על סדר היום הציבורי עומדת בימים אלה סוגיית שחרור מחבלים תמורת גופותיהם של חיילי צה"ל. בויכוחים בעד או נגד מרבים להעלות את שמו של המהר"ם מרוטנבורג, שסירב לבקשת הקהילה לפדות אותו מהכלא, פן הגויים יחשבו שכדאי לחטוף ולכלוא יהודים. נסעתי לראות את העיירה רוטנבורג, שם חי המהר"ם, מרן הרב מאיר (בן ברוך), לפסוע בעקבותיו ברחובות שבהם הלך, ולראות את המראות שראו עיניו.

רוטנבורג נמצאת במרחק כשעה ורבע נסיעה מהעיר נירנברג, שאליה אפשר להגיע בטיסות ישירות של חברת התעופה "גרמניה". הכביש מנירנברג לרוטנבורג נקרא "הדרך הרומנטית". זה כביש צר יחסית לכביש בינעירוני. רק נתיב אחד לכל כיוון. הדרך עוברת בין שדות חקלאיים, כפרים קטנים וחוות, וגם חוצה יערות. פה ושם רואים בתים דו קומתיים עם גג רעפים חד ותלול. לפעמים זה בית חווה יחיד, ולפעמים מדובר ב4-5 בתים. מסביב שדות ושטחי מרעה. הכל ירוק ונעים לעיניים.

כשמגיעים לרוטנבורג נדמה שהזמן עצר מלכת. העיירה נראית כיום כמו שהיתה בימי הביניים בתקופת המהר"ם. זו עיר מוקפת חומה, עם הרבה שערים ועם 40 מגדלים לאורך החומה.

רחובותיה וסמטאותיה משמרים את סגנון הבניה מימי הביניים. הארכיטקטורה מקסימה. השימור מעולה. כשנכנסתי בשער העיר חשבתי שהגעתי לסט של סרט בהוליווד, וכי חזיתות הבתים הם תפאורה מדיקט שאין מאחוריה כלום. אבל לא. אלה בתים בני כ500 שנה. אמיתיים, יציבים, וזקופים. המלווה שלי, רוברט מאר, הראה לי בפתח אחד הבתים סנדלריה, שפועלת כבר 400 שנה באותה חנות. הבתים צבעונים מאוד. בהמשך ראיתי שזה לא רק רחוב הכניסה הציורי, אלא רוב רחובות העיר נראים כך.

אתה משוטט בעיר ומרגיש כאילו נכנסת לגלויה תלת מימדית. הסמטאות צרות, ורובן מרוצפות אבנים כמו בימי הביניים, במקום אספלט שמקובל בימינו. רוב הבתים לא השתנו מאז ימי הביניים אלא רק נצבעו מחדש ושופצו קלות. כך נראו ערי גרמניה בימי הביניים. אין עוד הרבה מראות היסטוריים כאלה מחוץ למוזיאונים או בתים בודדים לשימור.

      

רוטנבורג נקראה פעם "ירושלים הפרנקפונית". לא בגלל גדולי התורה כמו "בירושלים דליטא". אלא בגלל הנוף. כשצופים בעיר מכיוון דרום, החלק המזרחי שלה מזכיר מאוד את מראה ירושלים המוקפת חומה בגובה דומה, ובשתיהם צריחי כנסיות מקשטים את קו הרקיע.

במרכז העיר שוכן בית העיריה היפהפה שבנוי בסגנון הבארוק. הוא נבנה בשנת 1200 אך נשרף כעבור 300 שנה ונבנה מחדש בשנת 1600 לערך. מאז ועד היום הוא משמש בית העיריה. מנהל לשכת התיירות המקומית, רוברט מֶאר, אומר שבמשרדו בעיריה מחלקים בחינם חוברת ומפות העיר עם סיורים רגליים שונים. בין הסיורים שמציעים בלשכת התיירות יש גם "סיורי היהודים", כשבכל תחנה תלוי לוח פרספקס שקוף עם הסברים קצרים בגרמנים ובעברית, וגם ברקוד לקבלת מידע מפורט יותר. הם מציעים גם חוברת עם מסלול בסיור בעברית.

