ריגה ידועה בעולם כעיר תיירות. כ3 מיליון תיירים מבקרים בה מידי שנה. משרד התיירות המקומי בודק בקביעות גם את התיירות הישראלית. מנהל הפיתוח של משרד התיירות, סרגיי מולדובנס Sergey Moldovans, מדווח שכ30,000 ישראלים הגיעו לריגה בשנת 2018. כשליש מהם אנשי עסקים, והשאר קבוצות מאורגנות או ישראלים עם שורשים או קשרים משפחתיים בלטביה. לאחרונה החלו משרד התיירות של לטביה ושגרירת לטביה בישראל, אליטה גבלה Elita Gavele, להשקיע בשיווק לטביה גם לתיירים מישראל. "המטרה שלנו היא ליצור עליה של 10% בכמות הישראלים בכל שנה בחמש השנים הבאות" אומר סרגיי. השגרירות בישראל יוזמת אירועים, מפעילה קמפיינים ברשתות חברתיות, ובכירי התיירות בלטביה מגיעים מידי שנה ליריד התיירות IMTM בתל אביב.

טסתי לריגה לבחון את המקום, ומצאתי את אחד הערים היפות ביותר בעולם. יש לה פוטנציאל להיות להיט תיירותי גם לישראלים. עלויות המחיה הנמוכות בריגה והטיסות היומיות הזולות של 'Air Baltic' הופכים אותה ליעד הבא שימשוך ישראלים. הנה מבחר של 20 אתרי תיירות מתוך הרבים שאפשר לראות בריגה היפה:

בית הראשים השחורים

אתר התיירות הפופולרי ביותר בריגה הוא "בית הראשים השחורים" House of the Blackheads שנמצא בכיכר העיריה בעיר העתיקה של ריגה. בית יפהפה בצבע אדום עז, בסגנון רנסנס הולנדי, שבולט היטב בכל הסביבה. גם העובדה שהוא שוכן בצד כיכר, מאפשרת לנו לחזות ביופיו ממרחק ומכיוונים שונים. לא בכדי נהיה הבנין הזה הסמל של ריגה, שתיירים מגיעים לראותו ולהצטלם ברקע שלו.

הבנין המקורי נבנה לפני כמעט 700 שנה כמקום מפגש של אנשי עסקים עשירים שהתאגדו בקבוצות לפי עבודתם ("גילדות"). אחד מתנאי ההצטרפות היה להיות בעל משפחה. סוחרים צעירים ורווקים הקימו לעצמם גילדה משלהם. הם קראו לעצמם "הראשים השחורים" בגלל שמעל שער הכניסה יש תבליט של שני קדושים נוצרים, ואחד מהם היה כושי. מאוחר יותר הם רכשו את הבנין וסילקו את כל הארגונים האחרים. במלחמת העולם השניה נהרס הבנין בהפצצה, ואח"כ נבנה מחדש בצורה שמשחזרת את יופיו המקורי.

כנסיית סנט פיטר

סמל נוסף של ריגה הוא כנסיית סנט פיטר עם המגדל והצריח הגבוה שלה, שבולט היטב בקו הרקיע של העיר. הכנסיה נבנתה בשנת 1209, והיא מיתמרת לגובה 123 מטר. האטקרציה התיירותית בכנסיה היא המעלית שלוקחת אותנו לגובה 70 מטר. שם יש מרפסת עם תצפית פנורמית מדהימה לכל הכיוונים. העיר העתיקה נראית כמונחת בכף היש שלנו. הנוף מרהיב. אומרים שאם לא הצטלמת על רקע העיר, לא באמת ביקרת בריגה.

הקתדלרה עצמה די נאה, אבל לא משהו שמצדיק ביקור תיירותי שם.

