאימים. אחר כך אחת הנשים הקריאה את תפילת "יזכור" באנגלית.

המסר של המוזיאון היהודי בדובאי מוצג גם על כרזת ענק על קיר הכניסה, שעליה כתוב "בני דודים" בערבית משולבת בעברית.

ראיתי בחיי הרבה מוזיאונים יהודיים בעולם ומוזיאונים ואנדרטאות לשואה, אבל המוזיאון הזה מיוחד במינו. אחרי הביקור במוזיאון היהודי בדובאי גם אני הייתי שקוע במחשבות נוגות. מאוחר יותר עיכלתי את המראות ואת הרגשות שעוררו בי. המיוחד הוא לגלות צד אנושי-תרבותי אצל העם הערבי. הפלסטינים וערביי ישראל הרגילו אותנו לראות אצל הערבים בעיקר גילויי שנאה ואלימות, עד ששכחנו שיכול להיות אחרת. שיש גם ערבים אנושיים שמגלים אמפטיה לטרגדיות של עמים אחרים. לפיכך המוזיאון הזו אינו רק מוזיאון לשואה וליהדות, אלא גם חוויה מתקנת לתרבות האנושית העולמית. המוזיאון הזה והשיחה עם אחמד מעניקים לנו תחושה שהסכם השלום עם האמירויות הוא אמיתי ושורשי בין עמים שוחרי שלום ושלווה, ולא רק בין מנהיגים פוליטיים כמו הסכמי השלום הקרים עם מצרים וירדן.

כך הבנתי טוב יותר למה אחמד קורא לו "צומת של תרבויות".