ראש העיר רוטנבורג, וולטר הרטֶל, מתיחס בכבוד וברצינות להיסטוריה היהודית של עירו. בסיוריו בעולם הוא נוכח לגלות שהעיר רוטנבורג מוכרת בזכות המהר"ם, יותר מאשר בזכות כל שכיות החמדה והאתרים האחרים שיש בה. לכן הורה לפתח גם את סיור היהודים.

הסיור היהודי שלנו יוצא מהכיכר המרכזית של העיר. מול בית העיריה יש סמטה צרה, שמובילה אותנו אל  "קָאפֶּלָה פְּלָאץ" (כיכר הכנסיה).  בכניסה לכיכר תלוי על קיר מצד שמאל שלט המסביר את ההיסטוריה שלה. רוטנבורג נוסדה בשנת 1180, וכבר בהקמתה גרו בה יהודים ברובע היהודי. הרובע שימש את היהודים עד שנת 1350. היו כאן בתי מגורים, בתי כנסת ותלמודי תורה. במקום הזה שימש המהר"ם ברבנות במשך 40 שנה.

התרגשתי למראה סמל של מגן דוד שמשתלשל מאחד הבתים בכיכר. אל תטעו כמוני. הסבירו לי שזה סמל של ארגון מבשלות הבירה, ואין לזה קשר ליהדות.

בצעירותו למד המהר"ם בעיירה הסמוכה ווירצבורג בבית רבינו יצחק בעל ה"אור זרוע", מגדולי הראשונים. בתום לימודיו נסע לכהן כרב בפריז. לאחר שריפת ספרי הקודש היהודים בצרפת הוא חיבר את הקינה שאנחנו אומרים בתפילת ליל תשעה באב: "שַאָלִי שְרוּפָה בַּאֵש לִשְלוֹם אַבֵלָיִיך, הַמִתְאָוִים שְכוֹן בַּחַצַר זְבוּלָיִיך". המהר"ם לא זכה לשכון "בחצר זבולייך" בירושלים, ובמקום זאת חזר להתגורר ברוטנבורג, אזור ילדותו.

בכיכר זו התגורר גם רבי מאיר בר יקותיאל הכהן מרוטנבורג, תלמידו של המהר"ם, שחיבר כאן את פירושו "הגהות מיימוניות" על הרמב"ם. בספרו מוזכר המהר"ם מרוטנבורג לפעמים בצירוף הברכה "שיחיה", ולעתים כ"זצ"ל". ללמדנו שחיבור הספר החל עוד בחייו ונמשך אחרי פטירתו. רבי מאיר חידש הלכה שאנו נוהגים עד היום, והיא ש"ברכת קידוש הלבנה" עלינו לומר מחוץ לבית הכנסת עם קשר עין לירח, ולא בתוך ביהכ"ס כמו שהיה נהוג עד אז.

פסעתי לאיטי בכיכר הקפלה הלוך וחזור, נשמתי עמוק את האויר הקר (אפס מעלות), והרגשתי איך ההיסטוריה קמה לתחיה תחת רגליי.  "מכונת הזמן" החזירה אותי לימי הביניים. התרגשתי מהמחשבה שאני דורך על אבנים שעליהם דרכו גם המהר"ם ורבי מאיר הכהן.

בשנת 1286 עזבו המהר"ם ומשפחתו את רוטנבורג כדי לעלות לארץ ישראל. באותם ימים היהודים נחשבו עבדי המלך, ועזיבת מקום המגורים בלי רשות, נחשבה פשע כמו בריחת עבד מאדונו. בדרכם לארץ ישראל, כשהיו בונציה, הלשין עליהם יהודי מומר. המהר"ם נלקח לבית אסורים, שם ישב 7 שנים שבהם כתב אלפי תשובות לשאלות שהגיעו אליו מכל הגולה. בכלא הזה נפטר המהר"ם כעבור 7 שנות כליאה. הוא זכה לתהילת עולם גם בזכות ההקרבה העצמית למען האינטרסים של כלל הציבור, בכך שסירב שישלמו כופר גבוה תמורת שחרורו.