פסל האחים גרים

 

מאחורי כנסיית סנט פיטר, ניצב ברחוב Skārņu פסל בהשראת הסיפור של "מקהלת החיות מברמן" שחיברו האחים גרים. עלילת הסיפור היא על חמור שבעליו לא אוהב אותו, והוא מחליט ללכת לעיר ברמן בגרמניה כדי להקים מקהלה. בדרך הוא פוגש עוד חיות שמרגישות דחויות על ידי בעליהן. הכלב והחתול והתרנגול מצטרפים למסע של החמור. בדרך הם פוגשים שודדים רעים. החיות עומדות זו על זו ומשמיעות קולות, והשודדים חושבים שזו מפלצת משונה, ובורחים.

בשנת 1990 העניקה עיריית ברמן את הפסל הזה כמתנה לעיר ריגה. היה מאחוריו מסר פוליטי סמוי, כאילו "להפחיד את חבורת השודדים של גורבצ'וב". אגדה מקומית בריגה אומרת שמי שמלטף את האף של החמור שבפסל, יצליח בעבודתו. מי שילטף את ראש החתול, יזכה לברכה אחרת. לפיכך החוטמים של הפסלים מבריקים מרוב שפשופים של המבקרים.

פסל החרות

אנדרטת החירות Freedom Monument  הוקמה כדי להנציח את העצמאות של לטביה מידי הרוסים, ואנדרטת זיכרון לחיילים לטבים שנהרגו במלחמת השחרור של לטביה בשנים 1918-1920. על אובליסק בגובה כ12 קומות ניצב פסל מברונזה של אלת החירות, מניפה בידיה שלשה כוכבים מוזהבים שמייצגים את שלשת האזורים בלטביה.

בפינות של תחתית האובליסק יש 4 פסלים שמסמלים את מאפייני החברה הלטבית- בטחון, כלכלה, חינוך, וחיי משפחה. כדאי להגיע לכיכר החירות בשעות עגולות, כי כשמתחלפת שעה יש כאן מסדר חילופי משמרות. ילדים יעופו על זה.

בסופי שבוע נראה גם זרי פרחים למרגלות פסל החרות. בחתונות בריגה נהוג שהחתן והכלה הולכים לאחר הטקס בכנסיה להניח את זר החתונה לרגלי פסל החרות. (לא הבנתי איך הלטבים כורכים יחד נישואים עם חירות. בעיניי זה נראה אוקסימורון).

עמוד שעון ליימה

כאשר אנחנו מבקרים בכיכר החירות כדאי לגשת ל"שעון ליימה"  Laima Clock בפינת הכיכר. את השעון הציבו בעלי מפעל השוקולד והממתקים ליימה, בתקופה שלא לכל פועל היה שעון יד. השעון על העמוד נועד להזכיר לפועלים הנמצאים בדרכם לעבודה מה השעה, כדי שלא יאחרו. מפעל הממתקים ליימה פופולרי מאוד בלטביה, ומייצר ממתקים גם כיום. יש לו זיקה לישראל, כי בעל המפעל היה התעשיין היהודי אליהו פרומצ'נקו, שעם עלית הנאצים לשלטון בשנות ה30 מכר את המפעל לממשלת לטביה, ועלה ארצה. הוא הקים ברמת גן את בית החרושת לשוקולד 'עלית'. במשך שנים רבות עד לסגירתו בשנת 2007, היו החולפים לידו נהנים מריחות מתוקים של שוקולד ושל סוכריות טופי. כשעמדתי ליד השעון בכיכר החירות, עלה באפי הזכרון הנעים של ריח השוקולד ברמת גן.

מרכז העיר

אתרי התיירות בריגה שאני מעדיף, אינם אלה המפורסמים והמופיעים בספרי ההדרכה הרשמיים. בעיניי, חלק מהיופי של העיר הוא דווקא בבניינים "הרגילים". כמעט חצי ממרכז העיר הם בתי מגורים שנבנו בסגנון הארט-נובו. בסגנון זה מסגרות החלונות ומשקופי הדלתות והכניסות מעוטרים בקישוטים גרפיים מעוגלים, ובפסלים של אנשים ופירות. סגנון הבניה הזה היה מקובל בתחילת המאה הקודמת בקרב אנשים עשירים באירופה.

