יש ערים שאתה מבקר בהן, ויש ערים שאתה נכנס אל תוך הסיפור שלהן. טלז בליטא היא בדיוק מקום כזה. מי שמחפש טיול שורשים בליטא או מבקש להבין את עומק המורשת של יהדות ליטא, יגלה כאן שכבות של זיכרון, תורה והיסטוריה שנחרתה לא רק באבנים אלא גם בתודעה היהודית עד היום.
ברית ערים תאומות בין קרית טלז סטון (קרית יערים) בהרי ירושלים ובין עיריית טלז (Telšiai) בליטא הולכת ונרקמת בימים אלה וזה נוגע גם לנו. לא רק לתושבי המקומות האלה.
טלז בליטא מרכז תורה היסטורי
שלש הישיבות החשובות ביותר בעולם בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20 היו פוניבז', סלבודקה, וטלז. טלז היתה בעולם הישיבות כמו טסלה בעולם המכוניות כיום. העיר טלז שוכנת בצפון מערב ליטא במרחק כ280 ק"מ מוילנה. בשנת 1884 עברה הישיבה למבנה מרשים שתמונתו בראש עמוד זה.
ישיבת טלז והשפעתה על עולם הישיבות
בשנת 1903 הזמין ראש הישיבה, הרב יצחק בלוך, את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לשמש המשגיח הרוחני בישיבה. הרב קוק מגיע לראות את הישיבה ולבחון את תלמידיה. הוא מתרשם לטובה מתלמידי הישיבה המשקיעים בלימוד תורה ובעבודת השם. הוא מתאהב באווירת הלימוד, ומרגיש "אני נשאר הלילה פה, על הגבעה הזו". הרב קוק רוצה לקבל על עצמו את תפקיד המשגיח, ומתייעץ עם חותנו הרב האדר"ת, שעבד אז ברבנות בירושלים (אחרי שכיהן כרב העיר פוניבז').
הרב קוק וההחלטה ששינתה היסטוריה
האדרת מציע לרב קוק את תפקיד הרב של יפו, אך הרב קוק מעדיף להשאר בטלז. האדרת שולח אליו רבנים וחברים מליטא ומפולין לנסות לשכנעו. אחד מהם היה הרב יואל משה סלומון, שמוכר לנו מהשיר "בוקר לח" של יורם טהרלב, ואילו הרב קוק הכיר אותו מהתקופה שלמדו יחד בצעירותם בישיבת וולוז'ין. הוא נשלח מפ"ת לטלז במיוחד לצורך זה. ואכן הרב קוק משתכנע, ועולה לארץ ישראל. והשאר… היסטוריה.
כעת, הבה נדמיין איך היו נראים כיום החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט, אילו היה הרב קוק נשאר בטלז?
כמו שהרצל נחשב חוזה המדינה, כך הרב קוק נחשב חוזה הציונות הדתית. הרב קוק הניח את המסד הרעיוני לציונות דתית של דורנו. הוא הקים את מוסד הרבנות הראשית, שכיום נמצא בכותרות בגלל הבחירות לרבנים הראשיים. הרב קוק הקים את "הישיבה המרכזית" (שנקראת כיום "מרכז הרב"), והורה לתלמידו, הרב משה צבי נריה, להקים ישיבות ואולפנות בני עקיבא. אילו היה הרב מעדיף את טלז על יפו, יתכן שכיום רובנו היינו חרדים או פורקי עול מצוות.
ביקור בישיבת טלז המשוחזרת
לפיכך, ביקור בטלז הוא גם מעין "טיול שורשים" עבורנו. את סיורנו בטלז כדאי להתחיל באתר הכי יהודי שלה, בנין הישיבה. לאחרונה הסתיים השחזור החיצוני שלו. הוא בנוי אבני בריק אדומות, עם משקופי חלונות לבנים. (הכתובת: Izdines 11).
הקיר היפה בחזית הוא קיר המזרח, והכניסה היא מאחור.
כשנכנסים לאולם בית המדרש רואים אולם מואר ומרווח מאוד. את הגומחה שבה היה ארון הקודש מכסה כיום מסך פלזמה ענק. נברשת גדולה נתלתה מעל מקום הבימה ושולחן הקריאה בתורה. במסגרת השיפוץ הוסיפו לאולם גם עזרת נשים. כנראה בהשראת צילומים ממקומות אחרים, כי בישיבות ליטאיות לא היו עזרות נשים.