בשנת 1350 גורשו היהודים מרוטנבורג, ובשנת 1400 הוסב בית הכנסת לשמש כנסיה (קאפלה) שנתנה לכיכר את שמה "קאפלה פלאץ" עד היום. בהמשך הכיכר, על קיר בית מספר 5, לצד דלת הכניסה למסעדה, תלוי שלט ברונזה עם איור של המהר"ם והסברים בגרמנית על פועלו ותרומתו לעיר. תרגום השלט לעברית:

"רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג

אחד מהרבנים החשובים ביותר לזיכרון

נולד בוורמס ב1220

חי ועבד ולימד פה מ1250 עד 1286

בבית הכנסת ובישיבה שהיו כאן באחד הבנינים

                                         והבתים האלה עומדים וקיימים כיום

זה היה הרובע היהודי הראשון ברוטנבורג

הוא מת ב1293 באנזיסהיים אלזס

ונקבר ב1307 בוורמס

הישיבה ובית הכנסת שלו שהיו כאן נהרסו ב1404

בית הכנסת הפך לכנסיה

והישיבה הפכה להיות בית תמחוי

הכנסיה נהרסה ב1805".

אחרי הפוגרום, הקיסר קארל הרביעי נתן לניצולים היהודים מגרשים מחוץ לחומה ליד שער העיר, כדי שיקימו בתיהם מחדש. כך הוקם "רחוב היהודים". לאזור הזה מועדות פנינו כשאנו ממשיכים בסיור מהקאפלה פלאץ.

הרובע היהודי השני

אנחנו עוברים בשער החומה שמתחת למגדל הלבן, ומשמאלנו נמצא בצמוד לחומה "גן רבי מאיר". גם המקומיים קוראים לו בשם העברי “Rabbi Meir Graten” וכך הוא רשום גם במפות. הגן נקרא על שם המהר"ם, רבי מאיר בן ברוך.

יש בו מדשאה מוקפת גדר אבנים. על הגדר ישנן מצבות קבורה של יהודים. אין זו גרסה ישנה של "קבורה בקומות", ואין איש קבור תחתיהן או מאחוריהן. בקצה העיר היה בית קברות יהודי (שאליו עוד נגיע בהמשך) שנהרס לפני כ500 שנה. בדור האחרון גילו במקרה במעבה האדמה מצבור של 33 מצבות יהודיות עתיקות. אחדות מהן הובאו לכאן לעטר את גדר גן רבי מאיר. השאר נמצאות כיום במוזיאון העירוני.

במרכז הגינה מונחת אבן ועליה לוח זכרון מברונזה ל17 יהודי העיר שגורשו ממנה ב1938 ונרצחו בשואה.

 

הבית הגבוה משמאל נקרא בפי המקומיים "בית הריקודים היהודי". שם היו משרדי הקהילה ומעליהם אולם אירועים שבו היו רוקדים בחתונות, בנשפים, ובשמחת תורה. הבית הזה נהרס בהפצצות במלחמת העולם השניה, ונבנה מחדש בצורה חיצונית כמו בעבר, אך החלוקה הפנימית שלו שונתה והותאמה למגורים של מספר משפחות.

אנו יוצאים מגינת רבי מאיר ופונים שמאלה. כאן מתחיל הרובע היהודי החדש. על קיר הבית הראשון משמאל רואים שלט "רחוב היהודים" Judengasse. היהודים היוו אז עשירית מתושבי העיר, אבל המסים שנגבו מהם היוו כמחצית מהכנסות העיריה.

נמשיך בנחת במורד הרחוב. כל הבתים הקטנים משני צדדינו הם בני כחמש מאות שנה. אנו צועדים על אותן מרצפות אבן שעליהן צעדו לפנינו יהודים במשך דורות.