ריגה היא העיר שבה יש הכי הרבה בניינים בסגנון זה. מרכז העיר נחשב 'בירת הארט-נובו העולמית', וזכה להיכלל במסגרת אתרים לשימור של אונסקו. כל בית יפה מחברו, ומעורר התפעלות. אצלנו בישראל היו כבר עושים מכל בנין כזה "אתר תיירות", אבל בריגה הם בתים רגילים למדיי. לנו כישראלים קשה להבין שמדובר בבתי מגורים רגילים, ולא במבני ציבור בומבסטיים.

הארכיטקט המוביל של סגנון בניה זה היה יהודי בשם מיכאל אייזנשטיין, שזכה לכינויים "גאודי הריגאי" ו"האיינשטיין של הארכיטקטורה".

הנה צילומים של בתים אקראיים שנמצאים ברחוב Albert. בדרכי מידי בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת, עברתי במדרכה לידם, ולא יכולתי שלא לעצור ולהתבונן בהם שוב ושוב. כמוהם יש עוד כ800 בתים בכל מרכז העיר. הנה תמונות שוות יותר מאלפי מלים שלי:

במקרה, אלה בתים שנמצאים זה לצד זה. אבל יש רבים מאוד כמוהם בכל מקום במרכז העיר, ומדריכי הטיולים אינם מביאים אותנו לחזות בהם. ללכת ברחובות  של ריגה זה כמו לדפדף באלבום לארכיטקטורה.

הלכתי ברחובות והסתכלתי למעלה עד שנתפס לי הצוואר. חזיתות הבתים כל כך יפות שבא לבכות. יופי מהמם. אבל מה שמדהים יותר, זה שהמקומיים לא נדהמים מזה. הלטבים מורגלים כל כך בפאר הזה, עד שהוא נראה להם טבעי ומובן מאיליו. אבל אנחנו -הישראלים- לא מסוגלים להישאר אדישים כמותם למראות האלה. אפשר להקדיש יום שלם רק לשוטטות ברחובות במרכז העיר.

בית האופרה

לכיכר החירות צמודה גינה יפה, שבשוליה נמצא בנין האופרה הלאומי היפה והמרשים. הוא נבנה בשנת 1863 בסגנון ארכיקטקטורה גרמנית, עם אקוסטיקה מעולה ונדירה. מקום זה מהווה גאוות התרבות של ריגה. על במותיו הופיעו להקות האופרה החשובות ביותר בעולם, קונצרטים של התזמורות הפילהרמוניות הגדולות, וגם מופעי פופ ובאלט. בתקופה מסויימת המנצח הראשי היה מלחין יהודי בשם מארק לוין, ששינה שמו למארק לברי. חזית הבנין עוצבה בצורה שמזכירה את בנין תיאטרון הבולשוי במוסקבה.

הכנסיה הרוסית

בהמשך הרחוב מאחורי כיכר החירות נמצאת כנסיה יפהפיה, עם צריחי פעמונים מצופים זהב. אם המקום הזה מזכיר לנו את הכנסיה הרוסית בירושלים, אין זה מקרה. שניהם תוכננו על ידי אדריכלים מאותה אסכולה ובאותה תקופה. בתקופת הכיבוש הסובייטי חדלה הכנסיה לתפקד כמקום תפילה לע"ז, והרוסים הפכו את המקום לפלנטריום ולמסעדת יוקרה. עם נפילת מסך הברזל המקום הוחזר לידי הכנסיה הפרבוסלבית. מבחוץ המבנה נראה יפהפה. ספק אם מבחינה הלכתית מותר לנו להיכנס לתוכו.