בין בית מדרש למוזיאון
בטלז אין כיום יהודים, לפיכך מבנה הישיבה מיועד לשמש אולם קונצרטים והרצאות, ומוזיאון לאבני ענבר. שולחנות תצוגה כבר הוצבו שם, אך בביקורי שם לפני פסח הם היו עדיין ריקים.
לעומת זאת, בחדרון מימין לכניסה ישנו "חדר התורות" שבו ויטרינות ובתוכן ספרי תורה פתוחים, וגם ארון זכוכית שבתוכו כתרי תורה, פמוטים לשבת, אצבע לקריאה, וכדומה.
על רצפת האולם מונח מעיל מברזל אפור ועליו חור בצורה של טלאי צהוב. מנהלת המוזיאון, אינגרה וייטיקונה, אומרת שזה מעיל יהודי (אולי התכוונה לקפוטה) שהם מתכוננים להציב בחזית על הקיר החיצוני.
אינגרה אומרת שבכל האירועים כאן מסבירים למבקרים גם על ההיסטוריה היהודית של יהדות טלז ושל בנין הישיבה בפרט. בקשתי ממנה להציב מזוזה בפתח בנין הישיבה, ולהוסיף על השלטים גם הסברים בעברית. היא השיבה שתשקול זאת בחיוב.
כשנכנסנו עם קבוצה של 'טיולי גשר' לבית המדרש המשופץ, החל נגן הקלרינט אליעזר רוזנפלד לנגן את הניגון הכי מתאים: "בנה ביתך כבתחילה".
עקיבא סלע הסביר את המשמעות הערכית של המקום. חשנו אוירת קודש של "המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא". לא השלתי נעליי, אבל הרגשתי רעד ברגליים מרוב התרגשות. רוב הגברים בקבוצה יצאו בריקוד, ועובדות המוזיאון יצאו מחדריהן וצפו נדהמות ב"מִיסָה היהודית" שערכנו.
כשפלשו הרוסים לליטא ב1940 החרימו את בנין הישיבה לצורך בית חולים צבאי. כשהגיעו הנאצים ב1941, הם לא ידעו שהבנין היה יהודי, ולכן הוא שרד את השואה. בין בוגרי הישיבה הידועים היו השר זרח ורהפטיג וח"כ אברהם מלמד (מפדל), השר בן ציון דינור וח"כ אברהם הרצפלד (מפאי), הרב מאיר בר אילן, עזריאל קרליבך (מייסד עיתון מעריב), ואחרים.
מי שמעמיק במסלול של עולם הישיבות בליטא מגלה שלא מדובר בסיפור אחד, אלא ברשת של מוקדי רוח שהשפיעו זה על זה. לצד טלז, שווה להמשיך אל פוניבז, סלבודקה וקובנה, ומרכזים נוספים שבהם התגבשה דמותו של עולם התורה כפי שאנו מכירים אותו היום. כל ישיבה נשאה אופי ייחודי, אך יחד הן יוצרות תמונה רחבה של מסורת, מאבק והתחדשות. מי שעוקב אחר התחנות הללו מגלה שהמרחקים הגיאוגרפיים קצרים, אבל הדרך הרוחנית ביניהם עמוקה ורבת משמעות.
אזור הגטו היהודי בטלז
נמשיך את הסיור הרגלי שלנו אל הכיכר המרכזית בטלז, שבה ניצב מגדל לבן בגובה כ3 קומות, שבראשו שעון. לרגליו קוביית אבן בגודל שרפרף, שעל אחת מפאותיה חקוק גם מגן דוד. היא מסמלת את אחדות העיר עם הנצרות והיהדות.
בהמשך יש שולחן תבליט ברונזה של בתי העיר בתקופות קודמות, וגלובוס מנחושת שמציג את טלז במרכז העולם.
נחצה את הכביש, ונתקדם במעלה הרחוב הראשי Turgaus.
שער הגטו והזיכרון החרוט
בתים אחדים אחרי הכיכר יש פניה ימינה לסמטה צרה. זהו "שער הגטו". השער כבר לא קיים, אבל על הקיר מימין יש שלט הנצחה שבו כתוב בליטאית "מכאן נלקחו למוות 14,000 תושבים יהודים של טלז".