  

נעצור לרגע מול בית מספר 15 ו17 שבצד שמאל. את הבית בנו שני יהודים, ואת הכניסות לבתיהם בנו צמודות זו לזו באופן שנוצרות מעין שני לוחות הברית. מכאן הועתק הסגנון הזה גם למקומות אחרים בחבל פרנקוניה.

במרתף הבית ממול, שמספרו 10, התגלה לפני כ20 שנה מקוה טהרה מהמאה ה14, מהתקופה של הקמת השכונה היהודית.  במקוה יש מי גשמים שמגיעים מהגג. הבית והמקוה סגורים לקהל מחשש להתמוטטות. אבל אפשר לראות רפליקה שלו במוזיאון העירוני. האגודה ההיסטורית של נירנברג רכשה את הבית לפני כשלוש שנים, והם שוקדים על הכנת תוכניות לשיפוץ ולשימור המבנה לצורך תיירותי. יש להם בעיות עם התקציב.

 

מבית מספר 10 אנחנו ממשיכים ללכת במורד הרחוב. בתים מספר 19 ו-21 שימשו בעבר בית הספר היהודי, וכיום הם מבני מגורים.

בקצה הרחוב אנו רואים מגרש חניה גדול. פעם היה זה שטח בית הקברות היהודי Juden Kirchhof. אך שמו שונה לSchranne Platz. בית הקברות היה פעיל משנת 1266 עד 1520, אז גרשו את היהודים מהעיר, והנוצרים פלשו לבתיהם וגם החלו לקבור את מתיהם בבית הקברות היהודי. במגרש הזה היה גם בית כנסת שנבנה בשנת 1406. בשנת 1516 נבזז בית הכנסת ומאז הפכו אותו לכנסיה. בשנת 1532 הוציאו את עצמות היהודים מקבריהם כדי לפנות מקומות קבורה לנוצרים. את עצמות היהודים ומצבותיהם העבירו למקום לא ידוע.

כיום כבר אין שרידים לבית הקברות. אבל בארכיון העיריה מצאו מסמך משנת 1520 שהעיריה שילמה למישהו תמורת עבודה של הוצאת עצמות היהודים מבית הקברות הזה, והעברתם לקבורה המונית במקום אחר בעיר. "המקום האחר" לא ידוע ולא מוכר כיום.

כאשר אנחנו יוצאים מבית הקברות וממשיכים לטייל, המלווה שלי, לותר שמידט, מצביע על קיר אחד הבתים, שבו רואים שקעים מיוחדים. לי זה נראה כמו סתימה בבטון של פתח שהיה לשימוש מזגן חלון ישן. מסביר לותר: "אני זוכר שכאשר הייתי ילד קטן היו כאן שתי מצבות כתובת בעברית, ששימשו כחומר בניה לבית הזה. בשנים האחרונות הסירו אותן, וסתמו את החור בבטון ובטיח".

אין זה המקום היחיד שבו השתמשו במצבות יהודים בתור חומר בניה. היו רבים כאלה בעיר, והעיריה חייבה להסיר אותם. תושבים רבים התחכמו וכיסו אותם בשכבת טיח. אבל זה לא עוזר להם, כי לותר ממשיך גם כיום לחפש את הקירות שבנויים ממצבות של יהודים. הוא פיתח מעין "עיני רנטגן", ויודע לזהות  גם את האבנים שמוסתרות מאחורי הטיח. לאחר הגשם הטיח מתייבש בקצב שונה לפי עוביו. יש הבדלי גוונים דקים בין מקום שבו הטיח עבה מאוד לבין מקום שבו הטיח דק ומכסה אבן מתחתיו. לותר פיתח תחושה לזהות את זה, ועד היום כשהוא מסתובב ברחובות רוטנבורג אני רואה את עיניו בולשות את קירות הבתים.