השוק המרכזי

בריגה שוכן אחד השווקים הסגורים הגדולים ביותר בעולם. הוא הוכרז כאתר לשימור של אונסקו. יש בו כ3,000 דוכנים שבהן ניתן לקנות מכל טוב. החל במזון וביגוד, וגם הרבה עתיקות ומזכרות. הוא גדול פי ארבעה משוק מחנה יהודה בירושלים. אומרים שמגיעים לשם יותר מ100,000 קונים ביום. הוא יעניין אותנו לא בגלל המוצרים, אלא בגלל האווירה המיוחדת.

כשמדובר בשוק של ריגה כדאי להסתכל בקנקן ולא רק במה שיש בו. השוק שוכן במבנים שנבנו ב1920 כהאנגרים לספינות אויר 'צפלין' גרמניות. גרמניה כבשה במלחמת העולם הראשונה גם את לטביה, ותכננה להמשיך במסע הכיבושים לכיוון מזרחה. ספינות האויר היו גדולות מאוד, וההאנגרים נבנו בהתאם. כאשר הגרמנים סולקו מלטביה, עמדו ההאנגרים ללא שימוש שנים רבות, עד שהעיריה החלה לנצל את השטח לצורך השוק. בכל מבנה מוכרים מוצרים מסוג אחר. באחד- ירקות ופירות, באחר- ביגוד, באחר- מוצרי בשר ודגים, וכן הלאה.

פארקים ציבוריים

בריגה אפשר לראות גם פארקים ציבוריים רבים. בכל אחד דשאים נרחבים ועצים גבוהים. הטבע בריגה – מרגיע. מתאים במיוחד להיכנס לאחד הפארקים לנוח לאחר כמה שעות של טיולים רגליים, ושוטטות בין אתרי התיירות בעיר. בפארקים האלה יש גם הרבה מתקני שעשועים לילדים, שהופכים את ריגה יעד מעולה לטיולי משפחות.

הפארק שנחשב היפה ביותר הוא פארק Bastejkalna שמקיף את כיכר החירות, וממשיך לאורך תעלת Pilsētas. אני הזדמנתי לשם בשבת אחרי הצ'ולנט. ישבתי לנוח על ספסל, מביט בילדים המשחקים והמתרוצצים על הדשא. ואז נזכרתי גם ברב הרא"ה קוק, שכנראה גם הוא שיחק פה בילדותו. הצטערתי שלא הבאתי איתי מהארץ את הספר "טל ראיה" שחיבר הרב צבי נריה. הספר עוסק בחיי הרב קוק בצעירותו בלטביה לפני שעלה ארצה בגיל 39. ("טל" זה 39 בגימטריה). חשבתי שאין מקום מתאים מזה לקרוא בספר זה. ממליץ לקוראיי לעשות את מה שאני פיספסתי.

בית החתולים השחורים

עוד מקום שכדאי לנו לבקר הוא בית החתולים, בגלל הסיפור שמאחוריו. היה בריגה סוחר שהתעשר במהירות, ורצה להצטרף למועדון הסוחרים. הסנובים דחו אותו בגלל מנהגיו העממיים הגסים. האיש הזה רכש את המגרש שמול מועדון הסוחרים, הרס אותו, ובנה במקומו את הבנין הצהוב שאנו רואים עד היום.

ללטבים יש אמונה תפלה שחתול שחור מביא מזל רע, וחתול שחור שמפנה אליך את אחוריו מביא לא סתם מזל רע, אלא מזל רע מאוד וגם מסריח. לפיכך, על הגג הוא הציב פסלים גדולים של חתולים שחורים, כשאחוריהם מופנים לחזית של מועדון הסוחרים. הסוחרים הסנוביים שבמועדון לא יכלו לשאת את הפרובוקציה המבישה הזו, ותבעו אותו למשפט. השופט פסק פשרה לפי הסוחרים יצרפו אותו למועדון שלהם, והוא יסיר את החרפה מגג הבנין שלו. וכך היה. הוא פינה את החתולים מהגג, והציב שניים מהם ליד דלת הכניסה לבית, כשפניהם מקבלים את פני האורחים. כעבור שנים רבות סללו שם את הרחוב, ואז צאצאיו של אותו סוחר העלו שוב את החתולים לגג, והציבו אותם בקצה הצריחים, אבל בפוזה לא פוגענית. סיפור נחמד.