בסוף המאה ה19 התחלקו יהודי טלז לשתי קבוצות 'גורדון'. מחד, ראש הישיבה רבי אליעזר גורדון, שהנהיג את הציבור החרדי. מאידך, המשורר יהודה ליב גורדון (יל"ג) בראש המשכילים, שחיבר שירים תנכיים רבים. יל"ג היה מורה בגימנסיה "יבנה" בטלז, והיו לו מחלוקות עם הרבנים. בשירו 'הקיצה עמי' הוא כתב גם שורה: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". משפט זה הפך לסיסמה של תנועת ההשכלה, ואותו לאחד ממנהיגיה.
הרבנים השיבו מאבק במשכילים. אחד הויכוחים העוקצניים הינו אקטואלי לפרשת השבוע שלנו 'קורח'. בעיתון החרדי 'כבוד הלבנון' פרסמו שיר שמשווה את טענות יל"ג ועדתו לטענות של קורח ועדתו, והשיר מסתיים בסרקזם:
"קוֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים,
וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים.
אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ.
פִּתְחִי פִּיךְ, וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ".
אנו ממשיכים לטייל לתוך הגטו. הרבה בתים ישנים חד קומתיים קטנים מאוד, שמזכירים את בתי הסוכנות הישנים במושבי הפועמ"ז, רק יותר צפופים וקרובים זה לזה. אנו פוסעים ביניהם, ומדמיינים ילדים חובשי כיפות, עם פיאות וציציות, מתרוצצים בסמטאות האלה. אחדות מהסימטאות אינן מרוצפות. כשסיפחו הרוסים את ליטא, ריכזו בשכונה זו את כל יהודי העיר והפכוה לגטו, והקיפוה בגדר עם שומרים ליטאים.
הגטו גובל בשפת אגם מָסְטִיס, שבו משייטות סירות שעשועים שבחלקם דייגים מקומיים. לחוף האגם טיילת עם פארק שעשועים וגם חופי רחצה. 3 ימים לאחר שנכנסו הנאצים ביוני 1941, הם ועוזריהם המקומיים ריכזו את יהודי הגטו על חופי האגם. שם הפרידו בין הגברים לנשים ולילדים. את הגברים הובילו לחורשת רַיְינָאִי בגדה שממול. שם הורו לגברים לחפור בורות, ורצחו אותם. את הנשים והילדים ההמומים שחררו לבתיהם.
בביקורי הראשון בטלז סיפר לי תושב מקומי כי בימי ילדותו בשנות החמישים חדלו המקומיים מלטבול באגם למשך שנים רבות, בגלל זכרון מראות הגופות שצפו בו, ובגלל זכרון הגוון של המים שהיה אדום מדם יהודים. בחורשת רַיְינָאִי יש אנדרטה לזכר 800 היהודים שנרצחו כאן.
חיי היום יום בגטו הנשי
כשהגיעו הנשים לגטו מצאו שבתיהן נבזזו בינתיים. כ500 מהנשים המשיכו לחיות בגטו עם ילדיהם. זה היה הגטו הכי פמיניסטי בעולם, כי חיו בו רק נשים. הנשים בגטו חיזקו זו את זו, והפעילו גמ"חים וצדקה. הן הקימו מועצה לניהול הגטו, והפעילו מחדש את מוסדות הקהילה ובתי הספר. חלק מהיומנים ומהפרוטוקולים של מועצת הגטו נשמרו, ומצטיירת מהם תמונת חיים מצמררת. למשל, כתוב שם שנשים יפות אינן מעזות לצאת מפתח ביתן מחשש מבריונים גויים שהסתובבו בגטו לצורך ביזה ואונס.
מקצת הנשים יצאו לעבודה בקטיף תפוחי אדמה אצל איכרים מחוץ לגטו. בתקופת חג החנוכה נגמרה עונת תפוחי האדמה, ואז הגרמנים הובילו את נשות הגטו אל שפת האגם הסמוך, שם ירו בהן למוות והשליכו גופות של חלק מהן לתוך המים. בסוף, רק 64 נשים מהגטו שרדו את השואה.