בשנת 1871 הוכרזה בגרמניה חוקה חדשה שקבעה שהיהודים והנוצרים הינם שווי זכויות, ויהודים יכולים מעתה להתיישב היכן שירצו. גם לרוטנבורג החלו לחזור יהודים, ובשנת 1875 יסדו קהילה יהודית, ופתחו בית כנסת חדש. בית הכנסת נמצא ברחוב הרנגאסה 21. קומת הקרקע שימשה לתפילה, והקומה מעליה היתה עזרת נשים ותלמוד תורה. הקומה השלישית למגורי הרב ומשפחתו. בנין בית הכנסת קיים עד היום, אך בקומה הראשונה יש חנות ובקומה השניה פועלת כיום מרפאה. גם על הבנין הזה יש שלט זכרון עירוני.

על המדרכה בחזית יש אבני נגף מנחושת שמנציחים את שמות היהודים שהסתתרו בבית הכנסת כשהחלה השואה, ומכאן נלקחו אל מותם.

בשנת 1900 גרו ברוטנבורג מאות יהודים. כשהתחילה האנטישמיות להרים ראש בפרקפוניה, רוב היהודים עזבו מיוזמתם בעיקר לתל אביב, לניו יורק ולשטוקהולם. בשנת 1938 נותרו בעיירה 17 יהודים בלבד, והם שולחו למחנות ההשמדה.

אנו ממשיכים אל שער בחומה, ויוצאים מהעיר אל "טירת רוטנבורג". בקיץ שנת 1298 התרחש "פוגרום רינדפלייש" ברחבי פרנקוניה, שבו נפגעו גם יהודי רוטנבורג. הכפריים מהסביבה פשטו על הרובע היהודי, היכו את היהודים, חלקם עד מוות, ושדדו את רכושם. בין הנרצחים היה גם רב העיר, אברהם בן ברוך, אחיו של המהר"ם, עם אשתו ושתי בנותיו.

לותר שמידט טוען שהפוגרום הזה היה מסיבות כלכליות ולא דתיות. חלק מיהודי העיר היו בנקאיים והתפרנסו מהלוואות בריבית. לותר מצא בארכיוני העיריה תביעות בסכומים גדולים נגד לווים שלא פרעו את חובותיהם. משפטיהם אמורים היו להתחיל באותו קיץ, אך המשפטים לא נערכו מעולם. לותר מעריך שאותם לווים הסיתו את כפריי הסביבה הפרימיטיביים להרוג את היהודים "הורגי ישו", וסימנו עבורם במיוחד את בתי היהודים שהיו חייבים להם כסף. כשנרצחו המלווים, מת גם החוב.

 450 מיהודי העיר ביקשו מחסה בטירה המלכותית שמחוץ לחומת העיר. הם ציפו להגנת השלטונות, בגלל שהמסים הגבוהים ששילמו היהודים נקראו "מס הגנה" (פרוטקשן). הפורעים צרו על טירת רוטנבורג במשך שלשה ימים, ולבסוף פרצו לתוכה ורצחו ללא רחמים את 450 היהודים, מתוכם 178 ילדים. לזכרם הוקמה אנדרטה גדולה מחוץ לכנסיה שהיתה פעם בטירת רוטנבורג. בתחתית המצבה כתוב בעברית:

"כמר נפש מספד מר יען כי שכחנו

הגזרות הראשוני להובירם חקקתי

על לוח אבנים קדושי רוטנבורק

שנהרגו נשרפו עי"ה בשנת נ"ח

לפי' י"ט בתמוז, ובמכינת הביאו לעיר

עשו כלה והציתו באש והמיתו

בני העיר וכלה ממנו רב וצעיר

י"ב לחודש חמישי לאלף השלישי

ישלחנו לחופשי או יבוא גואל וקודשי".

הטירה הופצצה במלחמת העולם השניה, וגם המצבה ניתצה ונפגעה קשות. היא שוחזרה והוקמה מחדש בגינה שבחזית שרידי הטירה. המצבה המקורית נמצאת במוזיאון העירוני. בתוך הטירה יש גם מצבה לזכר חללים בצבא גרמניה בני העיר שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בין השמות גם שני חללים יהודים- הנס לבנטל ומוריץ גוטליב.

התחנה הבאה בסיורנו היא המוזיאון העירוני, שבו יש גם אגף יהודי מעניין. בכניסה לאגף יש צילום של המקוה שהתגלה ברחוב היהודים. בווטרינות מוצגים יהודיים כמו פמוטות לשבת, חנוכיה, פרוכות לארון קודש וכדומה. מוצגים אלה לא נמצאו ברוטנבורג, אלא נקנו ממקומות אחרים. הם נועדו להמחיש למבקרים הלא יהודים את חיי היומיום של היהודים.

יש במוזיאון גם ספרים עתיקים של המהר"ם ממהדורות ישנות מאוד.

         

מוצגות שם שתי אבנים שהוצאו מהקיר בחדר שבו היה כלוא באנסיסהיים. במוזיאון מוצגת גם האבן המקורית שהציבו היהודים לזכר חללי פוגרום רידנפלייש.

בהמשך האולם אנו רואים מצבות של יהודים. המצבות האלה לא נעקרו מבית הקברות אלא מהחומה של העיר. כאשר בנו את החומה, לקחו מבית הקברות היהודי מצבות של נפטרים לשימוש בתור חומר בניה. בשנת 1912 החליטה מועצת העיר לעקור מהחומה את אבני המצבה האלה. חלק מהם הובאו למוזיאון העירוני. השאר הן מצבות שנתגלו קבורות האדמה במקום אחר בעיר. אנו רואים מצבות החל מהמאה ה14. למשל, מצבה של ברוך יחיאל בן פיטר שנפטר ב1305. כלומר, הוא כנראה זכה לשמוע דרשות מפי המהר"ם.

עמדתי מול המצבות ואמרתי קדיש, ומלוויי ומנהל המוזיאון הגויים ענו "אמן".

במהלך הסיור אנו יכולים לראות בתים רבים שעל המשקוף שלהם חרותה שנת הקמת הבית. בחלק מהבתים התאריך כתוב מימין לשמאל, כמו הבית הזה שעליו חקוקה שנת הקמתו 1343 מימין לשמאל כמו בעברית. הדבר מעיד שבית הזה התגוררה משפחה יהודית.

כאן מסתיים "מסלול היהודים" הרשמי של משרד התיירות העירוני. אני ממליץ להמשיך את הסיור שלנו על חומת העיר, שהושלמה בשנת 1390. החומה מזכירה לנו את חומת ירושלים, ויש עליה גם מסלול הליכה דומה למסלול משער יפו עד שער האשפות בירושלים. ההבדל הוא שעל המסלול בחומת רוטנבורג בנוי גגון להגנה מפני גשם ושלג. מראש החומה נגלים לעינינו בתיה היפים של רוטנבורג.

פעמיים גורשו היהודים מרוטנבורג. בימי הביניים ובתקופת הנאצים. כיום גרים ברוטנברג 11,000 איש, ואלפיים מהם גרים בעיר העתיקה. כחצי מיליון תיירים מגיעים לרוטנבורג מידי שנה. לא ידוע על יהודים שגרים כיום ברוטנבורג. התושב הכי "יהודי" הוא לותר שמידט, שמגיל צעיר חוקר את היהדות והשואה. התחביב שלו במשך שנים רבות זה לחפש בארכיון העיריה מסמכים מימי הביניים שנוגעים ליהודים העיר.

בכל שנה בחודש אוקטובר מתקיים ברוטנברג "שבוע יהדות" הנקרא "לחיים", שמארגנת הכנסיה הפרוטנסטנטית. מוקרנים בו סרטים, ומגיעים זמרים וכליזמרים מגרמניה ומהארץ. בשבוע היהדות יש גם הרצאות וסמינרים על היסטוריה יהודית. המארגן הוא הכומר ד"ר אוליבר גוזמן, שעשה עבודת דוקטורט על רבני גרמניה לדורותיהם. בלשכת התיירות העירונית מחלקים גם חוברת בעברית שהוא כתב על רוטנבורג היהודית.