בית "העוגה של סטלין"

במבנה של גורד השחקים הגבוה בריגה שוכנת המחלקת למדעים של אוניברסיטת לטביה. הבנין נבנה בתקופה הסובייטית, בסגנון פסבדו-בארוק. בתי דומים אנחנו יכולים לראות גם במוסקבה. הלטבים קוראים לבית הזה "עוגת החתונה של סטלין", כי הרבדים המדורגים מזכירים עוגת חתונה.

מוזיאון הכיבוש הסובייטי

המוזיאון מכיל המוני מסמכים מתקופת הכיבוש הנאצי ואחריו הכיבוש הסובייטי מ1940 עד 1991. הוא ניצב בכיכר העיריה, צמוד לבנין הראשים השחורים. בביקורי האחרון מצאתי את המקום סגור לשיפוצים, ונאמר לי שהתצוגה הועברה לבנין הישן של השגרירות האמריקאית בשדרות Raiņa. יש שם מדור מיוחד לזכר שואת יהודי ריגה, וגם לגירוש הגדול של יהודי ריגה לסיביר ע"י הרוסים.

אגב, ריינה זה שעל שמו נקראת השדרה היה המשורר הלאומי של לטביה. הוא ביקר בישראל, והתארח אצל חיים נחמן ביאליק. אמר לו שהוא מתלהב ממראה עיניו בישראל, ושיכתוב כתבה ושירים על כך. אבל הוא נפטר סמוך מאוד לחזרתו לריגה.

שייט בנהר דאוגבה

נהר הדאוגבה Daugava חוצה גם את ריגה. אחת החוויות היפות בריגה זה להסתכל על העיר מהנהר ומהתעלות שחוצות אותה. בכל שעה עגולה מפליגה ספינת תיירים לסיור של כשעה. המחיר רק 12 יורו לאדם, וזה מומלץ מאוד.

קתדרלת הדום

עוד מקום שנחשב אחד מסמלי ריגה הוא כנסיית הדום. זו כנסיה לותרנית אוונגליסטית, שבה מכהן הארכיבישוף שלהם. הדבר שמעניין תיירים ישראלים זה העוגב של הכנסיה. יש בו 6,718 צינורות, שהגדול ביניהם באורך 12 מטר, והקטן ביותר בגודל 18 מ"מ. בכל יום מנגנים בו בשעה 12 בצהריים בדיוק. בימים רביעי ושישי  בשעה 7 בערב יש שם גם קונצרט קצר של כעשרים דקות, שבו מנגנים רק בעוגב הזה.

הספריה הלאומית

על הגדה המרוחקת של נהר הדאוגבה נמצא הבנין החדש של הספריה הלאומית. בספריה יש כתבי יד עתיקים החל מהמאה ה13. הספריה נפתחה לפני כחמש שנים. הארכיטקט עיצב אותה בצורה מוארת יותר מהספריות המקובלות. לכן הקירות החיצוניים עשויים זכוכית שקופה. הארכיטקט טען שיש בעולם יותר מידי ספריות שלא רואים בהן ספרים רבים. לכן הוא עיצב את אולמות הספרים עם קירות זכוכית כלפי המרכז.

בקומה השישית נמצא ארון מגירות קטן, ובתוכו "האוצר של אונסקו". במגירות הארון מונחים 26,800 פתקים בגודל 3 על 11 ס"מ, שבכל אחד שיר בן 4 שורות. אלה שירים שנכתבו על ידי פשוטי העם ולא ע"י משוררים.

מהקומות העליונות של תצפית מרהיבה על העיר, אבל אי אפשר לצלם משם בגלל הצללה ששמו על הקירות השקופים.