אתרים יהודיים נוספים בטלז
בית הכנסת של האומנים
אחד המקומות המעניינים ששרדו מהגטו הוא צריף העץ הצהוב ברחוב Telse 5. כאן פעל "בית הכנסת של האומנים". אחרי שנטבחו כל הגברים בגטו, המשיכו נשים צדקניות להפעיל את ביהכנ"ס הזה, ושימשו בכל התפקידים- חזניות, בעלות קריאה, גבאיות וכדומה. שאלות הלכתיות הן העבירו בפתקים לרב בלוך שהסתתר מחוץ לגטו במרתף של גוי. מבנה ביהכ"ס נרכש ב1990 ושופץ, וכיום הוא משמש חנות חומרי בנין ורהיטים.
בית העלמין היהודי
בהמשך, נוסעים אל בית העלמין היהודי ברחוב Stoties. אחרי השואה התרוקנה טלז מיהודים. בבית הקברות היהודי ניצבו בצפיפות מצבות רבות, אך כיום הן מרווחות יותר. זאת בגלל שהליטאים גנבו את המצבות לבניית בתיהם ושבילים בגינות בתיהם. בשנים האחרונות החלה העיריה להחרים מצבות שנגנבו, אבל לא ידעו לאן להחזירן, לכן הניחו אותן ליד הכניסה.
בין המצבות שלא נשדדו נמצאת גם המצבה על קבר הרב יוסף יהודה בלוך, שהיה רב העיר האחרון לפני השואה. המצבות שלו ושל אשתו שופצו והועמדו מחדש במקומן, הוסיפן להן "ציון" מבטון, וכיום באים יהודים להתפלל על קברם.
מול הכניסה לבית הקברות עומד בנין לבן ששימש סמינר למורים בעברית.
ציונות ותנועות יהודיות בטלז
היו בטלז גם מחנות הכשרה לחלוצים. אחד מהם היה של חלוצים דתיים, ונקרא "הכשרה אָדוּק". חלק ממייסדי הקיבוצים אפיקים, דפנה, גבעת ברנר, ויגור היו חלוצים מטלז.
פעילות ציונית והרצל בעיר
אגודת ישראל הייתה המפלגה היהודית העיקרית בטלז, אך למרות הדומיננטיות של הציבור החרדי בטלז, לאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו שם גם תנועות ציוניות, ביניהן המזרחי וביתר. גם הרצל ביקר ונאם בטלז בפני קהל גדול. היו גם מועדונים ציוניים בהם הנוער היה לוקח חלק בפעילות ציונית, ובהכל שלטה השפה העברית ושירי ארץ ישראל.
הקמת הישיבה מחדש באמריקה
כשאספו הגרמנים את תושבי הגטו לאתר הרצח ביער רַיינָאִי, רצחו גם את בחורי הישיבה שנשארו בעיר. רק 16 מהתלמידים ניצלו. כמחציתם עברו לאמריקה לעיר קליבלנד באוהיו, והקימו שם מחדש ישיבה שקראו לה "טלז". ישיבה זו פעילה מאז ועד ימינו, אך עברה לעיירה ויקליף הסמוכה לקליבלנד.
המעבר לישראל והקמת קרית טלז סטון
בשלהי המאה הקודמת החליט ראש הישיבה, הרב אליעזר סורוצקין, להעביר את ישיבת טלז לא"י. לצורך זה רכש פטרון הישיבה, אירוינג סטון, שטח של 600 דונם בהרי ירושלים ליד אבו-גוש, והמקום נקרא "קרית טלז סטון". בכך זכו לקיים את הפסוק מהתנ"ך: "וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר: הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן השם, רְדוּ הַעֲלוּ אוֹתוֹ אֲלֵיכֶם" (שמואל א' ו/כא).
טיול בטלז ליטא אינו רק ביקור באתר היסטורי, אלא מפגש ישיר עם שאלה גדולה יותר על זהות, בחירה והמשכיות. בין קירות הישיבה, סמטאות הגטו וקברי הרבנים, מתחדדת ההבנה עד כמה רגעים קטנים לכאורה עיצבו את פני ההיסטוריה היהודית. מי שמגיע לכאן לא חוזר אותו אדם, כי טלז איננה רק מקום על המפה אלא נקודה עמוקה בתוך הסיפור שלנו.