יש ברוטנבורג מוזיאונים רבים לאומנות ולהיסטוריה. מביניהם כדאי לנו לבקר במוזיאון פשעי ימי הביניים. במוזיאון מוצגים שיטות ענישה שונות של עבריינים. בחדר הכניסה רואים מיטות עינויים ומכשירים עינויים שונים שהיו בשימוש האינקויזיציה. היו בשימוש כ500 שנה עד שנת 1800. אבל אף בימינו ישנן מדינות שבהם משתמשים בעינויים בחקירות של חשודים.

כאשר אנחנו מביטים במיטות העינויים עלינו לזכור שיש גם להן גם היבט יהודי. בשנת 1347 פרצה באירופה "המגפה השחורה" שקטלה כשליש מתושבי אירופה. הגויים הבחינו שרק מעט מהיהודים לקו במחלת הדֶבֶר במגפה. היום אנחנו יודעים שזה בזכות שמירה על הגיינה באמצעות נטילת ידיים וטבילה במקווה. באותה תקופה חשדו שהמגפה פרצה בגלל שיהודים הרעילו את בארות המים. כדי לאמת את החשדות, טיפלו בכמה יהודים במיטות עינויים כאלה, ואחדים מהם נשברו ונאלצו "להודות" בעלילה של הרעלת הבארות. עקב כך פרצו בכל אירופה פרעות שבהן טבחו יהודים רבים.

על עבירות קלות נהגו בימי הביניים להעניש באמצעות "ביושים". ביישו את העבריין. לא היתה אז רשת אינטרנט, אבל ביישו בצורה אחרת. השיטה המוכרת היא "עמוד הקלון" שבו ראשו וידיו של העבריין נסגרים בין שתי קורות עץ שעמדו במרכז העיר, והעוברים ושבים היו חולפים על פניו, לועגים לו, ויורקים עליו. שיטה נוספת שמוצגת במוזיאון: קשרו בשלשלאות את העבריין לקיר, וחבשו על פניו מסיכה שקשורה לעבירה. כך הוא עמד כל היום ליד שער העיר כאשר התושבים לועגים לו. העונש נמשך כל היום, והעבריין היה משוחרר עם רדת הלילה.

למשל, מי שהתנהג בחזירות, אילצו אותו לחבוש מסכה של חזיר.

 

מוזיקאי שזייף בנגינה בקונצרט, עטו על צווארו משהו דמוי חצוצרה, וכיוצא באלה. מבין כל אמצעי הענישה מצאה חן בעיני מסיכה של אישה עם לשון ארוכה מאוד. חבשו אותה על ראש אישה שמדברת יותר מידי ו"חופרת" לבעלה. כל גבר נשוי יאהב את הרעיון.

כאמור, מכיכר העיריה יוצאים סיורים בנושאים שונים. למי שנשארים ליום נוסף ברוטנבורג, אני ממליץ לצאת למחרת לסיור "מלחמת 30 השנים" בין הקתולים לפרוטסטנטים. אפשר לצאת גם ל"סיור אומנות". הנוצרים יבחרו כנראה גם ב"סיור כנסיות" שאינו מעניין אותנו.

 

תודות למר Robert Nehr ממלשכת התיירות של רוטנברג,

ולגברת Sarah Morsdorf מלשכת התיירות של נירנברג

שסייעו בהדרכה ובמידע להכנת כתבה זו,

ולחברת התעופה Germania Airlines שבאדיבותה הגעתי לרוטנבורג.

 

Thanks to Mr. Robert Nehr of the Ruthenberg Tourist Office,

 and to Mrs. Sarah Morsdorf of the Nuremberg Tourist Office

who provided guidance and information for this article,

and to Germania Airlines