השער השבדי

בחומה שהקיפה את העיר העתיקה בימי הביניים היו כעשרים שערים. אבל כשהיה צורך להרחיב את העיר, החריבו את רוב החומה ושעריה. רק שריד אחד נותר מהם. הוא נקרא "השער השבדי" בגלל שהוא פונה לכיוון שבדיה.

הבית הקטן שמשמאל לשער שימש למגורי התליין העירוני במשך דורות רבים. אחד מהם היה ידוע בכך שהיה מניח מחוץ לחלון ורד אדום יחיד, ביום שבו היתה לו עבודה בהוצאה להורג.

מגדל האבקה

כשעוברים דרך השער השבדי אנחנו מגיעים לצד השני של החומה, והשריד האחרון שנותר ממנה. הבתים הארוכים משמאל שימשו למגורי חיילים וקצינים, וכיום הם משמשים מסעדות יוקרה וחנוית מזכרות לתיירים. בקצה החומה אנו רואים מגדל עגול וגבוה. "בית האבקה" PULVER TURM  שמו. האבקה שבה מדובר אינה אבקת קמח, ואף לא טלק לתינוקות. הוא קיבל את שמו מאבק שריפה לרובים, שהיו מאוחסן בו.

ריגה היהודית

יש בריגה גם שפע של אתרי מורשת יהודיים, שלהם מוקדשת כתבה נפרדת באתר "ותוליכנו לשלום" בקישור זה. היו בריגה חיי תרבות יהודיים שוקקים עם הרבה בתי כנסת, בתי ספר, עיתונים יהודים ותיאטראות. רק בית כנסת אחד שרד את השואה, בזכות העובדה שהנאצים השתמשו בו כמחסן. לפני כעשר שנים נעשה שם שיפוץ רציני. במרתף בית הכנסת יש מקווה. בקומה השניה יש אולם אירועים שבו היו עורכים קידוש בשבתות לאחר התפילה, וחגיגות בר מצוה או חתונות לבני הקהילה. (הכתובת: רחוב פייטבס Peitavas)

טיפים שימושיים

  • כדאי לקנות כרטיס Welcome to Riga באחד הקיוסקים בשדה התעופה, או במכונת הכירטוס ליד תחנות האוטובוסים.
  • כדי להגיע משדה התעופה למרכז העיר הכי פשוט לעלות בשדה על אוטובוס קו 22. מחיר כרטיס 2 יורו, ולבעלי כרטיס Welcome to Riga רק 1.15 יורו.
  • בריגה רוב האטרקציות התיירותיות נמצאות במרכז העיר במרחק הליכה זה מזה. לא צריך ולא כדאי לשכור מכונית לחופשה בריגה.
  • ריגה היא גם גן עדן לחובבי קניות. יש בעיר קניונים מודרניים עם חנויות המותגים המוכרות לנו, אך המחירים שם נמוכים משמעותית לעומת המחירים בישראל.
  • בריגה פועלת אפליקציית מוניות זולות שנקראת BOLT. דומה לUBER במדינות אחרות.
  • סיורים מודרכים בחינם יוצאים מידי יום בשעות 10 ו-12 מהרחבה לפני הכניסה לכנסיית סנט פיטר.
  • בריגה יש חברות שמציעות סיורים לתיירים, עם הדרכה בהרבה שפות (אבל לא בעברית). המחיר 18 יורו לאדם. הכרטיס בתוקף לכל היום. אפשר לרדת מהאוטובוס בכל תחנה שנרצה, ולחזור לתפוס את האוטובוס הבא.
  • הפלגה בנהר דאוגבה ותעלות העיר יוצאת מטיילת 11 Novembra krastmala.

קרדיט לצילומים: shutterstock, LiveRiga, שגרירות לטביה בת"א, ויעקב מאור

תודות לשגרירות לטביה בישראל וללשכת התיירות של ריגה, שסייעו לנו בהשגת מידע וצילומים לכתבה זו.

 

 

 

2 thoughts on “ריגה מרגיעה את התיירים”

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן